"מי שמך?!" ביקורת הסדרות והסרטים של הבלוג. והפעם - ONWARD - קדימה! (איזה תרגום יבש ומאבד פואנטה לשם הסרט)

אזהרה - יש פה קצת ספויילרים לONWARD, אבל ממש בקטנה, לא דברים קריטיים שהורסים את העלילה או משהו. 

סרטי פיקסאר איתנו כבר הרבה זמן. ישנם כמה דברים שתמיד היו נכונים עליהם:

ראשית, לכל שוט יש תפקיד מאוד מאוד ברור בקידום העלילה. כל פריים מסביר משהו שאנחנו צריכים להבין כדי להגיע מהאקספוזיציה לסיום. יש יוצאים מהכלל (נניח, הריקוד הזה של ג'וי ב"הכל בראש"

שהוא יותר אמנותי משוחרר, אבל זה ממש נדיר. ותודה ליוני שלמון שהראה את זה אצלו כי באמת קשה למצוא כאלו בסרטי פיקסאר)

שנית, היצירה תמיד תעסוק בתעשייה - תמיד יש תחושה שכולם עובדים מאוד קשה מסביב, שהכל מאוד מודרני, ותמיד יש חוויית חיים של עיר מודרנית עם שעות עבודה של ארה"ב. הצעצועים מתנהלים כמו חבר'ה או אפילו יחידה צבאית בצעצוע של סיפור ולא ממש נהנים מהחיים, מפלצות בע"מ זה מקום עבודה, וולי עובד בניקוי כדור הארץ אינסוף שעות ורק בסוף היום יש לו כמה רגעים עם הג'וק ואיווווווה, הדינוזאור הטוב מתחיל ומסתיים בעבודה החקלאית התעשייתית למדי, הכל בראש מציגה את המח כמקום עבודה תעשייתי של יצירת רגש, באגס לייף עוסקת בהעלאת מס מהעבודה, האינקרדבלס מתחילים את הסרט עם אב המשפחה שעובד בעבודה משמימה בביטוח, רטטוי סובב סביב מסעדה שכולם עובדים מאוד קשה כדי להיות בה... יו, זה ממש קל להוכיח את זה. אפילו היוצאים מהכלל - UP ומוצאים את נמו קשורים קצת, כי העבודה של גיבור העלילה בUP היא זו שאיפשרה לו לצאת למסע (מסר - העבודה שלכם תסדר את הפנסיה! כמה שקרים מוכר לנו הקפיטליזם הצרכני), וכל הסיבה שנימו נחטף היא חלק מהעבודה של בנאדם. (האחרון מעט חלש, אבל תוותרו לי). 

ושלישית, וזה המשך של הסעיף הקודם, היצירה לעולם תהיה גם רפלקטיבית על האנימטורים. מכיוון שזה על תעשייה, בדרך כלל יהיה הרבה דיבור על תעשיית האנימציה, ולמעשה, בכל סרט היוצרים מדברים קצת על מה שהם חווים כיוצרי אנימציה. במקום לעשות רשימה, הפעם אני אתן משימה לכם הקוראים - מלאו את החסר - בסרט פיקסאר __________, רואים את הדמות הראשית _______ מתמודדת עם הקושי שלה בעבודה סביב _________________, שזה בעצם דיבור של יוצרי האנימציה על המתח שלהם בין ___________ ל_______________. 

למי שלא יודע אני כבר פחות בעסקי האנימציה ויותר בהוראה אז אני מציק. 

אבל אני אתן דוגמה.

בסרט משפחת סופר על, רואים את הדמות הראשית אבי המשפחה, בוב, מתמודד עם הקושי שלו בעבודה סביב התסכול שלו שהוא עושה דבר שמגביל אותו, שלא נותן לו לזהור במלוא עוזו, וכולא אותו בקיוביקל לעשות מה שאומרים לו בניגוד לרצונו. שזה בעצם דיבור של יוצרי אנימציה על המתח שלהם בין הרצון לעשות כסף בתעשייה ובפרסום לרצון שלהם להוציא את היצרתית שלהם החוצה. 

עכשיו, את הניתוח הזה עשיתי תוך כדי הקלדה, כי זה כל כך צועק בסרטים שלהם. זה עובד ממש על כל סרט בקלות. מי שרוצה לשאול ספציפית מוזמן בתגובות. 

ומשהו חשוב - אנימציה היא תעשייה. היא דורשת תכנון מדוייק ומסודר, והמון המון כאב ראש והתאמות הפקה. אנימציה בתלת, בהקשר הזה, היא גרועה הרבה יותר, כי הכל צריך להיות לפי סדר, בגלל שיש המון טכנולוגיה מעורבת. ואת האנימציה התלת מימדית פחות או יותר המציאו פיקסאר. זה הבייבי שלהם, וכל סרט שלהם הם מנסים לפתח אותה עוד. לכן ברור למה חצי מהסרטים של פיקסאר עוסקים בתסכול של היוצרים ובמתח שלהם בין הרצון להיות אמנים פורצי גבולות שעובדים לפי מוזה לבין הצורך הבלתי פוסק לרצות את הלקוחות ולעבוד לפי הספר והגוגל שיט. 

אחרי כל זה, אפשר להבין כל סרט של פיקסאר הרבה יותר טוב. גם את החדש יחסית, ONWARD. יצורי הקסם כולם "נפלו" לתעשייה, וחיים חיים בורגניים ונורמאליים, ואפילו המפלצת המפחידה מנטיקור צריכה לשלם מס הכנסה. ואיזה כיף זה אם נפרוץ את הגבולות ונהיה פרועים כמו פעם. (כן, המסר הזה חוזר אצלם שוב ושוב ושוב...) ואפילו הסצנה הזו מסוף הסרט נראית ממש דומה לסצנה הזו מסוף "אמיצה".  אותו רעיון של שחרור, דהרה ושיער מתבדר ברוח. 

אבל יש כאן חידוש. נצפה רגע בסצנה הפותחת:

היה קסם מדהים ומיוחד שהיה קשה לשלוט בו, והוא הוחלף במשהו פחות קסום ומגניב, אבל שיותר קל לבצע...

אני מניח שזה השלב שכל מי שלמד גם אנימציה קלאסית וגם אנימצית תלת הבין את הרמז - התיאור ההיסטורי הזה הוא מעולם האנימציה. מהעולם של האנימציה הקלאסית, המצוירת ביד אבל מאוד מאוד מאוד קשה לביצוע, לעולם של אנימציית התלת. 

אם אני מבין נכון, המסר הרפלקטיבי פנימי של פיקסאר מהסרט הזה, הוא הגעגועים לאנימציה הקלאסית. לא זו של שנות השמונים, אלא הקדומה, זו שאנשים באמת התפרעו בה, עשו בה כבשלהם. כמו מה שחוזר היום בסרטים הנסיוניים הקצרים שגם פיקסאר בעצמם עושים (נניח, קיטבול).

מה העניין? פעם הכל היה אנימציה קלאסית, וכדי להיות אנימטור קלאסי טוב, צריך להיות סופר דופר דופר מוכשר, ושנים על גבי שנים להאתמן ולהשתפר. ואז, באה טכנולוגית התלת מימד. אתה יכול לא לדעת להרים עיפרון אבל ללמוד קורס של כמה חודשים ולהיות אנימטור לא רע בכלל. כל אחד יכול להוריד איזה ריג (דמות תלת מימדית) ולעשות איתה ככל העולה על רוחו. אני זוכר שכשעבדתי בסטודיואים הגדולים בתעשייה היו סביבי אנשים שלמדו שנים אנימציה וכאלו שעשו רק קורס של כמה חודשים, ועדיין, ההבדל לא היה מאוד גדול לעין בלתי מקצועית. היו ציירים מחוננים ולצידם כאלו שלא יכלו לצייר עיגול, ועדיין אינמצו יפה מאוד. הטכנולוגיה מאפשרת לכולם להיות אנימטורים אם מספיק רוצים. כן, יהיו פערי רמות אפילו די גדולים בין אנימטורים, אבל ההשפעה שלהם על התוצר הסופי דרמטית הרבה פחות מאשר בטכניקה הקלאסית. אבל מה המחיר? קיבעון. עבודה בתלת מימד הוא מאוד מוגבלת, מאוד מרוסנת, הכל צריך להיות לפי סכמות וכללים, אחרת הכל לא מסתדר ומתפרק. בקלאסית, למרות הכל, יש הרבה יותר מעוף וחופשיות.

אז מתגעגעים לזה שבקלאסית אפשר להפוך בכמה ציורים דרקון למכונת קפה, ובתלת זה סיפור שדורש צוות טכני שלם שיקלל אותך על עצם הרעיון. ובכל זאת, זה יותר זול להפקה, ובגלל שיותר קל להכשיר לעבודה בזה, אפשר להעסיק יותר אנשים באותו התקציב ולייצר יותר. לא צריך להיות קוסם שנולד עם היכולת כמו איאן, כל ברלי יכול. מה גם, שאחרי שעשית סרט אחד, אפשר להתשמש באותם הדמויות שוב וזה חוסך מלא כסף ועבודה. 

אבל שוב, התסכול של יוצרי פיקסאר יוצא החוצה - נמאס להם קצת מפרי ידיהם - יוצרי התלת מואסים בו, קצת. הם רוצים לחזור להתפרעות האמנותית של הקלאסית, בגרסה המשוגעת יותר שלה, הנסיונית יותר.

כן, כמו בכל הסרטים, הם רוצים לפרוץ. הפעם, אבל, הם רוצים לפרוץ את מה שהם עצמם המציאו. שזה.. די מגניב.

אבל אני אתן ניחוש, גם הסרט הבא יהיה בתלת מסורתי. כי הסרטים של פיקסאר הם סובלמציה לרצון מודחק, שנראה לי יוצא להם רק בסיפור בסרטים. ואולי גם בהאפי האוור ביום חמישי בערב. אבל זהו. שאר הזמן זה טבלאות אקסל שמתמלאות בשוטים ושמות שעשו אותם, אחראי טכני שמקלל את כל העולם, ומנהל הפקה שדוחק במחלקת המידול לסיים את האסטים שייכנסו כבר כי יש לייאאוט מחכה.
עריכה:
מכאן ספויילרים קצת יותר נוראיים:
********
אז אם נסכם (ותודה ליוני וניר על החידוד), פיקסאר בעצם אומרים - "אנחנו יודעים שהקסם כבר לא מה שהיה, ומבחינות רבות מדי צריך להיות פרקטיים ולמהשיך בתלת ולא להתפרע עם היצר האמנותי. אבל הי, אפשר למצוא גם בתוך המסגרת הזו את הביטוי האישי, את המקום שבו גם בתוך המערכת הנוקשה של תלת המימד, אפשר להיות קצת יצירתיים. נעשה פה ושם דברים קטנים שיהפכו את התיעוש האמנותי שעברה האנימציה לפחות נורא."
זה השלב החמישי באבל - ההשלמה. בדיוק כמו שאיאן משלים עם זה שאבא שלו, בעצם, אף פעם לא היה שם ואחיו זה מה שיש, כך פיקסאר משלימים - האנימציה כבר לא הדבר הפרוע שהיה. הוא כמו עיר משמימה בארה"ב. אבל אפשר למצוא גם בתוך זה קצת מקום להתפרעות.

אז... קונים את זה?