למרות שהוא לא הכי ברמה ויזואלית, זה אחד הקומיקסים האהובים עלי. וזה לגם למרות שהוא צויר די מזמן.
ואחרי שהבאתי קומיקס, יש לי את הרשות לפלסף כהנאתי.
והפעם זה יהיה על אלול.
כן, החודש שעכשיו נגמר.
מומלץ לרקע ימים נוראים של ברי סחרוף. תבינו עוד רגע למה.
פעם כתבתי לחברי קטע שלם על אלול הנעדר מחיינו הפוסט ישיבתיים. זה משהו עם קווים מקבילים.
שני דיסקים מתקשרים לי עם אלול: "עד מחר" של אביתר בנאי, ו"אתה נמצא כאן" של ברי סחרוף. כל אחד מהם משדר אלול אחר.
של אביתר זה אלול של שבירה, של פורקן, כאשר מתוכו אמורה לצמוח נחמה, עם לא היום, אז מקסימום עד מחר. זה מעין אלול שבו אתה קורס אל זרועותיו המושטות של האבא שאתה רוצה לעמוד מולו, שמאמין שיש בך טוב גמור במקור, לצלילי הסליחות של "אודה לא-ל". כל זה אחרי שאת כל הארגזים העברתי ומצאתי שהכאב לא מחויב כדי להגיע לעומק. אני יכול להמשיך עוד עם ציטוטים מהשירים, אבל נראה לי שהפואנטה הובנה. זה אלול של התחלת יציאה מביצת עצבות אל עבר תקווה לעתיד מלא אור ונחמה.
אבל יש אלול אחר לגמרי, כאמור, של אחד תאולוג שמשום מה החליט שהוא רוצה לעסוק במוזיקה. ברי סחרוף.
באלול שמצאתי אצלו ניצב אדם אחר: הוא יציב, אבל שחוק. שחוק מזה שהכל הפך למספרים, מזה שהיד הנוקשת בדלת זוכה לנשיכה, מזה שהוא שוב מוצא את עצמו עם כוס הבירה הריקה והקול החלוד, ומזה שהכבשים הלבנות בדרך לערד עוד לא מצאו זאב שיגור איתן. אבל תוך כדי הסתכלות אחורה בערגה לילדות שחלפה עם הגלגל שדוחפים ברחובות, וקינה על האיבוד של האחד, הוא גם מצווה את נחמה להאמין שיהיה טוב. אלו תנועות של אדם מחושב יותר, פחות רגשן: זה אלול של בנאדם שלא מגיע מתהומות של כאב ומרור, זה אלול שהבעיה העיקרית שלו היא שכבר הכל נראה לו רגיל מדי, ריק. מעייף. מעין פוסט ביני"ש שכזה. אבל דווקא מהמקום הזה, הוא יכול פתאום להסתכל על המציאות, על כל מרכיביה האורבניים ולכאורה המשעממים, היונים השמנות וההומיות והפנסים או העיתונים המתעלעלים מעצמם ברחובות, מתוך המקום המלא בפיתויי העין והתועלתנות המספרית, שבסוף מרוקנים את הרוח, דווקא משם הוא מגיע לתובנה חשובה.
אכן, אני לא חי במתח הרוחני ההוא, נגיד, במקרה שלי, מהישיבה. אני נמצא כאן. נכון, זה אלול אחר לגמרי: זה אלול שבו אני פחות מחפש מה לתקן במובן של רגשי חרטה עמוקים על העדר קימה בזמן לתפילה או כיבוד הורים. זה אלול אחר, כזה שבו אני מבין שיש דרך אחרת שדרכה אני צריך ללכת. החזרה בתשובה באלול הזה היא חזרה במובן של בחינה מחודשת של הדרך בה הלכתי, והבנה שכרגע אני צריך להשלים עם הדרך בה אני נמצא. אם תרצו, תשובה במובן של שיבת הלגיטימציה למציאות הקיימת: אתה נמצא כאן. תשלים עם זה. תמשיך מכאן. אל תחיה בתוך החלומות הצדדיים. אתה כאן.
וממש מכאן, מתוך ההכרה המאוד יבשה ומאוד לא רומנטית, דווקא מכאן, אפשר לשיר "צמאה לך נפשי בארץ ציה ועיף בלי מים". אביתר טובע בים היגון ושולח יד כדי להיאחז באבא. ברי פשוט מתייבש במדבר העירוני. מקווה לא להישאר לבד בימים הנוראים. אולי זה מה שימלא לו את הכוס הריקה, לפחות בינתיים. מתוך התובנה הזו הוא גם מקווה שיהיה טוב, שהרי בלעדיה, הוא לא היה נמצא במקום כדי שזה יגיע גם אליו.
ואיזה כיף להיות בהופעות שלהם אחד אחרי השני עם אוהד דרשן. נראה לי שברור אל מי יותר התחברתי..
חג שמח! שנה טובה ומתוקה לכולנו!
