כל הזכויות שמורות לחגי נוימן

כל הזכויות שמורות

יום ראשון, 30 באוקטובר 2011

מילואים!

לקראת המילואים שלי, אני מפרסם כמה קומיקסי צבא ישנים שטרם ראו אור בבלוג.

תהנו

(למרות שאיכות הציור לא אי-אי-אי)







יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

בקטנה. נסיון ראשון.


מי שמכיר את הכללים של החברה בכלל והיהדות בפרט יכול להשמיד את כולנו. טוב, לפחות את אלו שלוקחים את הכללים האלו קשה מדי.

שימו לב! מי שרוצה לקבל עדכון בכל פעם שאני מעלה משהו, אפשר להירשם בפינה מימין למעלה. טירוף חושים.

הקומיקס הוא שוב ניסיון חדש שלי. כן, יש לי הרבה כאלו לאחרונה.
הרעיון די פשוט: ציור מאוד מינימליסטי, על משהו חביב מהחיים.
סגנון הציור הוא השראה ישירה של איתן קדמי (אייר את "הכבש השישה עשר", "10 דברים שאנשים אומרים" ועוד רבים וטובים) הזכור לטוב בזכות העובדה שלצייר בסגנון שלו לוקח חלקי 15 זמן, בלי להגזים.
אשמח להערות הן לגבי הסגנון ציור והן לגבי התוכן.

כרגיל, בעצם.

יום שישי, 14 באוקטובר 2011

חגים וביני"שים

"הורייייי! מזל טוב! מדור קומיקס חדש נפתח בעלון "נתיוורט" של ישיבת ההסדר "אהבת ישראל" בנתיבות! במקום "חיילינו הגיבורים" שמיצה את עצמו, בעיקר לאור העובדה שהצבא היה שלב די טראומטי מבחינתי, ונסיון לצייר קומיקס צבאי נוסף נחל כישלון גדול מבחינת הפרמטרים שלי:
הבנתי שהגיע הזמן לעבור למשהו יותר עכשווי: מדור ביני"ש, שהרי אני בישיבה עכשיו. הגיוני שעל זה אני אקמקס (לא נכון לומר אצייר, לא נכון לומר אכתוב.. זה ביחד :) )
בברכה, 
חגי אברהם נוימן, 
שיעור ד' בנתיבות."

(יש לי איזה עניין עם קומיקסים בעלי ניחוח נוסטלגי. שווה את זה שהם נראים לא משהו וכבר הרבה מהקוראים פה מכירים אותם)
וואו, הרבה זמן עבר מאז. לכאורה, כך הייתי משוכנע, שהביני"ש שבי הלך ואיננו עוד. אני כבר מקיים הלכה כמו אבא שלי ז"ל פחות או יותר, ולא ישן בסוכה, למשל.
אך מסתבר אחרת..
כפי שרואים בקומיקס, במשבצת השמאלית בטור האמצעי נעבכמן (שאז עוד כתבתי את שמו נעבעכמאן, אבל אנשים התלוננו שקשה לקרוא את הבוחטה הזו של האותיות. לא כולם יודעים לקרוא יידיש כמו אהר'לה החביב שיעץ לי לכתוב כך. בעקבות מישהו מאתר "ביכורים" נעשה השינוי) עושה משהו מוזר בסוכה: הוא מותח חוטים בתחתיתה על מנת לייצר "לבוד" באופן שלמרות שהיא סוכת נחלים היא תחשב כשרה.
רב עם ישראל לא מודע לבעייתיות ההלכתית שבסוכות נחלים. רב עם ישראל לא ביני"ש. בונים סוכה ואל תחפור.
חשבתי שגם אני חזרתי למקום הזה.
אך מסתבר שלא.
אמא שלי העירה לי בדרך אגב שלא עשיתי לבוד בסוכה השנה. אמרתי לה שנמאס לי מהפרומקייט הזה וחשבתי שאפשר להמשיך הלאה. אבל לאט לאט החל לכרסם בי המצפון: כל ההלכה שלמדת, כל קטעי היהדות שבאו באקסטרה, ככה אתה זורק אותם?
במשך כל יום העבודה שלי בחנות הלחם "הלחם של תומר" חשבתי על זה שאני חייב להספיק לעשות את הלבוד הזה לפני שנכנס החג.
מזל שסיימנו ממש מהר לנקות בסוף היום והיה לי גם זמן לזה.
אני יכול להירגע. הביני"ש שבי לא מת. נשאר ממנו משהו.
כן, משהו....
אבל לישון בסוכה זה כבר יותר מדי.
אתם לא מבינים איזה באסה זה לקום בשש וחצי מהשקיית העציצים של השכנה מלמעלה.
(את סיום הסיפור של הקומיקס "מדור ביני"ש", אפשר למצוא בhttp://chagaiav.blogspot.com/2011/09/blog-post.html)

יום שני, 10 באוקטובר 2011

זמנים זה גודש


(עבר עריכה לאחר מספר התייעצויות לשוניות עם אי אלו אישים בחברה)
זמן הוא אולי רופא נאמן, אבל לפעמים הוא יותר בכיוון של כירורג פסיכופת, או מרדים אכזר. כאלו שגם גרגורי האוס ופרי קוקס יסכימו שהוא שם אותם בכיס הקטן.
יש לי צורך לכתוב עוד, אבל אין לי כל כך מושג מה, ככה ש... שיהיה חג שמח לכולנו. אמן.
(אשמח להערות באופן כללי, ובמיוחד על הצביעה. שילבתי כמה סגנונות, לא יודע אם השיג את האפקט הרצוי)

יום שני, 3 באוקטובר 2011

רפונזל, שלשלי! (שם הפוסט מוקדש לחבר יקר בארץ הנכר)


א. רק אחרי שהתחלתי לקחת חלק כזה או אחר במערכות יחסים זוגיות התחלתי להבין את אגדות הילדים עליהן חלקנו גדלנו. כידוע בדרך כלל יש נסיכה, כלואה במגדל או ארמון או ארון זכוכית, ועד שלא יבוא איזה נסיך יפה תואר ויושיע אותה משם, היא תשאר כלואה בהעדר מופגן של איזו שהיא יוזמה. זה הרי שייך לגברים. המגדל או הארמון או הwhatever הוא למעשה הנטייה הנשית להימנעות של מקשר ומחשש קירבה, והנסיך האמיץ אמור לסכן את עצמו ואת כבודו העצמי כי בסוף הוא יצליח לנצח את הדרקונים והמנעולים, הלא הם השדים הפנימיים של האשה, וכך הם יחיו באושר ועושר אם תצלח ועדת טכטנברג.
ה' יציל, מי התחיל את  ההבניה החברתית הזו (יהיו מי שיגידו שאכן ככה העולם מתנהל וזה בטבע הנשים - הן נמנעות וחייבות שירדפו אחריהן. זה ויכוח שאין לי כלים לנהל כי לך תדעו מה היה קורה אם העולם היה אחרת. כנראה שזה גם נטייה וגם הבניה רק השאלה היא מה יש יותר, וכאן אני משוכנע שהתשובה היא שההבניה חזקה יותר. נו טוב, ככה לפחות בא לי לחשוב.) הוא בטח בעל תאגיד של בתי קפה. או איל נדל"ן בקטמונחלאות רחביה.
כמה חבל שהחיים אינם כמו באגדות: בסוף רפונזל מגלה יום אחד שלנסיכים כבר אין כח לטפס וכבר אף אחד לא מחכה בלמטה של המגדל. אני מקווה שמהמגדל שלה יש טרמפים טובים לכיוון ירושלים.
וככה כולם, אבל כולם, מפסידים. זה הסוף ילדים.
קינה היא ותהי לקינה.
ב. הסרט "פלונטר", מן העבר השני, מראה יחסים שונים מהותית. רפונזל איננה נסיכה דיסנית ענוגה עם מקל של מטאטא בתחת אלא בחורה די מגניבה, שיודעת להגיד מה היא רוצה, לנסות להשיג את זה והיא ממש לא מחכה שהשודד הרגשן יגיע, היא פועלת. מי ייתן ותלך מגמת סרטים זו ותחלחל בכל גבול ישראל. אכי"ר.
וככלל, הסרט עוסק בשאלת ההתבגרות. כאדם שעדיין מרגיש קצת בגיל הזה, גם אחרי תואר ראשון ועשרים חמש שנים, ממש הזדהיתי עם המסרים ובעיקר עם הדמות, למרות פערי המגדר והעיסוק. מומלץ.
ג. ההימנעות הזו מזכירה לי שיר של מיכה שיטרית, "נמנע ממך", אותו הכרתי בסיוע חברי הטוב והסלב אוהד דרשן, שגם נתן לו ביצוע קאבר מעולה (יחד עם בני וייל) שאפשר לשמוע ביוטוב. מומלץ גם. אז בעצם גם אנחנו הגברים נמנעים, אבל...
נו, זה מסובך. גם ככה קפצתי יותר מדי מעל הפופיק בפוסט הזה.

שנה טובה ומתוקה לכולנו, וגמר חתימה טובה, ועוד מלא מלא ברכות. בכיף שיהיה אני אומר.

אה, ו... אשמח גם לחוות דעת לגבי נסיון הצביעה שעשיתי כאן. תודה.