"מי שמך?!" ביקורת הסרטים והסדרות של הבלוג. והפעם - לוציפר, סדרות ישנות וחדשות.

אמ;לק - סדרות, עם השנים מאריכות את פרקיהן ומקצרות את עונותיהן בתגובה למה שהשוק מאפשר ומה שהצופים רוצים. וזה בעיקר לטובה.

כשהייתי ילד, שנות התשעים, היה מאוד ברור איך סדרות עובדות: יש סיפור מסגרת (נניח, אלי מקביל מגלה שהאקס המיתולוגי עובד איתה באותה החברה, רק ש.. הוא נשוי), הוא יהיה משמעותי בעיקר בפרק הראשון והאחרון של העונה, ומעבר לזה, הסיפור הזה יזחל הכי לאט שאפשר בכל ה20 ומשהו פרקים האחרים. מה יהיה בהם? סיפורי משנה, שמתחילים באותו פרק ומסתיימים בו, ומלמדים משהו חדש את הדמויות על עצמן. (אלי יוצאת לדייט עם מישהו חדש, יש לה תיק הטרדה מינית שממש קשור לזה, ויחד עם פתרון התיק היא גם מבינה למה להיפרד מהבחור החדש) אף דמות לא ממש משתנה במהלך העונה, אף דמות לא מתה במהלך העונה, אף דמות לא מצטרפת - כל הדברים האלו יקרו באו בפרק הראשון או באחרון. 

היום? כל צופי משחקי הכס משקשקים כשג'ון סנואו מדפדף בספר, כי אולי הוא יקבל חתך נייר וימות מאיבוד דם כשהוא סתם נהנה במרפסת. (טוב, לפחות בעונות הטובות זה היה ככה) אף אחד לא ידע לאן בדיוק יגיע וולטר וייט בסוף, עד כמה הוא יהפוך ממורה חנן לפושע אכזרי, ומי ינצח בקרב בינו לבין פרינג'. כמו שאף אחד לא ממש יודע מה יהיה בסוף עם לאלו, נאצ'ו, מיגל או קים ב"סמוך על סול". מה שבטוח שכבר הם שינו את עורם כמה וכמה פעמים. 

אז מה גרם לשינוי? מה גרם לזה שסדרה כמו "חוק וסדר" שהייתה מאוד פופולארית בניינטיז נחשבת לסדרה לגיל השלישי, ואפילו "האוס" שיחסית קרו בה דברים במסגרת הראשית של הסיפור משחררת ליוטוב פרקים מקוצרים של עשר דקות (במקום 45!) כדי שיצפו בה? מה גרם לאינטנסיביות לעלות כל כך? 

הרי ליצור סדרות כמו "פארגו" שמחליפה קאסט שלם כל עונה, או "דברים מוזרים" שמרגישה כמו סרט אימה מתמשך וכל עונה מתחלפים חצי לוקיישן וקאסט, זה הרבה יותר יקר וקשה. למה הם טורחים כל כך? וחוץ מזה, אם כבר יש לך סדרה שמצליחה, ואנשים מזדהים עם הדמויות (שזה ללא ספק הדבר הכי חשוב ביצירת קהל צופים), איזה מזוכיסט צריך להיות כדי להרוג אותן או לשנות אותן כל הזמן, ושהן עדין יהיו נאהבות ויעוררו הזדהות?

והאמת, שזו לא רק האינטסיביות. רמת ההפקה של הסדרות עלתה בצורה לא סבירה. הצילום, הצבעוניות, הארט, האפקטים, כל אלו התקדמו בצורה קיצונית. נכון, יש גם הרבה יותר טכנולוגיה שמאפשרת את זה. אבל לצלם עם מנוף זה דבר שהמחיר שלו לא השתנה בצורה קיצונית כמו השימוש בו בסדרות. 

יש לשאלה הזו שתי תשובות: כסף ואופי צפייה . 

כסף - מבחינה כלכלית, יש היום הרבה יותר הגיון ליצור סדרה שתהיה סופר איכותית, ובכך תחזיק ליותר זמן. למה? 

בעבר, חברות ההפקה היו משכירות את הסדרות לערוצים ברחבי ארה"ב והעולם. בתום תקופת ההשכרה הראשונית, לרוב, לא היה מחדשים את החוזה. למה? כי גם סדרות מוצלחות מאוד, לא היו שוות יותר מצפייה אחת או שתיים. רק קומדיות חביבות כמו "סיינפלד" או "חברים" היו ממשיכות בגלל שפשוט נורא נחמד להעביר איתן את השעות המתות של סוף יום השידורים. זה היה הרבה יותר מוצלח משידור חוזר של "פרקליטי אל איי". לכן, הכי חשוב היה ליצור סדרה עם הרבה פרקים, שתמלא הרבה זמן מסך, ועדין תמשוך את הצופים. כמות עדיפה על איכות. מה גם, שהקהל היה די כלוא - כמות הערוצים היתה קטנה בהרבה, ולא היו אלטרנטיבות כמו צפייה במחשב או VOD, אז אנשים הסתפקו בהחלט בסדרות שפשוט העבירו להם את הזמן בנעימים. 
היום, לעומת זאת, המודל שונה. בעולם הנטפליקס סדרה יכולה להיות שוות צפייה לנצח. תמיד יכול לבוא מישהו ולצפות בכולה, כריכה לכריכה. ויש המון, המון סדרות, והמון דרכים לצפות בהן. אם הסדרה שלך לא תהיה ממש טובה, אנשים פשוט לא יטרחו לצפות בה. השוק הרבה יותר מורכב. לכן, חייבים לבלוט. רק סדרה שתהיה יוצאת מהכלל תמשוך צופים. אז עדיף לעשות רק 10-12 פרקים, אבל שיהיו ברמת נראות וכתיבה של קולנוע, מאשר להוציא עוד סדרה מזדחלת עם 20 ומשהו פרקים. בסדרה עם ה20 פשוט אף אחד לא יצפה. ואם הוא לא יצפה, נטפליקס יבטלו את החוזה.

אופי צפייה - נסו לצפות בכמה פרקים ברצף של CSI. שיעמום. באמת. בפשע הראשון עוד יש עניין. השני, די, השלישי נרדמים באמצע. זו לא סדרה שכיף לצפות בבינג' כי מרגישים יותר מדי איך זה חוזר על עצמו. לעומת זאת, סדרה כמו "המכשף" היא סדרה שקשה להפסיק באמצע כי זה פשוט סיפור ארוך מאוד שלא מפסיק. בעולם שבו יותר ויותר אנשים יושבים לילה וצופים בסדרה מכריכה לכריכה, חייבים לתת להם סדרה שתאפשר את זה. שלא תרגיש מלאה אחרי שני פרקים, אלא להפך. בניינטיז, בנאדם היה צופה כשהוא היה יכול - הווי אומר, כשהוא מקבל את השידור, בזמן שקבעו לו. אז זה היה טיקסי - מקלחת, ארוחת ערב ואז אלי מקביל. משהו מהטקסיות הזו דווקא עודד חזרתיות. 
אבל הדברים השתנו. אנשים יושבים שעות וצופים, הם דווקא מחפשים את הריגוש, את החשיבה. הם לא באים גמורים מיום עבודה רק להרדם מול המסך - יותר ויותר אנשים מקדישים שעות משמעותיות מהיום שלהם לצפייה. אז הם לא רוצים משהו טיפשי. הם רוצים אתגר רגשי ואינטלקטואלי. ואגב, אין להם בעיה לצפות בפרק של שעה ואף יותר. דבר שפעם לא היה ממש מקובל. 
כמו שמראים יפה בקטע הזה מפיוצ'רמה.

מכאן, אפשר להבין למה איך ש"לוציפר" נקנתה על ידי נטפליקס בעונה הרביעית, הם הורידו מיד את כמות הפרקים בעונה מ23 ל12 (לפני כל דבר אחר - לסמן - זו סדרה איכותית! לא טראש למלא זמן שידור!), ונתנו הרבה פחות זמן מסך לחקירות המעט משמימות של הרציחות באל איי (כי מה, אנחנו בניינטיז?), והרבה יותר התמקדו בעלילת המסגרת, שהאמת, כבר אי אפשר לקרוא לה ככה - היא פשוט העלילה. המסגרת התפיידה מזמן. ועוד לפני שקרה השינוי המבורך הזה (כי עונה 3 היתה באמת מרדימה וצפויה להחריד), כבר בסדרה, לוציפר השתנה בעונה הראשונה מפרק לפרק, וגם בשנייה יחסית, דבר שממש לא קורה בקומיקס, למשל. 

אז מה המסקנות?

1. אל תצפו בבינג' בסדרות מהניינטיז. זה עלול להשמים. 
2. הירידה בכמות הפרקים היא אחד הדברים המבורכים שנתנה לנו הסופרנוס (יחד עם הקמת כל הז'אנר של סדרות האיכות), יחד עם העלייה בזמן התוכנית.
3. שווה להשקיע. זה יכול להחזיק יותר זמן. 
4. אם לסדרה יש 20 פרקים ומעלה לעונה, וכל פרק הוא 40 דקות, תחשדו - סיכוי טוב שאתם צופים בממלא שעות שידור. הסדרות האיכותיות כבר לא מאריכות כל כך.

ואגב, אפילו הקומדיות והאנימציה יחסית יישרו קו, עם "המקום הטוב", "ברוקלין 99" או "ריק ומורטי". מה שקורה שם בעונה לדמויות לא קרה בסימפסונס בעשרים. אבל הם נשארו עם 20 דקות לפרק, כי קומדיה זה דבר שדורש קצב מהיר.