כל הזכויות שמורות לחגי נוימן

כל הזכויות שמורות

יום חמישי, 29 בנובמבר 2018

Fake Commercial


ההבדל הגדול, בעיני, מהבורות של לפני האינטרנט לבורות של אחרי, זו אשליית הידע. דור ההורים שלנו ידע שהוא לא יודע וצריך לשאול מומחה. בין אם שבע דורות אחורה כל דבר שאלו את חכם הדת, ושתי דורות אחורה שאלו את הרופא או האינסטלטור. היה ברור שאדם אחד לא באמת יודע כל כך הרבה ולכן שאלו. היו לזה כמובן גם חסרונות, אבל גם יתרונות לא מעטים. 
היום, האינטרנט יוצר אשליה של ידע - אני יכול להשמיע את דעתי בכל מקום (לכאורה, האם טוקבק שאף אחד לא קרא ביער עשה רעש?), וללמוד על הכל במחי אצבע. 
אז למה אשליה? לכאורה כולנו נהיה חכמים ונבונים ויודעים את התורה. אבל, שתי מילים: פייק ניוז. זה לא דבר חדש, אנשים לאורך כל ההיסטוריה המציאו סיפורים כדי לשכנע אנשים לעשות דברים. מה שחדש הוא אשליית הידיעה המתלווה לזה: אני יודע כי קראתי את זה בוויי נט (עם תמונה! אז מה אם זה אילוסטרציה משאטר סטוק?!), אני יודע כי ראיתי על זה סרטון ב"כאן", אני יודע כי שמעתי על זה פודקאסט. הידע הוא אצלי. ודאי. מדעי. לא כמו לפני שלושים שנה, שאני שומע שמועה שאולי נכונה אבל לך תדע. ודאי, זה כתוב שחור על גבי מסך. 
את האמת, מי באמת הולך ומשווה ידיעות? מי שומע את הפודקאסט שחושב הפוך, ומנסה להכריע? מי בודק את המאמרים הנזכרים בסרטון או בודק עד כמה רצינית המומחית לכאורה שנזכרת בכתבה של וויי נט? לא הרבה עושים את זה. ולמה? כי זה נח. ממקום אישי אני יכול לומר שמאוד נח לי לגבב כמה ידיעות בעיתון ולנופף בהן בויכוח וככה להרגיש חכם וצודק. 
אבל עמוק בלב אני יודע שבהרבה תחומים הידע שלי הוא שטחי בואכה מוטל בספק סופר גדול. ואני עוד מודע. מה לגבי אלו שלא מודעים לכל השקרים שרצים בעיתונות והמדיה? אנשים רבים שאני פוגש לא מאמינים לי שהראיונות שהם רואים עם פוליטיקאים בטלוויזיה ערוכים, או שסרטי הדוקו שהם רואים, שלא לדבר על הריאליטי, מלאים מלאים בעיצוב מכוון על מנת להגיע למטרה. 
כשמערבבים את הכל המרכיבים האלו לסלט אחד ברור למה יוצא לנו כל כך הרבה טעם של סכנה - הכל יכול להיות נכון, אפילו דברים שברור לחלוטין שהם שקר גמור. כמו, למשל, ההפחדות על החיסונים שעושים אוטיזם או על הערבים שנוהרים לקלפיות או על עופר ברקוביץ' שנתמך על ידי הקרן החדשה או על זה שטענת ההתחממות הגלובלית זו סתם מזימה של דובי הקוטב שמתכננים לכבוש את העולם בקרוב ממש (הנה סקופ חדש. אפשר לצטט אותי בתגובה לפוסט של מישהו בפייסבוק. עלי). 

אם פעם להפיץ שקרים היה מלאכה מורכבת, היום זה הרבה יותר קל. כמו שנאמר בסדרה ביג מאות' - אני אמרתי את זה ואתם חשבתם את זה אז זה כבר נכון. וככה מגיעים למצב שיש אזהרת מסע מפני החצבת לטסים מארה"ב לישראל.

(והי! למדתי את אילוסטרייטור קצת יותר טוב ואת הDUIK החדש! ונעבכמן קיבל תפקיד!)

יום חמישי, 8 בנובמבר 2018

אנימציה חביבה על משה רבינו בקטע טוב

רציתי להתעמק קצת באילוסטרייטור אז עשיתי אנימציה די מפגרת על משה רבינו:


זה ברוח טובה, נכון משה רבינו? זה מצחיק כזה. הוא לא יכעס. 

יום ראשון, 7 באוקטובר 2018

בחירות בירושלים 2018. גרסת הבן 30+


תכלס אני מקנא.
וגם בוניה הימן, שגדל מטר ממני.
"אנשים בגילי מתחילים להתרפק ואני אוטוטו מתחיל להתפרק".

יום ראשון, 9 בספטמבר 2018

ווסטוורלד, פייסבוק וסוף הדמוקרטיה

כיוצר, במשך הרבה שנים שמחתי שיש את פייסבוק. היא אפשרה לנהל קהילה של אנשים שאני ניזון מהם, הם ממני, וששון ושמחה.
העברתי את רוב פעילות הפרסום שלי לשם.
ואז בא השבר.
פייסבוק שינו את המדיניות שלהם, קישורים מקבלים אפס מקום בפיד, חברים באופן כללי מקבלים פחות, ופרסומים של "הגדולים" - סטטוסים מצייצים, מאקו וחבר מרעיהם נדחפים גם בלי שביקשתי.

הכל נהיה ברור. למה פייסבוק חינם, למה הכל כל כך פרנדלי. המטרה היתה להכניס את האנושות לתוכו. ואחרי שהוא כבר שם, לך לעזאזל. אנחנו ננהל אותך שרץ קטן. אנחנו נחליט לך מה יהיה לך בפיד. לא טוב לך? לך תפרסם בלוח מודעות של המשרד. כי גם אינסטגרם שלנו.

ושתהיה לכולנו שנה טובה ושנת חירות (למרות שזה יותר שייך לפסח)


יום שבת, 9 ביוני 2018

"נגה", סרט גמר בבצלאל של ליאור אבירם ושלי, 2017

אז שנה אחרי החלטתי סופית לשחרר את סרט הגמר.
התבלטתי הרבה זמן. 
האמת שהיו רגעים שחשבתי בכלל לא לעשות את זה.

למה?
כי בעיני הוא מפספס. 

יש לו בעיה מרכזית: לא החלטנו באמת מה הוא. דרמה פסיכולוגית עמוקה או מותחן בלשי קליל וכיפי. 
מהרגע שהחלטנו על הנושא, על הסיפור, התשובה לשאלה הזו לא היתה ברורה, וזו נקודת החולשה המרכזית והמציקה שיש בו.
הדמות של נגה לא היתה סגורה לנו - היא לא היתה מספיק פסיכולוג אוהב ומשכנע מחד ולא גורו מרושע ומניפולטיבי מאידך. גם בעיצוב, גם בבימוי הדיבוב וגם באנימציה. השתלשלות האירועים נעה כל הזמן בין התהליך המנטלי של ירון לבין קידום החקירה. אפילו המרצים שלנו, דחפו כל אחד לכיוון אחד מבין השניים, שהם מציעים לנו להוריד את החלק הפיסכולוגי או החקירתי, בהתאמה. למען האמת גם אני וליאור משכנו כל אחד לכיוון אחר. 
המשיכה בחבל הזו גם ניפחה את הסרט ובגלל זה לא אפשרה לנו להשקיע מספיק במה שיש (ברור לי שאם היה לנו עוד חצי שנה לסרט הוא היה יוצא מדהים בכל אופן.), וגם גרמה לזה שבמקומות מסוימים לא באמת החלטנו אם אמור להיות דרמטי או קומי. היה איזה רגע שמלא אנשים בקהל צחקו, ואני אומר לעצמי "שיט. עשינו פה משהו לא כמו שצריך". 

בזמן ההכנה זה היה נראה שנצליח לייצר משהו שיתן את הפלוסים משני הצדדים, ועד להקרנה בבצלאל לא ידענו מה יצא לנו. רק אחרי הביקורות האכזריות של המרצים והעדינות של החברים הבנו שזה לא ממש הצליח. אז ברטרוספקטיבה קל מאוד לומר שחבל שלא בחרנו ז'אנר אחד והלכנו איתו, אבל זה באמת לא חכמה גדולה אחרי מעשה. 

אז למה אני כן מפרסם?

1. כי יוני שלמון אמר :) (ומי שלא יודע מי זה שיגגל עכשיו :) )
2. כי הסרט הזה משגע אותי ודורש ממני לפרסם אותו כל הזמן. אז שירד ממני כבר.
3. כי יש בו לא מעט הצלחות. בימוי המצלמה, העריכה, הפסקול, החומריות, התאורה, הקומפוזיטינג, הרקעים וחלק לא מבוטל מהאנימציה נראים ממש ממש טוב. ואת זה אני אומר גם היום אחרי שנה נוספת של ניסיון בתחום. בכלל, גם בלי להתחשב בנסיבות (בכל זאת זה סרט שעשו בסך הכל שני סטודנטים במשך שמונה חודשים כששניהם עובדים ממש הרבה לפרנסתם במקביל ואחד (שזה אני) גם אבא), שש וחצי דקות של סיפור בלשי שעובר לא רע זה ממש נחמד.
4. כי בתכלס, זה שווה צפייה של שבע דקות. עם כל הכבוד לסטנדרטים שלי, ועם כל הכבוד לחברים שאמרו שזה גרוע או למי מהמרצים שגיחכו עליו בפני. יש לא מעט אנשים שראו אותו ומאוד נהנו, וחלק קטן שאפילו עברו אתו חוויה, אז מי אני שיגיד "לא זה גרוע". תחליטו לבד. 

אז תודה לכל מי שסייע, תודה לאורי דרור על המוזיקה, הפסקול והדיבוב (כבוד גדול היה לעבוד עם בוב הבנאי :)) ו...

תהנו! אני מקווה.. :)



יום ראשון, 15 באפריל 2018

הקריאה

מוקדש למילואים שלי, שעכשיו רשמית אני לא עושה בהם כלום חוץ מלהרוג את הזמן. אבל הי, קומיקס עם נגיעה ציונית לקראת יום העצמאות. גם זה משהו.
(ואו כמזה זמן זה ישב לי בראש. זהו! הכנתי אותך קומיקס. עכשיו תעזוב אותי.)

יום רביעי, 7 במרץ 2018

חסרונות


וואו. זה היה כמעט כמו לידה, כולל כאבי בטן. אבל בסוף הצלחתי לייצר עוד קומיקס נעבכמן, אחרי שלוש שנים. עלה בהרבה בריאות. לא יודע אם שווה את זה. תודה ליעל מסינג דני קינרייך וריקי.
היה לי ממש קשה לכתוב כי אני כבר לא מכיר כל כך את נעבכמן. יהודה גזבר שאל אותי לפני הסרט ד' שלי למה אני לא עושה עליו. לא הבנתי את זה אז, אבל ההרגשה היתה אותו דבר - כי הוא כבר לא בא לי טבעי. כי אני צריך לנבור בתוך חוויות קשות מהעבר שלי כדי ללקט אותו, ובגלל האופי שלו, לנקות אותן טוב טוב, להקליל אותן,  ורק אז יש סיכוי שזה יצא נעבכמן טוב, כזה שקצת חינני, משעשע וחביב, אבל עדיין נוגע. מכאיב. כשהכנתי אותו פעם זה היה יותר תראפויטי עבורי, מקום מפלט. עכשיו.. זה הרגיש כמו לחטט בפצע ישן. לדחוף יד לקישקע איפה שיש אולכוס.
אז לא יודע אם נעכבמן יעשה עוד קאמבק אחרי החוויה הזו, אבל.. מי יודע.

יום שני, 26 בפברואר 2018

מהפכת התקשורת

שמעתי לא מזמן בפודקאסט המעבדה של גיל מרקוביץ' (שכבר הוזכר פה בבלוג) את פרופסורה דפנה הקר שדיברה על חוסר הסובלנות שלנו כחברה לקבל את מי שרוצה פשוט להיות לבד, בלי בן או בת זוג. אנחנו מחליטים עבור כולם שהם צריכים להיות בזוג וככה מנהלים את החברה. וזה שיש אנשים שלא מתאים להם הסידור הזה, שאת השייכות הם מעדיפים להפנות לקהילה או חברים ולא משפחה גרעינית עצמאית, זה לא בא בחשבון. וזו אמירה מאוד מדויקת.
מאידך, אני מכיר כל כך הרבה מקרים של התערבות פרוגרסיבית, לפעמים אגרסיבית, של אנשים בחיי זולתם, שהובילה לזוגיות מאושרת ומצמיחה, ככה ש.. לא יודע מה דעתי בנושא.
ועוד כמה נקודות:
1. אז צורי חוזר. ומתוכנן גם קאמבק לנעבכמן.
2. היתה לי התלבטות אם לא לעשות את זה הפוך. שהגבר הוא המניפולטור והאשה יוצאת לדייט, סתם כדי לשבור את ההבניה וכל השיט הזה. אבל את נאורה אני לא מספיק מכיר ועל הרעיון צורי ישב בול.
3. אני מתלבט אם לעשות לזה פרק המשך. אשמח לחוות דעת לכאן או לכאן.

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

עיניים, סרטון חדש

רציתי לשפר את תיק העבודות שלי, ועל הדרך ללמוד את Duik, שזה פלאגין מגניב שמאפשר לעשות ריג באפטר אפקטס (מי שלא הבין כלום זה לא כזה חשוב), אז יצא לי מזה סרט קטן.
חלק מהתהליך היה פניה לפייסבוק בבקשת רעיונות עם הדמות שכבר היתה לי בראש. זה הלך ממש מגניב.
למרות רגעי המשבר תכל'ס היה כיף להכין אותו, והבנתי סוף סוף למה בערך 95% מהסיפורים משלבים רומנטיקה - נורא כיף להכניס את זה.
ולסיום אני אוסיף שיוני שלמון, שהרבה בזכותו נהייתי אנימטור, כתב פעם בבלוג שלו "שוליית הקוסם" שעבור רוב הבצלאלניקים, הסרט גמר שלהם זה הסרט האחרון שלהם. וואו, כמה מוטיבציה זה נותן לי.. :) תודה שוב יוני!
ותודה גם לאייל כירורג, שבאיזה שיחת טלפון אמר לי שלהיות פרילנסר זה לדעת לבוא לעבוד גם כשאין עבודה.
תהנו!


יום שלישי, 16 בינואר 2018

אם


זה היה לפני 15 שנה וקצת. אולי עם קצת פחות בחישה של תעשיית התרופות בשלטון הוא היה פה. ואולי לא. מה אני יודע. תודה לגיל מרקוביץ' מהפודקאסט "המעבדה" על ההשראה.