מי שמך?!# אלים חדשים וישנים וחדשים בסדרה "הבנים" ("The Boys", בשם ההרבה יותר טוב לפני התרגום)

תמיד שיעשע וסיקרן אותי למה אנשים לוקחים כל כך ברצינות את גיבורי העל. מי שיקרא בכל מיני קבוצות של גיקים את העוצמות הרגשיות בהן מתווכחים על מי ינצח בקרב בין שני גיבורי על, או האם היה הגיוני שכך וכך יקרה בסרט ההוא שהרי זה לא מסתדר עם מה שהיה בסרט שעבר ואיך זה שובר את הכללים של היקום הקולנועי ההוא, בניסיון ליצור עולם עם חוקיות פיזיקלית ברורה, יבין בדיוק על מה אני מדבר. לצופה מהצד בויכוח זה יכול להיראות ממש, אבל ממש טפשי. הרי, כמו שאמר סטן לי, גדול מפתחי הז'אנר עצמו, מי שינצח בקרב בין גיבורי העל יהיה מי שיחליט הכותב. זה לא אמיתי, חמודים. אפשר להתווכח מי טוב יותר בכדוסל, מייקל או לה-ברון, מהסיבה הפשוטה שלו הם היו באותה התקופה הם באמת היו יכולים להתחרות באופן פתוח. בסרט, הכותבים מחליטים הכל. אז מה הוויכוח? הרי בכל רגע נתון יכולים לגלות לנו שבעצם סופרמן רגיש לקריפטונייט, שספיידרמן מגלה שיש לו יותר כוח ממה שהוא חשב או שוולוורין בעצם מקבל הרעלה מהאדמנטיום שלו. אין פה שום חוקיות אמיתית, אז מה נסגר אנשים?

חכו שנייה.

הסדרה "הבנים" היא סדרה פרודית על ז'אנר גיבורי העל. בארצות הברית כשעושים פרודיה בדרך כלל זה לא יהיה לגמרי פרודיה. בעוד שבמונטי פייתון למשל אין כמעט סיפור באמת ופשוט עוברים מקטע לקטע,"דוגמה", למשל, למרות שאינו הוליוודי באמת, הוא סרט שיש בו גם אלמנט קלאסי של מסע הגיבור ויאדה יאדה, או במילים אחרות, יש מבנה סיפורי הוליוודי במידת מה. גם הבנים עובדת כך. היא משתמשת בז'אנר גיבורי העל כדי ללעוג לפוליטיקאים, לדת ולעולם המדיה, וכמו שקורה בדרך כלל בפרודיה, היא גם לועגת לז'אנר עצמו. סאטירה ופרודיה הן חברות מאוד טובות.

זה טבעי שהסדרה הגיעה ב2019, אחרי "אנדגיים" של הנוקמים. אחרי השיא של ז'אנר גיבורי העל. אם יש מישהו שקורא את זה והוא בן פחות מ35, אז אני אספר לכם שז'אנר גיבורי העל היה הרבה פחות נפוץ כשאני הייתי ילד. היה את הקלאסיקות של סופרמן ובטמן, הקליל והאפל. רק ב2002 באקסמן 1 פתאום התחילו הסרטים האלו להתרבות ולבוא בצורות מגוונות יותר, בשלב המודרני שלהם. לאט לאט הז'אנר השתלט על הטלוויזיה והוקלנוע, וכמו שקורה לכל ז'אנר, הגיע לשיא שלו, בנוקמים "סוף המשחק", ודעך. איך יודעים שז'אנר מתחיל להתעייף? מתחילים ליצור עליו פרודיות, ולשם נכנסו אריק קריפקי ו"הבנים". אחר כך גם היקום של ריק ומורטי הוסיף את "הצדקנים", הסרטים של "דדפול" וכן הלאה. הקהל התעייף מהגברים בספנדקס והנשים במחשוף וספנדקס והתחיל להעדיף קצת לצחוק על מה שכבר נהיה שם קלישאה ודבילי. זה מיצה את עצמו, במידת מה.

מי שיבחן את ההתקבלות בקהל של הסדרה "הבנים", יגלה דבר מעניין. לפי הביקורות באתר "Rotten Tomatos", בעונה הראשונה המעריצים נתנו ציון 90 כמעט, גבוה מאוד, בעוד המבקרים נטו לכיוון ה-80. מאז, באופן עקבי, יש ירידה בציון של המעריצים עד ל49 בעונת הסיום, והמבקרים עולים ונשארים באזור ה-95. 
אז מה קרה? למה בהתחלה כל כך אהבו ולאט לאט אהבו פחות בקרב הקהל, וההפך בקרב המבקרים?

אני אספיילר חלקית, ואומר שסצנת הסיום, הקרב הגדול לו חיכו המעריצים מההתחלה, בין הנבל גיבור העל הכל יכול לבילי בוצ'ר, אכזב צופים רבים כל כך, שלא יכלו להכיל את זה, שלפו את הארנק ושלמו לAI שונים ומשונים כדי ליצור סופים אחרים. מה שמשותף לכולם, הוא האפיות. הגרנדיוזיות. בסצנה המקורית הקרב נשאר בתוך החדר הסגלגל של הנשיא, ומסתיים באלמנט חצי קומי, חצי ביקורתי על עולם המדיה וסאטירה על אובדן הכוח. הרבה מעריצים לא אהבו והחליטו שצריך משהו ענק. שחצי עולם יהרס, מפלצות ענק שיבואו מהים, שבילי בוצ'ר יזריק חומרים שיגרמו לו להשתוות לכוח של הומלנדר הכמעט כל יכול, ואז יהיה קרב ענקים, שהומלנד ייפצע בקרב נגד נואר שמסתבר שהוא שכפול שלו וכך ימות (כך זה בקומיקס), וכן הלאה. במילים אחרות, הקהל רוצה הרבה דם, אש ותמרות עשן. לא סתם ציטטתי.

ככל שהסדרה התקדמה הנטייה שיש בה להעדיף את המגעיל על פני המגניב התעצמה. בעוד בז'אנר גיבורי העל הכל נקי מאוד - יש הרס אבל אין דם בדרך כלל, יש אלימות אבל כמעט ואין השלכות, ב"בנים" ההפך הוא הנכון. יש גועל. אנשים מקיאים, מדממים, חלקי איברים.. הבנתם. ספיידמן לא יורה מהיד את הקורים אלא מאיפה שעכבישים באמת יורים ממנו, גיבורי העל מקיימים כל מיני צורות מוזרות של יחסי מין כי נמאס להם מהכל, והדרך שלהם לספק את עצמם נהיית ממש ממש מטרידה. גם הסאטירה התחזקה. גיבורי העל עסוקים במעקב אחריהם ברשתות, בכסף שהם עושים, בכוח הפוליטי.. כמו שאנשים עם יותר מדי כוח עושים בדרך כלל. אנשי הדת/פוליטיקה/עסקים שמנהלים את העולם מתבררים יותר ויותר כאנשים קרי לב ואנוכיים, לעומת אנשי הדת הקטנים/העוזרים הפרלמנטריים/העובדים הזוטרים שנרמסים תחת מגפיהם. כסאטירה, אני חייב לומר, היא עושה עבודה מעולה וגורמת לחשוב. העניין הוא שזה בא על חשבון הז'אנר. כאילו, ברור. זו פרודיה. 

ביקורת של גיל גולן, מבקר יוטיובר, מתמקדת בכך שהחוקיות בעולם של הבנים לא אחידה, ויש יותר מדי בדיחות גסות במקום לתת מקום לרגש. אף שבעיני גיל חד מאוד, זה מבהיר לי משהו חשוב. זו בדיוק הנקודה שמפרידה את המבקרים מחלק גדול מהקהל.

המבקרים בדרך כלל, ובהקשר הזה אני דווקא לא מכליל את גיל למרות הערכתי אליו, מבינים שמדובר בסאטירה ולא ככ אכפת להם החוקיות המדויקת. הפרודיה בעיקר באה להצחיק, ולבקר. היא לא לוקחת את עצמה עד הסוף ברצינות אף פעם. אנחנו מושקעים בדמויות, אבל זה משני. נכון, היה אפשר לכתוב טוב יותר את הבנים מבחינת החוקיות, ואפשר בהחלט לטעון שהדרך שבה הומלנדר מאבד את כוחו היתה טיפה חלשה. בסדר. אבל למי אכפת. מה שהיוצר אריק קריפקי רצה להראות זה מה קורה שמישהו שכל הערך העצמי שלו סביב הכוח שלו מאבד את הכוח הזה. כמה זה משחרר, כמה זה משעשע, כמה זה קטרטי. כמה היינו רוצים לראות את הבוס שלנו/ראש הממשלה/איש הדת החזק או ווטאוור ככה. שהוא סתם בנאדם. שאין לו כבר את היכולת לעשות מה בראש. כי כולנו אנשים, נכון?

או, פה אנחנו חוזרים לפסקה הראשונה. זוכרים ששאלתי למה אנשים אובססיביים לחוקיות של עולם גיבורי העל? יש לי תאוריה שאולי יום אחד אבחן. אני חושב שזה מאותה הסיבה בדיוק שאנשים היו פעם אובססיביים לעולם האלים. אז ככה.

אנשים מחפשים לסדר את המציאות באופן שתהיה ברורה. הרי הכל כאוס, בסופו של דבר. התוהו ובהו קדם לבריאת העולם ביהדות, וכן עוד מלא מלא דתות. מגיע האל/ים ויוצר/ים סדר. איזה כיף. הכל יהיה בסדר. ואז בא המודרניזם ואמר לאנשים - בואו, חבר'ס, נעשה סדר בעצמנו, המין האנושי! רק שזה מה שזה יצר זה 2 מלחמות עולם, אחת עם שואה ופצצת אטום, והתחממות גלובלית שמפחידה לאללה ובצדק. ואז לאנשים בכלל אין תקווה. אז חלק חוזרים לאל/ים, וחלק.. מפתחים יקום דמיוני מקביל שבו יש חוקיות ברורה. ספיידרמן הוא ככה, הארי פוטר ככה, וככה עושה גנדלף. ושם הטובים מנצחים או לכל הפחות שורדים, ושם יש לי אבא גדול שיציל אותי, בוא נקרא לו בטמן, ושם הבנות ממש יפות תמיד ולבושות כמו זו.. כמו.. לא הכי צנוע. העולם ההוא שגורם לעולם הזה להיות המדבר של הממשי, כמו שאמר הצרפתי ההוא שאין לנקוב בשמו. ובכל דור מתחלף העולם הזה. פעם זה היה הפילם נואר, אחר כך המערבונים, מלחמת הכוכבים, סרטי האקשן בהשפעת אמנויות הלחימה, שר הטבעות והארי פוטר, גיבורי העל... רוח התקופה מעצבת טיפה מחדש את העולם הדמיוני שייתן לנו את המענה, ותמיד יהיו כמה אופציות. אבל מאוד חשוב שהעולם הזה יהיה מספיק משכנע כדי שנוכל להישאב אליו ולשאוב ממנו. תקווה. 

ואז מגיעים הבנים המעצבנים האלה, ומצד אחד בונים עולם ממש מגניב. הדמויות חזקות ממש. הסיפור מעניין. מגניב. הקהל של ז'אנר גיבורי העל התחבר. ככה בעונה הראשונה. אבל.. רגע, את כל זה עשיתם רק כדי לפרק אותו בסוף? כדי להשאיר עולם בלי הגיבורי על שלנו? כאילו, נכון, למרות שזה כמעט קרה, בסדרה "הבנים" בסוף לא משמידים את גיבורי העל ולמעשה אחת הדמויות הראשיות, אנני, הופכת למין גיבורת על קלאסית שעוזרת באמת. סבבה והכל. אבל איפה האפי? איפה החוקים? מה נעשה בלי הומלנדר? זה היה כיף קצת לצחוק על הז'אנר, אבל ממש לפרק אותו לגורמים??

לא סתם הומלנדר רצה בסדרה להיות אלוהים. זה בדיוק מה שגיבורי העל מנסים לעשות בתרבות, למלא את החלל של האלים. ע"ע הסרט האיום "ת'ור אהבה ורעם". לכן זה סרט ככ מאכזב. האלים ממש פלקטיים שם. לא סתם גם יש אלים ממש כמו ת'ור ולוקי, או דמויות שהם מאוד דומות לאלים קדומים כמו סופה או וונדר וומן בעולם גיבורי העל. גיבורי העל הם תחליף אתאיסטי לאל. אז את "הבנים", המבקרים ראו ואהבו. הם אוהבים קולנוע, ויודעים מה לצפות מסדרה שבהגדרתה היא פרודיה. הקהל, בחלקו אהב גם, ולחלקו קשה להיפרד. עוד לא מצאו לו אשלייה חדשה. כוסאומו פרודיה, איך אני אמשיך בלי ממים של הומלנדר מתלונן על זה שעושים עליו ממים?

ז'אנר גיבורי העל בדעיכה גדולה, כפי שאמרתי. גם בקופות. כדי לשרוד הוא יצטרך לייצר קלאסיקה חדשה (מאוד לא סביר אם כי לך תדעו), או שיידחק לשוליים. אולי אפילו יעלם כמו המערבונים הפילם נואר וסרטי המכות בסגנון האסייתי, ויגיח אחת לכמה שנים בוורסיות מודרניסטיות. ככה זה בז'אנרים בקולנוע. בדקתי בדיוק עכשיו. אין אף סרט בקולנוע של גיבורי על. הכי קרוב זה 2 סרטי פנטזיה חצי פרודיים. בטלוויזיה יוצאות סדרות מגה ריאליסטיות (דרדוויל) או חדשניות מאוד (ספיידר נואר, זה אומר ספיידרמן בפילם נואר. פילם נואר עם גיבורי על. הז'אנר שנעלם בלשון עבר והז'אנר שנעלם בפרסנט פרוגרסיב) אבל לאנשים קשה להיפרד, ולראות ככה את הומלנדר קופץ כאחד האדם ובסוף מוצא את מותו בעזרת לום, במקום לראות קרב אפי כזה של הרס וחורבן והטובים נגד הרעים אם איזה טוויסט... מי שגדלו על גיבורי על זה כנראה קצת קשה להם. קשה להיפרד.

כשניסיתי להסביר את זה לתלמיד בבית ספר (ליתר דיוק זה היה בעין פשחה אבל לא משנה), הוא אמר: "אבל.. זה פשוט כי היו כמה סרטים גרועים.. עוד מעט יכתבו סרטים טובים וסרטי גיבורי העל יחזרו להיות ממש טובים!" חמוד. קשה הפרידה.

"מי שמך?!" ביקורת הסרטים והסדרות של הבלוג. והפעם - לוציפר נגד דרדוויל. או אולי בעד?

 חלק ראשון  - השטן השמח

לוציפר הסתיימה באמירה מאוד ברורה. למעשה, היא היתה שם מתחת לפני השטח כל הזמן, אבל בסיום היא יצאה מכלל ספק לממש הצהרה - הדת הפסידה, המודרניזם ניצח. 

לא מאמינים?

1. לוציפר הופך משד מענה בסגנון קתולי לפסיכולוג. הגאולה, אומרת הסידרה, היא בהתמודדות עם רגשות האשם שלך. אלוהים לא קשור, השטן לא קשור (כמו שאומר לוציפר עצמו: "נמאס לי שבחטאים של עצמם הם מאשימים אותי", משפט שלקוח מהקומיקס שכתב גיימן. וזה נחמד כי גיימן הוא יהודי בלי כמעט שלאג יהדות, ועדיין יצאה לו אמירה שמאוד מסתדרת עם תפיסה של מרבית הדעות ביהדות על אחריות האדם למעשיו), אלא זה הנפש שלך. וכמו בסופרנוס, הסיפור מתחיל ונגמר בפסיכיאטרית. בעוד בסופרנוס זוהי טראגדיה, כאן.. זו סדרה קלילה שמסתבר בה שבעצם הכל בא על מקומו בשלום. 

2. ממונותיאזם לפוליתיאזם מודרני. אם יש שינוי גדול שקרה במודרנה, זה חזרה לריבוי אלים. ממש כך. זאת אומרת, אחרי שפיטרנו את האל מתפקידו כמעצב חיינו, היה חסר לנו אלים. אז חזרנו לאלים הנורדיים ולגיבורי על ועוד ישויות שאנחנו לא מתייחסים אליהם ממש ברצינות אבל אנחנו רוצים לחשוב שהם חלק מהחיים שלנו. ומה שקורה זה שאמנדיל מחליט לתת סמכות גם למלאכים שלצדו = סוג של פוליתאיזם. כי זה הרבה יותר תואם, הרי. ריבוי דעות, פלורליזם - הרבה יותר מסתדר עם פוליתאיזם מאשר מונותאיזם, לא?

3. העולם הערכי של לוציפר.
כן, לוציפר מלא בחסרונות. אבל, הוא בסופו של יום, גיבור. טוב. והעולם הערכי שלו תואם במלואו לעולם הערכים הליברלי מודרני. הוא בעד סובלנות דתית מינית או כל סובלנות שהיא, הוא בעד הנאה מינית והנאה בכלל כשהשני אינו פוגע באחר, הוא נגד התעללות וגזענות וכל הרעות החולות שלא אוהבים בלוס אנג'לס. הוא אפילו מאוד אקולוגי. ומכיוון שהוא השטן, הוא הכי מבין במה שנחשב לחטא ומה שלא, ועל כן, תפיסת עולמו היא התפיסה השלטת. אז למסקנה, הליברלים צודקים.

אז במילים אחרות, לוציפר היא סידרה שמפטרת את השטן כדי להעסיק אותו כמטפל, כי הדת - היא פוטרה לגמרי.

לכן הכל כל כך כיפי. למה לא להנות בעצם? אנחנו בלוס אנג'לס עם עולם ערכים מתירני! תביאו עוד כוס מרטיני, תנו עוד שוט צבעוני עם תנועת מצלמה מושלמת ותאפרו מחדש את הרקדניות בלקס! 

חלק שני - השטן העצוב

דרדוויל לעומת זאת היא סידרה קתולית באמת. הערכים הקתוליים נבחנים בדיון בלתי פוסק. 

האם מוסרי להרוג במקרים מסוימים היא השאלה שמלווה את הסדרה. דרדוויל רוצה להרוג את פיסק אבל מתלבט אם זה נכון, המעניש הורג את הפושעים ופותח דיון מוסרי אחר, ובעונה האחרונה דרדוויל מוצא את דרך הביניים שלו. 

כמו כל סידרה עם קשר דתי, נשאלת כאן שאלה מהו המעשה הטוב. לכאורה, בראשית הסדרה, פיסק מציג עצמו כמי שרוצה לעזור לעיר. הגאונות של הסדרה היא בכך שאפשר ממש להאמין לו. רק ככל שהפרקים מתקדמים מבינים שמדובר בסוציופת שרק מכסה עצמו במסכה של מושיע, ושזה בכלל לא עימות ערכי. הרצון שלו להציל את העיר היא עבורו בלבד, לא עבור תושביה. במשל שהוא נותן בסוף העונה הראשונה על השומרוני הטוב מובן שגם הוא עצמו יודע שהוא הנבל בסיפור והכל משחק. אבל בפרקים הראשונים של העונה הראשונה, אפשר באמת לחשוב שיש כאן שאלה מה ייטיב עם העיר, ומהם האמצעים הלגיטימיים להשגת היעד הזה.

הסבל של דרדוויל, מאט מרדוק, גם הוא מאוד נוצרי. חלק מרכזי מהסידרה היא שהמרדוקס יודעים לחטוף, ודרדוויל חוטף, המון. כמו קתולי טוב. בגלל המצפון שלו, בגלל האגרופים של היריב שהוא מסרב להרוג (שזה גם בגלל המצפון שלו), בגלל שהאנשים שקרובים אליו מתים כל הזמן, ובגלל חרדת הנטישה שלו שלא מאפשרת לו להיות בקשר נורמלי עם החברים שנאשרים לו. כמו קתולי טוב, הוא לא מפסיק לסבול בעולם הזה.

במילים אחרות, מאט דרדוויל היא סידרה שמעלה שאלות מוסריות מייסרות, כי הקתוליות חיה ונושמת.

לכן הכל כל כך קודר. למה לא לסבול בעצם? אנחנו בהלס קיטשן ניו יורק עם עולם ערכים קתולי! שתו עוד בירה מזוהמת, תנו עוד וואן שוט ארוך של מכות בין פחי אשפה לבניינים שזקוקים לפינוי בינוי ותראו לנו שוב אנשים אומללים זרוקים בלילה ברחוב. הניינטיז התקשרו, הם רוצים את השוטים שלהם חזרה. 

חלק שלישי - השטן הטוב

מה שמעניין שכך או כך, השטן טוב בשני המקרים. בניגוד גמור לדימוי המפחיד שגרם להתקפי חרדה לאנשי ימי הביניים באירופה ובמזרח הקרוב, השטן פה הוא אחלה גבר. הוא עוזר, הוא מצפן מוסרי, הוא כוח חיובי בעולם. הרעים של לוציפר די גרועים, לדעתי, הם תפלים אליו. לגמרי. הם מציגים תמיד מניעים עלובים. הרוצח שרוצה כסף, המלאך שרוצה להצליח (אמנדיל בהתחלה, מיכאל בסוף), קין שרוצה את הבחורה... נו, באמת. הם לא מעניינים. הם רק מחדדים את ההתבוננות בלוציפר בהתמודדותו עם השדים האישיים שלו. וכאמור, זה מסתיים בספת הפסיכולוג. הטוב השלם של האתאיסט.
בדרדוויל לעומת זאת יש רשע דומיננטי אף יותר ממנו, כפי שמקובל בסרטי גיבורי על טובים ואפלים - ווילסון פיסק, קינגפין. הוא אנטי נוצרי. הוא עושה את מה שהוא רוצה בלי עקבות, ומעיד על עצמו שהוא מעולם לא היה איש דתי (באותו משל על השומרוני הטוב). אין לו בעיה לשלוח רוצח לאמצע כנסייה שיהרוג, מצידו, את כולם. וזה חשוב, כי הקונפליקט הפנימי של דרדוויל, הוא האם ללכת אחר קולו של פיסק כפי שמופיע בעונה השלישית, ולשחרר את השטן שבתוכו כמו שעושה פיסק בלי בעיה, וכפי שהאנטי דרדוויל, פוינדקסטר, עושה, או להמשיך ולהחזיק את עצמו ולעשות, שוב את הדבר הנכון. זה מאוד מזכיר את בטמן, המופרע השני. גם אצלו יש תמיד תמונת מראה. הגו'קר, הרידלר, טו פייס, פויסן אייבי - במה הוא כל כך שונה ממני? שנינו הרי מופרעים! לשנינו יש משהו מאוד אלים בנפש! כמו שנאמר ממש יפה ב"בדיחה ההורגת". בעונה השנייה, עם אלקטרה, זה בא בצורה של אנשים טובים, סוג של, שעוברים את הגבול - אלקטרה היא שדה משוחררת, והוא מנסה להחזיר אותה לקוד מוסרי מסוים. המעניש הורג מאפיונרים, מתוך אידאל, ודרדוויל מנסה לשנות אותו, עד שהוא מגיע למסקנה שהוא לא יכול. זו המסקנה של דרדוויל - יש מעשים שאין לעשות. אבל יש גם מניע, והוא, כמו שאומרים נוצרים טובים ובמידת מה גם חלק מהיהודים - חשוב לא פחות. 
זו שאלה אתית מורכבת מאוד. מה שיפה בדרדוויל, שכל עונה באמת עוסקת בצורה רחבה ומעמיקה בפן אחר שלה.
חוץ מזה שקולנועית זו סדרה מהממת (מה זה כל הוונשוטים המטורפים האלה?!), העלילה גאונית, התסריט כתוב היטב, הדמויות מושלמות ומעוררות טונות הזדהות, וממש חבל שהיא ירדה אחרי שלוש עונות. 
זה שלוציפר נגמר זה לא נורא. עוד מעט מגיע "סנדמן". 

הקריאה

מוקדש למילואים שלי, שעכשיו רשמית אני לא עושה בהם כלום חוץ מלהרוג את הזמן. אבל הי, קומיקס עם נגיעה ציונית לקראת יום העצמאות. גם זה משהו.
(ואו כמזה זמן זה ישב לי בראש. זהו! הכנתי אותך קומיקס. עכשיו תעזוב אותי.)

סופרמן.

איילת שקד - גיבורת העל הישראלית הראשונה!

לפני כמה שבועות קיבלנו בשיעורו של צחי פרבר בבצלאל תרגיל: לעשות איור על כתבה. בחרתי בכתבה שתארה את היוזמה של איילת שקד להעביר חוק עוקף בג"ץ. יצאה לי הקריקטורה הבאה:

אתר מידה, שעבורו עשיתי/אני עושה (לא ברור לי לגמרי אם פוטרתי או שסתם לא מפנים אלי עבודות) קריקטורות לא היה מעוניין בה, בטענה שבית המשפט העליון התחיל. כך או כך, המשימה הבאה היתה לייצר Pattern (מה זה תראו עוד רגע) מאחת הדמויות שהיו בקריקטורה. מכיוון שכבוד השופט העליון לא ממש ריתק אותי, בחרתי בשקד.
זו היתה הסקיצה:

ולאחר שצחי הבהיר שהוא רוצה משהו יותר אחיד ועקבי, התוצר הסופי היה זה:

מי שתוהה מדוע הפכתי חברת כנסת על עקבים לאקשן פיגר בסגנון לארה קרופט, כנראה שלא עקב אחרי שקד והחקיקה שלה. האמת היא שגם אני לא ממש עקבתי, אבל קריאה של כמה מקורות מזדמנים באינטרנט בנוסף לעיון בעמוד הויקיפדיה

שלה יראה שהיא חברת כנסת סופר פעילה, ובעיקר בעיקר בנושא אחד - ביטחון. סופר פעילות בביטחון זה בעצם להיות גיבורת על. מ.ש.ל.

אחר כך באה המשימה השלישית, להשתמש בדמות בשלושה איורים לסיפור ילדים. אחרי ויתור על האפשרות שתהיה הצייד בכפה אדומה (משהו באלימות של האחים גרים הרגיש לי מוגזם) או טרזן (פראי מדי), הוחלט כי היא תיכנס לנעלי תמר היפה מ"חסמב"ה". 

למה חסמב"ה? 

א. כי זה היה נראה לי מקורי, הרי מי בכלל קרא את הספרים האלו? גם אני לא הייתי קורא אם אבא שלי לא היה מראה לי אותם בגיל צעיר. מה שמוביל ל - 

ב. כי זה היה סמוך ליארצייט של אבא שלי, והספרים האלו ממש ישבו לי על הזיכרון שלו.

ג. כי זה ממש ממש מתאים: הנמרצות, תחושת המיעוט הנרדף שנלחם על זכותו על הארץ, הארכאיות  - יש בזה את הביקורת הנדרשת על שקד, בנוגע בעיקר לתפיסת עולמה, יחד עם ההערכה שמגיעה לה על הנמרצות והחריצות. דבר שכידוע לא ממש קיים אצל כל מי מחברי הכנסת. ואם כך, אולי היה ראוי להכניס גם את דב חנין כעוזי הרזה ואת אלעזר שטרן כירון זהבי.

אז בלי להתכוון, יצא לי משהו מאוד אקטואלי לבחירות.

וואלאק. 

ותודה לצחי פרבר.