כל הזכויות שמורות לחגי נוימן

כל הזכויות שמורות

יום שלישי, 16 במרץ 2021

"מי שמך?!" ביקורת הסדרות והסרטים של הבלוג. והפעם - וונדה ויז'ן VS אלים אמריקאים



בבצלאל לימדו אותי שיעור חשוב: כל יצירה שתעשה בחייך תהיה גם/רק על עצמך (תלוי מי היה המרצה לגבי הסלאש פה).

וואלה, צודקים.

סיימתי לצפות היום בוונדה ויז'ן, ובמקביל, באלים אמריקאים, אחת הסדרות האהובות עלי, סיימו את הסיפור של צל בלייקסייד, כנראה החלק שהכי אהבתי בספר, ו...

וואו, כמה שזה דומה. ושונה.

בשניהן הדיבור הוא על הבנאלי והיום יומי למול הנשגב והנהדר. 

בוונדה ויז'ן, ווסטויו היא עיירה עלובה. מגיעה וונדה, ובקסמיה, הופכת אותה לעיירה מדהימה, כיאה לסדרת טלוויזיה. 

מהרגע הראשון ברור שמשהו כאן לא בסדר. זה הרי מתחיל בפיפטיז. ואם משהו אחד בטוח, זה שכשמראים לך את שנות החמישים בסרט, אז משהו כאן גרוע, כי האמריקאים, במיוחד אלו שחיים בהוליווד, שונאים את הפיפטיז השמרניות. המחיר, כמובן, של היופי הזה, הוא שיעבוד של כל העיירה עבור אבל של פסיכית אחת. פסיכית עוצמתית. בסוף היא מבינה כמה זה נוראי מה שעשתה, ומפיגה את הכישוף שלה (איזו הפתעה שהיא מכשפה, הרי רק קוראים לה וונדה - שרביט - מקסימאלי). כל זאת כדי להתכונן להופעה הבאה שלה, שלקראתה היא ממש ממש תשתפר ותהפוך למכשפה עוצמתית להחריד.

חלקכם אולי כבר יודעים לאן המשל הזה הולך. אבל נמשיך לפני שנגלה.

באלים אמריקאים, בעיירה לייקסייד, הסדר הוא הפוך. עיירה חמימה ומתוקה, שהכל מושלם בה מדי. אנשים נחמדים מדי, השלג לבן מדי, כולם עוזרים מדי אחד לשני. עד שמתברר שהכל זה תוצאה של הקובלד (שהפתיע אותי הויתור על הסיפור אוריג'ינס המדהים שלו) שגורם לשגשוג במחיר קורבנות הילדים של הכפר, ולאחר שהוא מת, הקסם פג. לייקסייד חוזרת להיות עיירה סתם. וזו גם המגמה של הסדרה כולה - אל אחר אל מת, והקסם פג מהעולם. לא יודע איך יחליטו לסיים אותה בעונה הבאה, אבל הכיוון כרגע ברור. 

אז לאן זה לוקח?

בלי להיות בורדיאר או כל הוגה פוסט מודרני אחר, אפשר להבין שהדיבור פה הוא על קולנוע. מה יוצר הקולנוע? מה המחיר שלו? 

מארוול, הווי אומר, דיסני (האלו שאותו בורדיאר מאוד אוהב להאשים בכל הצרות של העולם, וואלה, ולא הכי שלא בצדק), לוקחים את העיירה המשעממת ומוסיפים לה, כמו ב"הרחק מהבית" של ספיידרמן או בסרט השני של שומרי הגלקסיה או לעזאזל באיזה סרט לא, בעזרת המון אפקטים ואנשי ארט, זוהר. לא רק דיסני, זה מה שעושים בקולנוע. אבל בלי כל אנשי הארט והסי ג'י איי, זו סתם פתח תקווה. נו אופנס. השוט בו ירד לי האסימון הוא השוט שבו הכל חוזר להיות רגיל. בניגוד לרכבי גלידה שהופכים להאמרים, יש שוט שבו רואים רכב יפה חונה בחניה, והוא פשוט הופך לרכב.. רגיל. קצת מלוכלך, עם קצת דפיקות בפח. כמו הרכב שלי. אומרים לנו היוצרים: רוצים שאנחנו, המכשפה, תלך? בסדר. הנה לכם העולם הרגיל והמשמים שלכם. נכון שהוא לא וואו? (חבל לי שלא ראינו את השחקנים בלי עיצוב שיער ומייקאפ, אבל בסדר.)

אבל אל דאגה, אנחנו נחזור שוב. כמו וונדה שמתאמנת וחורשת על הספרי קסם, אנחנו יושבים עכשיו על תסריט חדש ואפקטים חדשים ששוב ישלפו אתכם מקרית מלאכי אל עולם של קסם שבו אין עלי שלכת על המדרכה. ולעולם תהיו במתח שבין העולם המשמים שלכם, למולטיוורס של מארוול! מו-הה-הה-הה-הה-הה.


באלים אמריקאים? ההפך. לגמרי. כל הסדרה היא שיר הלל לקצוות של אמריקה. לדיינרים שכוחי אל ולעיירות מטונפות. לבארים של אירים אלימים וחובבי רוק כבד נורדי נישתי וגייז וטרנסים. לבתי הלוויות ואסירים משוחררים ואנשי מזימות קטנים ומוסדות לחולי נפש. האלים האמריקאים נדחקו לשולי החברה, כי זה המקום הטוב להיות בו. שם הרוח. במרכז? שולטים הרעים. אלה עם הכסף והכח, וכמובן בלי הלב. אז אם יש עיירה שיפה בה מדי? שחברותי בה מדי? תחששו. יש שדון שאוכל לכם את הנשמות של הילדים כדי לאפשר לזה לקרות. מי השדון הזה, נחשו בעצמכם. אבל כדי ליצור, לעשות קולנוע, צריך להגיע למקומות הצדדיים בחברה דווקא. משם יבוא הקולנוע הטוב.
גיימן יכל לוותר על הפרק בלייקסייד מבחינת העלילה. הוא לא באמת תורם משהו. אבל הוא כל כך מדויק, וכל כך משקף את המסר המרכזי, גם בספר וגם בסדרה (שאגב, היא הסדרה היחידה שראיתי עד כה שמתעלה על הספר שעל גביו נכתבה, לדעתי): אין באמת לייקסייד בלי מחיר מחריד. עדיף להיות סתם עיירה, כי אלו החיים. הקובלד לא יושב עכשיו בבית עץ בטיז אל סקנדינביה ומתכנן את ההשתלטות הבאה שלו. הוא מת. ועוד פיסה של קסם התפוגגה. אם היא תחזור, זה כי האנשים, בפינות העלובות שבהן הם חיים, יאמינו בה.רק וכך היא תחזור. לא כי מכשפה תכפה עליהם את הקסם שלה. ובנישות האלו תמצאו את הסיפורים שיהפכו את הבדידות שלכם והבנאליה של היום יום לשווה. למאירה. (ותודה על שהכרתם לי את השיר המדהים הזה של לאונרד כהן שכל כך משתלב עם הסדרה. כאילו הוא כתב את זה עבורה.)

ואולי זה פשוט ההבדל בין סדרה מקומיקס גיבורי על בצבעים עזים, לסדרה מספר של יהודי נודד. (אם כי בתכלס גם כל מארוול יהודים בערך אז זה לא טיעון)

שתי הסדרות הוליוודיות, שתיהן בסטנדרט אמריקאי. האחת, בסופו של דבר, מכורה לאשליה, וממכרת אותנו אליה. עוד ועוד. לעזאזל המחיר. השנייה, בזה לה. למרות האושר שהיא מביאה. יחי ניל גיימן.

יום שני, 14 בדצמבר 2020

"מי שמך?!" ביקורת הסדרות והסרטים של הבלוג. והפעם - שעת נעילה.

 

ראשית, גילוי נאות: אני דור שני לשריון. אבא שלי לחם כחייל חרמ"ש בחזית הדרומית ביום כיפור, נפצע וכמעט נהרג מרימון שהושלך לזחל"מ שלו. הוא סחב את הפציעה הזו ברגל עד יומו האחרון. בעיקר בחורף. אני השלמתי בחזית הצפונית. הכמעט כמעט כמעט מלחמה של 2007 נפלה בחלקי בהיותי תותחן 3א בחטיבה 188. תודה לאל שזו לא הייתה מלחמה ממש בסוף (אם כי מבחינת המודיעין אני יודע שקוראים לזה מלחמה). עם המצב המנטלי שהייתי בו אז, כנראה שהיה קורה לי כספי. 
אז שעת נעילה זו סדרה שנגעה בי רגשית עוד מהטריילר.
עם זאת, אני אומר עליה משהו שבעיני הוא עדיין חד משמעית - שעת נעילה עובדת.

הביקורות על שעת נעילה באות משלוש כיוונים - דיוק הסטורי, איכות קלונועית (בעיקר מצד המשחק, הבימוי והכתיבה) ואידאולוגיה. 

אני אתעלם מזו האחרונה כי כל מי שלא מקדם בצורה פרוגרסיבית ערכים של ניו יורק, סליחה, תל אביב, יחטוף על כך ("למה אין יותר נשים?" באמת? בשם הפוליטיקלי קורקט אתה רוצה להכניס נשים לטנק?, או יותר גרוע: "למה אין מתח הומו אירוטי בין הדמויות?" כן, זה מאוד תואם. הר ברוקבק בואך תל יוסיפון. מאוד תואם המבקר ההוא מTV BEE).
לגבי הראשונה, אני אומר שלא כולם יכולים להרשות לעצמם לצלם את הסצנה היקרה ביותר עוד פעם רק כי הווטרנים אמרו שזה לא בול, כמו שקרה באחים לנשק. לא כולם HBO. אני אמנם לא בוגר דוקטורט בנושא קרבות הבלימה בעמק הבכא, אבל יש לי די הרבה ידע בנושא, ולא חשתי עיוות הסטורי צועק. בסדרה עשו מה שצריך כדי שיהיה מעניין מחד ויחסית אמין הסטורית מאידך. 
אבל לגבי הביקורת השנייה, אני אומר שכן היו לא מעט פלטות. לא בצילום או באפקטים או בארט. זה היה וואו. אבל המשחק של חלק מהדמויות, הכתיבה שלהן (כאילו, דפנה לא באמת עניינה את הכותבים שהיו בונים את העלילה מצידם רק על מלאכי) וחלק מהעלילה עצמה, במיוחד הקו שבו דפנה ואבינועם לוקחים נגמש שלם אל מעבר לקווי האויב (הוא לא אמור להיות חכם או משהו כזה?) רק כדי להיתפס... וואלה. לא. זו ביקורת שאני שותף לה.
אבל כל זה לא יותר מפלצנות של אנשי קולנוע. וסליחה לכל מי שפגעתי ברגשותיו. כי בסוף, דרך הסדרה אני עברתי כל כך הרבה חויות, תחושות, ואם יש משהו נוסף שלמדתי בבצלאל, זה שיצירה צריכה קודם כל ליצור אצלי תגובה רגשית. 
העומס על קווי נט"ל בעקבות הסדרה מוכיח שזה לא רק אני. הם הצליחו בכך בצורה יוצאת דופן. אנשים שחוו מלחמה זה עורר בהם רגשות קיימים, ואלו שלא, חשו את הנורא, את הזוועה, את הקושי, ואת הגבורה ושאר הרוח. 

(יכולה השאלה להישאל, בשביל מה זה טוב. אני לא פסיכולוג אז אני אני אתעלם ממנה.)

אז האם יש לנו כאן אחים לנשק תוצרת ישראל? לא. הסדרה לא התעלתה לכזו רמה. אבל גם אף אחד לא ממש ציפה לדבר כזה בתקציב כזה (מאוד גדול, תגידו? HBO , אלו ממקודם, יצחקו צחוק אירוני במשך כחצי דקה). המטרה של סדרה תוצרת כאן היא קודם כל פנימה, לישראל. לעורר פה מחדש שיח סביב מה שקרה. וזה נעשה למופת. 

מבקר של וואלה כתב שאכזב אותו שסיימו עם תמונות הווטרנים. שזה מציג את הסדרה כסדרה שיותר מדי עוסקת בצד הפנים ישראלי, בצד התיעוד, בצד השיח הציבורי, בצד החברתי פוליטי. מעבר להצעה למבקר הזה ללכת להיות פרובינציאלי במקום אחר ולצפות בזוועות ישראליות דוגמת "בלקספייס", אני שמח לבשר שהמבקר בא לקלל ויצא מברך. בדיוק בשביל זה יש לנו טלוויזיה ישראלית.

יום שלישי, 8 בספטמבר 2020

"מי שמך?!" ביקורת הסרטים והסדרות של הבלוג. והפעם - "היהודים באים".

היהודים באים היא ללא ספק סדרה מאוד שלי. אני מרגיש שאני קהל יעד מרכזי שלה - חובב תרבות והסטוריה יהודית שמחפש הומור ביקורתיות אמנות ושבירת גבולות. אני מבין את כל הרפרנסים מהתרבות הפופלרית מחד והתרבות היהודית מאידך(כולל כאלו ממש, אבל ממש למיטיבי לכת, כמו הקטע עם "בית דוד" שמרפרר לא פחות מאשר למאמר ארכיאולוגי משנות ה90!), מכיר את כל הסיפורים כדי להבין איזה פרשנות הם נותנים ואיפה הם פספסו בכוונה או בטעות בדיוק הסיפור, ומשתמש במערכונים כדי להעביר שיעורים והרצאות. 

אז אני לכאורה ממש קהל מכור. 

ועדיין, "היהודים באים" הצליחה לעשות משהו קשה מאוד מאוד מאוד. 

היא הצליחה לקחת תוכנית סאטירה חביבה, ולהפוך אותה לתוכנית נושכת, סופר פוליטית, סופר אמיצה - ועדיין להישאר תוכנית טובה.

כי בעונות  1 (המדהימה) 2(החצי חצי כזה) ו-3 (המופתית) היה הרבה עיסוק במורשת של אז, שלמה, ויוסף, וקום המדינה, אבל ברוב מכריע של המערכונים, עיקר הבדיחה היתה על שם. זו היתה סאטירה הסטורית בעיקר, שגלשה לכאן ולעכשיו במרומז, מדי פעם. 

אך בעונה הזו, כמעט כל מערכון עשה את מיטב מאמציו לדבר על כאן ועכשיו בפנים. (אני מניח שצירופם של ניר ברגר ואופיר ששון מסדרת האנימציה "סוף הדרך" לצוות הכותבים היה חלק מהצהרת הכוונות על הכיוון הזה) היוצרים הדגישו לנו את האופי החדש בצורה חד משמעית בסיום הפרק הראשון, עם מערכון שמאוד לא היה אופייני עד העונה הזו - המערכון של מדחת יוסוף. הוא ממש לא מצחיק. הוא קורע לב. ואת זה הם עשו באומץ אדיר, כשהם לוקחים את יוסף, דמות שמאוד הצחיקה ותפסה בעונה הראשונה, ומשתמשים בו ובכישרון האדיר של יניב ביטון ועידו מוסרי כדי להכאיב לנו הצופים. מסר - העונה, זה לא יהיה כל הזמן פאן. אנחנו הולכים לעשות לכם רע. 



אחרי הפרק הראשון, שהיה נהדר, היו כמה פרקים שהרגשתי שהסאטירה והאמירה השתלטו על המערכון ועל האמנות, והסדרה איבדה משהו מהערך שלה. אבל אני מרגיש שמאז הפרק הייחודי של בת שבע, משהו השתנה. המערכונים, גם אלו שכואבים יותר ואומרים ממש הרבה ובאופן מאוד בוטה, היו טלוויזיה במיטבה. דמויות חזקות וקצ'יות, דיאלוגים מגניבים ומצחיקים, פרשנויות מקוריות, וכל זה, עם המון אמירה על עכשיו. רובה על הצד הימני, זה נכון, אבל גם עם הרבה אמירה על השמאל, במערכונים של עמוס שממש מתמצת את "המרד השפוף" של גדי טאוב ל3 דקות,  המערכון על הברנז'ה התל אביבית עם דן בן אמוץ, או על הנהנתנים התל אביביים האפאתיים במערכון עם הקוזאקים או של ירמיהו. ועוד ועוד. 

אם נסכם, אפשר להגיד בלי להתבלבל, לדעתי, ש"היהודים באים" נכנסו בשלום ויצאו בשלום מהפרדס של האמירה הנוקבת והעכשווית. עם כל הבלאגן סביבה, מעניין אם תחודש לעונה חמישית (אבוי אם לא), ואם כן, לאיזה אופק ימשיכו מכאן. 

יום שישי, 24 ביולי 2020

"מי שמך?!" ביקורת הסדרות והסרטים של הבלוג. והפעם - ONWARD - קדימה! (איזה תרגום יבש ומאבד פואנטה לשם הסרט)

אזהרה - יש פה קצת ספויילרים לONWARD, אבל ממש בקטנה, לא דברים קריטיים שהורסים את העלילה או משהו. 
סרטי פיקסאר איתנו כבר הרבה זמן. ישנם כמה דברים שתמיד היו נכונים עליהם:
ראשית, לכל שוט יש תפקיד מאוד מאוד ברור בקידום העלילה. כל פריים מסביר משהו שאנחנו צריכים להבין כדי להגיע מהאקספוזיציה לסיום. יש יוצאים מהכלל (נניח, הריקוד הזה של ג'וי ב"הכל בראש"

שהוא יותר אמנותי משוחרר, אבל זה ממש נדיר. ותודה ליוני שלמון שהראה את זה אצלו כי באמת קשה למצוא כאלו בסרטי פיקסאר)
שנית, היצירה תמיד תעסוק בתעשייה - תמיד יש תחושה שכולם עובדים מאוד קשה מסביב, שהכל מאוד מודרני, ותמיד יש חוויית חיים של עיר מודרנית עם שעות עבודה של ארה"ב. הצעצועים מתנהלים כמו חבר'ה או אפילו יחידה צבאית בצעצוע של סיפור ולא ממש נהנים מהחיים, מפלצות בע"מ זה מקום עבודה, וולי עובד בניקוי כדור הארץ אינסוף שעות ורק בסוף היום יש לו כמה רגעים עם הג'וק ואיווווווה, הדינוזאור הטוב מתחיל ומסתיים בעבודה החקלאית התעשייתית למדי, הכל בראש מציגה את המח כמקום עבודה תעשייתי של יצירת רגש, באגס לייף עוסקת בהעלאת מס מהעבודה, האינקרדבלס מתחילים את הסרט עם אב המשפחה שעובד בעבודה משמימה בביטוח, רטטוי סובב סביב מסעדה שכולם עובדים מאוד קשה כדי להיות בה... יו, זה ממש קל להוכיח את זה. אפילו היוצאים מהכלל - UP ומוצאים את נמו קשורים קצת, כי העבודה של גיבור העלילה בUP היא זו שאיפשרה לו לצאת למסע (מסר - העבודה שלכם תסדר את הפנסיה! כמה שקרים מוכר לנו הקפיטליזם הצרכני), וכל הסיבה שנימו נחטף היא חלק מהעבודה של בנאדם. (האחרון מעט חלש, אבל תוותרו לי). 

ושלישית, וזה המשך של הסעיף הקודם, היצירה לעולם תהיה גם רפלקטיבית על האנימטורים. מכיוון שזה על תעשייה, בדרך כלל יהיה הרבה דיבור על תעשיית האנימציה, ולמעשה, בכל סרט היוצרים מדברים קצת על מה שהם חווים כיוצרי אנימציה. במקום לעשות רשימה, הפעם אני אתן משימה לכם הקוראים - מלאו את החסר - בסרט פיקסאר __________, רואים את הדמות הראשית _______ מתמודדת עם הקושי שלה בעבודה סביב _________________, שזה בעצם דיבור של יוצרי האנימציה על המתח שלהם בין ___________ ל_______________. 
למי שלא יודע אני כבר פחות בעסקי האנימציה ויותר בהוראה אז אני מציק. 
אבל אני אתן דוגמה.
בסרט משפחת סופר על, רואים את הדמות הראשית אבי המשפחה, בוב, מתמודד עם הקושי שלו בעבודה סביב התסכול שלו שהוא עושה דבר שמגביל אותו, שלא נותן לו לזהור במלוא עוזו, וכולא אותו בקיוביקל לעשות מה שאומרים לו בניגוד לרצונו. שזה בעצם דיבור של יוצרי אנימציה על המתח שלהם בין הרצון לעשות כסף בתעשייה ובפרסום לרצון שלהם להוציא את היצרתית שלהם החוצה. 
עכשיו, את הניתוח הזה עשיתי תוך כדי הקלדה, כי זה כל כך צועק בסרטים שלהם. זה עובד ממש על כל סרט בקלות. מי שרוצה לשאול ספציפית מוזמן בתגובות. 
ומשהו חשוב - אנימציה היא תעשייה. היא דורשת תכנון מדוייק ומסודר, והמון המון כאב ראש והתאמות הפקה. אנימציה בתלת, בהקשר הזה, היא גרועה הרבה יותר, כי הכל צריך להיות לפי סדר, בגלל שיש המון טכנולוגיה מעורבת. ואת האנימציה התלת מימדית פחות או יותר המציאו פיקסאר. זה הבייבי שלהם, וכל סרט שלהם הם מנסים לפתח אותה עוד. לכן ברור למה חצי מהסרטים של פיקסאר עוסקים בתסכול של היוצרים ובמתח שלהם בין הרצון להיות אמנים פורצי גבולות שעובדים לפי מוזה לבין הצורך הבלתי פוסק לרצות את הלקוחות ולעבוד לפי הספר והגוגל שיט. 
אחרי כל זה, אפשר להבין כל סרט של פיקסאר הרבה יותר טוב. גם את החדש יחסית, ONWARD. יצורי הקסם כולם "נפלו" לתעשייה, וחיים חיים בורגניים ונורמאליים, ואפילו המפלצת המפחידה מנטיקור צריכה לשלם מס הכנסה. ואיזה כיף זה אם נפרוץ את הגבולות ונהיה פרועים כמו פעם. (כן, המסר הזה חוזר אצלם שוב ושוב ושוב...) ואפילו הסצנה הזו מסוף הסרט נראית ממש דומה לסצנה הזו מסוף "אמיצה".  אותו רעיון של שחרור, דהרה ושיער מתבדר ברוח. 
אבל יש כאן חידוש. נצפה רגע בסצנה הפותחת:

היה קסם מדהים ומיוחד שהיה קשה לשלוט בו, והוא הוחלף במשהו פחות קסום ומגניב, אבל שיותר קל לבצע...
אני מניח שזה השלב שכל מי שלמד גם אנימציה קלאסית וגם אנימצית תלת הבין את הרמז - התיאור ההיסטורי הזה הוא מעולם האנימציה. מהעולם של האנימציה הקלאסית, המצוירת ביד אבל מאוד מאוד מאוד קשה לביצוע, לעולם של אנימציית התלת. 
אם אני מבין נכון, המסר הרפלקטיבי פנימי של פיקסאר מהסרט הזה, הוא הגעגועים לאנימציה הקלאסית. לא זו של שנות השמונים, אלא הקדומה, זו שאנשים באמת התפרעו בה, עשו בה כבשלהם. כמו מה שחוזר היום בסרטים הנסיוניים הקצרים שגם פיקסאר בעצמם עושים (נניח, קיטבול).
מה העניין? פעם הכל היה אנימציה קלאסית, וכדי להיות אנימטור קלאסי טוב, צריך להיות סופר דופר דופר מוכשר, ושנים על גבי שנים להאתמן ולהשתפר. ואז, באה טכנולוגית התלת מימד. אתה יכול לא לדעת להרים עיפרון אבל ללמוד קורס של כמה חודשים ולהיות אנימטור לא רע בכלל. כל אחד יכול להוריד איזה ריג (דמות תלת מימדית) ולעשות איתה ככל העולה על רוחו. אני זוכר שכשעבדתי בסטודיואים הגדולים בתעשייה היו סביבי אנשים שלמדו שנים אנימציה וכאלו שעשו רק קורס של כמה חודשים, ועדיין, ההבדל לא היה מאוד גדול לעין בלתי מקצועית. היו ציירים מחוננים ולצידם כאלו שלא יכלו לצייר עיגול, ועדיין אינמצו יפה מאוד. הטכנולוגיה מאפשרת לכולם להיות אנימטורים אם מספיק רוצים. כן, יהיו פערי רמות אפילו די גדולים בין אנימטורים, אבל ההשפעה שלהם על התוצר הסופי דרמטית הרבה פחות מאשר בטכניקה הקלאסית. אבל מה המחיר? קיבעון. עבודה בתלת מימד הוא מאוד מוגבלת, מאוד מרוסנת, הכל צריך להיות לפי סכמות וכללים, אחרת הכל לא מסתדר ומתפרק. בקלאסית, למרות הכל, יש הרבה יותר מעוף וחופשיות.
אז מתגעגעים לזה שבקלאסית אפשר להפוך בכמה ציורים דרקון למכונת קפה, ובתלת זה סיפור שדורש צוות טכני שלם שיקלל אותך על עצם הרעיון. ובכל זאת, זה יותר זול להפקה, ובגלל שיותר קל להכשיר לעבודה בזה, אפשר להעסיק יותר אנשים באותו התקציב ולייצר יותר. לא צריך להיות קוסם שנולד עם היכולת כמו איאן, כל ברלי יכול. מה גם, שאחרי שעשית סרט אחד, אפשר להתשמש באותם הדמויות שוב וזה חוסך מלא כסף ועבודה. 
אבל שוב, התסכול של יוצרי פיקסאר יוצא החוצה - נמאס להם קצת מפרי ידיהם - יוצרי התלת מואסים בו, קצת. הם רוצים לחזור להתפרעות האמנותית של הקלאסית, בגרסה המשוגעת יותר שלה, הנסיונית יותר.
כן, כמו בכל הסרטים, הם רוצים לפרוץ. הפעם, אבל, הם רוצים לפרוץ את מה שהם עצמם המציאו. שזה.. די מגניב.
אבל אני אתן ניחוש, גם הסרט הבא יהיה בתלת מסורתי. כי הסרטים של פיקסאר הם סובלמציה לרצון מודחק, שנראה לי יוצא להם רק בסיפור בסרטים. ואולי גם בהאפי האוור ביום חמישי בערב. אבל זהו. שאר הזמן זה טבלאות אקסל שמתמלאות בשוטים ושמות שעשו אותם, אחראי טכני שמקלל את כל העולם, ומנהל הפקה שדוחק במחלקת המידול לסיים את האסטים שייכנסו כבר כי יש לייאאוט מחכה.
עריכה:
מכאן ספויילרים קצת יותר נוראיים:
********
אז אם נסכם (ותודה ליוני וניר על החידוד), פיקסאר בעצם אומרים - "אנחנו יודעים שהקסם כבר לא מה שהיה, ומבחינות רבות מדי צריך להיות פרקטיים ולמהשיך בתלת ולא להתפרע עם היצר האמנותי. אבל הי, אפשר למצוא גם בתוך המסגרת הזו את הביטוי האישי, את המקום שבו גם בתוך המערכת הנוקשה של תלת המימד, אפשר להיות קצת יצירתיים. נעשה פה ושם דברים קטנים שיהפכו את התיעוש האמנותי שעברה האנימציה לפחות נורא."
זה השלב החמישי באבל - ההשלמה. בדיוק כמו שאיאן משלים עם זה שאבא שלו, בעצם, אף פעם לא היה שם ואחיו זה מה שיש, כך פיקסאר משלימים - האנימציה כבר לא הדבר הפרוע שהיה. הוא כמו עיר משמימה בארה"ב. אבל אפשר למצוא גם בתוך זה קצת מקום להתפרעות.

אז... קונים את זה?