אני לא יודע להיות שמח. אבל להיות עצוב?

(לשם הבהרה, הכותרת היא פרפרזה על השורה של אביתר מ"תתחנני אלי". אני דווקא יודע להיות שמח, ברוך ה'.)
זה קומיקס ישן, אבל אני מאוד אוהב אותו.
לצפייה נוחה מומלץ לפתוח את הקומיקס בכרטיסיה חדשה.

חבר שלי מהצבא אמר לי שהוא תמיד יוצר ממקום של עצב. כי כשהוא שמח, אז הוא כבר רוצה להיות שמח. אבל כשעצובים, היצירה היא דרך טובה להוציא את זה.
גיליתי שגם אני ככה לפעמים, כשחבר אחר שלי אמר לי שהרבה דברים שאני מפרסם הם דווקא עצובים, וחבל, שאני אפרסם גם דברים שמחים יותר.
אם תוסיפו את העובדה שהמוזיקה הכי טובה מושמעת ברדיו דווקא ביום הזיכרון ויום השואה, ושהספרים הנחשבים לטובים יותר הם טראגיים (עולים לי ברשימה 1984, מובי דיק, החטא ועונשו, או אצלנו סיפור על אהבה וחושך, עגנון ככלל... אני מוצא בקלות. כשאני חושב על אופטימיים יותר, קשה לי למצוא), ואת העובדה שרב המשוררים שאני מכיר חוו חיים קשים (רחל, זלדה, לאה גולדברג) וגם לא מעט אנשי רוח  וסופרים (ר' נחמן ורמח"ל, קפקא, ג'ורג' אורוול) עולה כאן תמונה מטרידה: העומק, כך נראה, מצוי דווקא בכאב, יותר מאשר באושר.
עד כאן אני חושב שלא חידשתי הרבה.

רק ש

אני חושש שבחינוך בו גדלתי זה הועצם. נכון, תמיד אומרים "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אבל ההנדברקס הנפשי, דומני שהוא תמיד משוך: אל תשתולל בריקודים, אל תשתה אלכוהול בפאבים ל"ע (רק בפורים. אז תשתה כמו חזיר), אל תתקרב מדי לבנות... בקיצור, כל שמחה גופנית מקבלת בין הגבלה חמורה לאיסור מוחלט. לי לפחות, קשה לשמוח בלי שלגוף שלי גם מותר.
ונגיד יותר מזה: באותו החינוך גם היה ברור שתמיד צריך שיהיה משמעות וחשיבות ועומק לכל דבר. עד היום אני זוכר פעולה מתנועת העזרא על כך שאין לנו תוכן בשמחה שלנו. זה היה מאוד מרשים. עובדה, אני זוכר זה עד היום. אבל עכשיו, כשאני גדול בכמה שנים טובות, אני רוצה לשאול חזרה: הי, גבר, אלטרנטיבה? מה, הרקדה עם אהרון רזאל? לשיר שירים של רבי נחמן? בפעם האחרונה שהיו לי כאלה יצאתי עצוב יותר ממה שנכנסתי. אולי זה רק אני, אבל...
שמחה היא לרב שטחית, וזה מה שכל כך טוב בה. היא פשוטה, היא זורמת. היא לא שואלת שאלות רבות. אם תוך כדי ריקוד בהופעה של ברי סחרוף אני אחשוב על למה אני רוקד אז כבר עדיף שאני אחזור לשבת. אם בכל מתפרצת בכדורסל אני אחפש את הסיבה לשמה אני רץ, בצדק רב אני אתן לעצמי בלוק. זה כמו לנסות לגדור מפל: זה תמיד נראה תעשייתי ומכוער. מפל יפה כשהוא זורם בטבעיות.
לא סתם האנשים העמוקים יותר קודרים מעט יותר. גם אחרי שאביתר בנאי (אם כבר הוא) אמר שהשמחה שהוא מצא היא בתורה ולא רק בכאב (בשיר "אורייתא") הוא לא נראה אדם מלא שמחת חיים שופעת. הבעיה היחידה בזה היא המרמור שיש סביב של "זה שמחה זה? זה סתם הוללות!"

סבבה. זה סתם הוללות. אבל זה כיף.

רגע, יש לך אלטרנטיבה?


....................................
יום עצמאות שמח!

יום הולדת יש רק פעמיים בשנה

הפוסט הבא הוא תוצר של בקשה שקיבלתי, לעשות פוסט לרגל יום ההולדת הלועזי שלי.
אז התאומים שלו, מוקדש לכם.

(רק אציין שיום ההולדת העברי הוא בפסח, פסח המקראי, י"ד ניסן. לא, לא חג המצות שאנחנו קוראים לו 'פסח' היום. אני מגן על הכבוד של היום ההולדת שלי. בכל אופן, אם הפייסבוק מעצב תודעה יותר מהרבה רבנים או לוחות שנה של מרכז ואנשים זוכרים בעזרת מארק צוקרברג את הלועזי, so be it.)

אז מה נכין ליום הולדת?
כשהגיע נעבכמן לקומיקס העשירי שלו, עוד בימי "חיילינו הגיבורים" (מה? אה.), עשיתי ספיישל. יום הולדת לנעכבמן (או נעבעכמאן, ככה כתבתי אז, לפי הכתיב ביידיש. אבל היה קשה לקרוא, אז מישהו מביכורים הציע שינוי שהיה מבורך).

לצפייה נוחה מומלץ לפתוח בכרטיסיה חדשה.

שימו לב מי מכבד, במשבצת הראשונה והשלישית.

בסימפסונס הם תמיד צוחקים על עצמם שספיישלים עושים כשאין מספיק רעיונות לתכנית רגילה. נראה לי שגם כאן זה היה העניין. הרבה יותר קל לסכם דברים אחרים, או לאסוף, מאשר ליצור, בדרך כלל. אז למרות שפה ממש השקעתי, וחלק מהדמויות ניסיתי לצייר כמה וכמה פעמים לפני שציירתי אותם בקומיקס, יש משהו הרבה יותר קל בלעשות משהו מיוחד, דווקא. הקושי, בדרך כלל, הוא למצוא את המיוחד והמעניין בשגרה.

שזה ממש לא רע. קל זה הכי טוב.

:)

ריאליטי

מומלץ לפתוח את הקומיקס בכרטיסיה חדשה, באמצעות לחיצה ימנית בעכבר ובחירת האפשרות הזו.

מזל שיש חול המועד, ככה יצא לי ללכת לגן החיות עם אחיינית שלי.

אם כבר קופים, אני חייב לציין שאלו חיות שממש לא אהבתי בתור ילד. אבל אחרי שראיתי את הפרק הרביעי בסדרה "Walking with beasts" מבית הBBC (שאגב, זמין במלואו בינתיים ביוטוב) שעוסק במוצא האדם, הומחש לי עד כמה המרחק בינינו לבין הפרימאטים האחרים פחות גדול ממה שנדמה. אין ספק שתמונה של חבר שלי ממש מתקשר עם שימפנז והעובדה שמשהו כמו 98% מהגנים שלנו זהים הוסיפו לתובנה הזו.
וגם תכניות כמו האח הגדול. 

על נהר אקונומיקה ישבנו

קומיקס לקראת הפסח, ולאחריו - הפתעה! (סוג של)

מומלץ לפתוח בכרטיסיה חדשה, באמצעות הקלקה ימנית ובחירת האופציה הזו.

אני מצטער על תמונת העולם השוביניסטית הנגלית דרך הקומיקס. והבן.

אה.. גם הבטחתי הפתעה: מצורף כאן האיור הראשון שהעליתי מימי לאינטרנט (זה היה באתר "ביכורים" בכיפה, שם ישנם עוד אי אלו יצירות ביכוריות שלי).

וקומיקס על פסח מימי הישיבה, שבא מעט אחרי רצח המונים שבצענו בלא כל רחם באוכלוסיית החולדות ששהתה במתחם ישיבת ההסדר בנתיבות. 

כן כן, מה שמשותף לכולם שהם מפסח. גאונות.

ולמי שתהה למה המצאתי אלים בפסח, אז זה בגלל שממש מחר בבוקר הגימטריה של הגיל שלי תהיה שם הוי"ה.

אז מזל טוב לי.

(יש סיכוי טוב שבגלל כל הניקיונות האלה של פסח נולדתי דווקא בפסח, שזה איזה שבועיים לפני הזמן. אבל אולי זה כי אני המשיח או משהו כזה.)

חג שמח ומלא אושר

"אתה ביני"ש?"

בעקבות כמה אירועים שהיו לי בזמן האחרון, החלטתי לכתוב משהו. למרות ניסיונות נואשים, לא הצלחתי לחדד אותו או לכוון אותו, והחלטתי להשאיר את זה כך.
כהקדמה אני אצטט מכוורת: "לא מתעצבן, לא מתלונן, רק מספר כדי לא לשעמם". (הי, כדאי לשים את זה כמוזיקת רקע! למרות שמבחינת התוכן יותר שייך לשים משהו בסגנון של זה. איזה מלך דניאל זמיר. וגם מתיסיהו!)

פרולוג: בישיבת ההסדר.
(מצטער על איכות הציור והצביעה, בכל זאת, זה הקומיקס השני בחיי שצבעתי במחשב)

התחושה הייתה, עם זאת, שמי שכבר שרד את כל המוסדות עד לישיבה, הוא כבר חלק מה"אנחנו" והוא חלק מהציבור הדתי והוא שומר הלכה וכל הדברים האלו. לא שומר בטירוף, אבל בגדול. ברור, לא? 

...........................................

חלק א': גשר

ממש הרגע יצאתי מהישיבה. מקום בו על הנייר כולנו דתיים, כולנו הלכתיים, כולנו יודעים את התורה (ומקפידים לומר שאנחנו לא יודעים כלום ביחס למה שיש באמת במעין הצטנעות מוגזמת). וכן, גם כולנו בנים, למעט נשות האברכים המוב(ר)כות שהיו מגיעות בשבתות ויושבות בפידוח בחדר מלא הטסטוסטרון המודחק בשעת הקידוש בשבת. אם תרצו, אז אפשר לראות את זה גם כך:

והנה, יצאתי אל העולם הגדול. חמוש בהרבה ביטחון בדרכים כאלו ואחרות, חלק שנס ליחם, חלק שלא נס ליחם, וחלק שמעולם לא היתה להם שום לחות, אני הולך להנחות ב"גשר", מקום מפגש בין דתיים לחילונים, שבו כל אחד יראה את האור שיש באחר, ויאדה יאדה יאדה. מה שבטוח זה מקום עבודה שיכניס לי כמה שקלים בחודש. בתקווה.

ההכשרה אותה עשו לנו הייתה מחולקת לשתי קבוצות. בקבוצה בה אני הייתי היו שלושה חובשי כיפה מתוך 17 משתתפים. (שזה 14 פחות מהכמות בה הייתי רגיל לה בפורום קודמים בחיי). בין הבנות היה לי קשה להבחין בהתחלה מי נחשבת דתייה, ותוך כדי תנועה הבנתי שגם בין הבנים ההבדלה הראשונית שלי לא הייתה מדויקת. שם גם הבנתי שעבור אנשים מסוימים זו שאלה ממש לא מנומסת, אם אתה דתי. אז הפסקתי לשאול. אבל תוך כדי השיחות הבנתי את היחס: שליש דתיים, שליש חילוניים, ושליש דתל"שים ואנשים שההגדרה שלהם לא ברורה למסתכל מהחוץ. 

כל זה היה לי מאוד שונה, בלשון המעטה. (אולי בגלל כמעט ולא הוצאתי מילה במהלך הדיונים הרבים בהכשרה? ואולי מהפחד הקבוע לפגוע כי פתאום הכל נהיה רגיש כל כך?)

בסקירה מהירה של הקבוצה השנייה בהכשרה ראיתי שגם שם היחס דומה. מעניין. רב האנשים מגשר אכן יכולים להריץ איתי צחוקים על ישיבות, אבל מעטים הם שרואים את המוסדות האלו כמוסדות מכוונים בחייהם. 

.............................................

חלק ב': תפילה.

ביום בהיר אחד, בערך שנה וחצי מאז סוף הישיבה, גיליתי שאני למעשה שאני ממש בין היחידים מבין האנשים שסביבי שממש מתפללים שלוש תפילות ביום וכל זה. זו הייתה מעין תחושה של תלמיד בית ספר שגילה שהוא מחכה לשיעור כשלמעשה כולם כבר הלכו הביתה, ומה, מה אתה נשאר יא פראייר?! פתאום כל הלבטים האלו שעברו לי מעל הראש ב"גשר", אם להיות דתי או לא ולמה וכל זה, פתאום, הלבטים האלו נהיו שלי - כל החברים שלי מתלבטים בהם, זה נהיה באמת שאלה. נזכרתי בכל הצוערים הדתיים שנכנסו לסרטים בעקבות יחידות שהנחתי, למה להישאר דתי, או יהודי, ובשביל מה זה טוב, ופתאום... הבנתי. הבנתי מה הדילמה. באמת בשביל מה זה טוב?

ויותר מזה: אני גר בדירה משלי, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות גם ככה, אז אני באמת יכול לעשות, או לא לעשות, מה שאני רוצה.

אז למה להתפלל באמת?

למה שבעבורי הישיבה תהיה מוסד מכוון? בחורב היו כולם (כמעט) בוקים ובנתיבות אני קצת מוקצה כי עזבתי את תחום החינוך ולא נשארתי לגור בנתיבות. אני לא שייך לאף ישיבה ואין לי שום אינטרס להיות שייך לאחת כזו, אז למה לעשות את כל ההלכות האלו?

אפשר לספר בדיחות על הלכה, ובעיקר על זו האורתודוכסית, גם בלי לראות בה קודקס מחייב. זה אפילו יותר קל ככה.

..............................................

חלק ג': מסיבת חנוכת דירה.

הייתי היחיד מבין כל האנשים שהיה עם ציציות. לפחות כאלו שראו אותם. נו, הגיוני, זה לא בדיוק מקום ל"דוסים". זרמתי בכיף עם כל האנשים על כל מיני שיחות, נעימות יותר ונעימות פחות, ועדיין, הייתה לי תחושה שהגדילים הקשורים והארוכים מסמנים אותי כחריג. אולי זה גם שני אנשים שהעירו לי על זה שזה משעשע או מרחיק שהפתילים הלבנים יוצאים מחולצתי. זה באמת היה לאות על בגדי.

לא סתם הציצית מפחידה. היא מזכירה נשכחות לרב האנשים שנמצאים בסביבתי. נשכחות שלא רוצים לזכור. 

אבל אני חושב שאני אוהב את הגדילים האלו. לא יודע עד כמה הם מונעים ממני לתור אחר עיני, או מזכירים לי איזה כסא כבוד, אבל גם מאז שהתכלת נקרעה לי, הם מחזירים אותי למקום של תמימות שאני כבר כמעט ולא מוצא היום.

ועדיין...

בפעם הבאה שנכנסתי למסיבה כזו הכנסתי את הציצית. כמו שאני עושה בבית קברות.

ממילא כבר לא שייך לספר דחקות על ספרי תורה מתגלגלים.

.............................................

אפילוג: כדורסל.

בחור מאוד נחמד שמשחק איתי כדורסל כל יום שני (כמעט, ומי ייתן ונמשיך כך שנים רבות, אמן ואמן כן יהי רצון) אמר לי שהוא למד בעין צורים. שבוע לאחר מכן סיפר לי איש נחמד אחר שלמד בירוחם. שניהם לא חבשו כיפה. כשמשחקים לאף אחד אין כיפה על הראש: לחלק אין מספיק שיער שיחזיק, וגם למי שיש... למי יש כח לרדוף אחריה כל המשחק. יסלחו לי מחנכי מ"חורב" יסודי. אבל אחר כך יש כאלו ששמים. הם לא שמו. בספירה מהירה, גיליתי שרב השחקנים אמנם לא שמים כזו היום, אבל ללא ספק שמו בעבר.

חבר שלי מההכשרה ההיא ב"גשר" אמר לי ש"דתל"שים זה הדבר הבא". אני חושב שאני מבין למה הוא מתכוון.

אבל בעיני, זה יותר הדבר הנוכחי. 

בכלל, יש חילונים מבית בירושלים? טוב, נו, יש כמה.

ויש אפילו כמה דתיים.

אחלה עיר. מקום רב תרבותי וכל זה. בואו בהמוניכם, אם יש לכם כסף לשכר דירה.

ודירה.