"אתה ביני"ש?"

בעקבות כמה אירועים שהיו לי בזמן האחרון, החלטתי לכתוב משהו. למרות ניסיונות נואשים, לא הצלחתי לחדד אותו או לכוון אותו, והחלטתי להשאיר את זה כך.
כהקדמה אני אצטט מכוורת: "לא מתעצבן, לא מתלונן, רק מספר כדי לא לשעמם". (הי, כדאי לשים את זה כמוזיקת רקע! למרות שמבחינת התוכן יותר שייך לשים משהו בסגנון של זה. איזה מלך דניאל זמיר. וגם מתיסיהו!)

פרולוג: בישיבת ההסדר.
(מצטער על איכות הציור והצביעה, בכל זאת, זה הקומיקס השני בחיי שצבעתי במחשב)

התחושה הייתה, עם זאת, שמי שכבר שרד את כל המוסדות עד לישיבה, הוא כבר חלק מה"אנחנו" והוא חלק מהציבור הדתי והוא שומר הלכה וכל הדברים האלו. לא שומר בטירוף, אבל בגדול. ברור, לא? 

...........................................

חלק א': גשר

ממש הרגע יצאתי מהישיבה. מקום בו על הנייר כולנו דתיים, כולנו הלכתיים, כולנו יודעים את התורה (ומקפידים לומר שאנחנו לא יודעים כלום ביחס למה שיש באמת במעין הצטנעות מוגזמת). וכן, גם כולנו בנים, למעט נשות האברכים המוב(ר)כות שהיו מגיעות בשבתות ויושבות בפידוח בחדר מלא הטסטוסטרון המודחק בשעת הקידוש בשבת. אם תרצו, אז אפשר לראות את זה גם כך:

והנה, יצאתי אל העולם הגדול. חמוש בהרבה ביטחון בדרכים כאלו ואחרות, חלק שנס ליחם, חלק שלא נס ליחם, וחלק שמעולם לא היתה להם שום לחות, אני הולך להנחות ב"גשר", מקום מפגש בין דתיים לחילונים, שבו כל אחד יראה את האור שיש באחר, ויאדה יאדה יאדה. מה שבטוח זה מקום עבודה שיכניס לי כמה שקלים בחודש. בתקווה.

ההכשרה אותה עשו לנו הייתה מחולקת לשתי קבוצות. בקבוצה בה אני הייתי היו שלושה חובשי כיפה מתוך 17 משתתפים. (שזה 14 פחות מהכמות בה הייתי רגיל לה בפורום קודמים בחיי). בין הבנות היה לי קשה להבחין בהתחלה מי נחשבת דתייה, ותוך כדי תנועה הבנתי שגם בין הבנים ההבדלה הראשונית שלי לא הייתה מדויקת. שם גם הבנתי שעבור אנשים מסוימים זו שאלה ממש לא מנומסת, אם אתה דתי. אז הפסקתי לשאול. אבל תוך כדי השיחות הבנתי את היחס: שליש דתיים, שליש חילוניים, ושליש דתל"שים ואנשים שההגדרה שלהם לא ברורה למסתכל מהחוץ. 

כל זה היה לי מאוד שונה, בלשון המעטה. (אולי בגלל כמעט ולא הוצאתי מילה במהלך הדיונים הרבים בהכשרה? ואולי מהפחד הקבוע לפגוע כי פתאום הכל נהיה רגיש כל כך?)

בסקירה מהירה של הקבוצה השנייה בהכשרה ראיתי שגם שם היחס דומה. מעניין. רב האנשים מגשר אכן יכולים להריץ איתי צחוקים על ישיבות, אבל מעטים הם שרואים את המוסדות האלו כמוסדות מכוונים בחייהם. 

.............................................

חלק ב': תפילה.

ביום בהיר אחד, בערך שנה וחצי מאז סוף הישיבה, גיליתי שאני למעשה שאני ממש בין היחידים מבין האנשים שסביבי שממש מתפללים שלוש תפילות ביום וכל זה. זו הייתה מעין תחושה של תלמיד בית ספר שגילה שהוא מחכה לשיעור כשלמעשה כולם כבר הלכו הביתה, ומה, מה אתה נשאר יא פראייר?! פתאום כל הלבטים האלו שעברו לי מעל הראש ב"גשר", אם להיות דתי או לא ולמה וכל זה, פתאום, הלבטים האלו נהיו שלי - כל החברים שלי מתלבטים בהם, זה נהיה באמת שאלה. נזכרתי בכל הצוערים הדתיים שנכנסו לסרטים בעקבות יחידות שהנחתי, למה להישאר דתי, או יהודי, ובשביל מה זה טוב, ופתאום... הבנתי. הבנתי מה הדילמה. באמת בשביל מה זה טוב?

ויותר מזה: אני גר בדירה משלי, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות גם ככה, אז אני באמת יכול לעשות, או לא לעשות, מה שאני רוצה.

אז למה להתפלל באמת?

למה שבעבורי הישיבה תהיה מוסד מכוון? בחורב היו כולם (כמעט) בוקים ובנתיבות אני קצת מוקצה כי עזבתי את תחום החינוך ולא נשארתי לגור בנתיבות. אני לא שייך לאף ישיבה ואין לי שום אינטרס להיות שייך לאחת כזו, אז למה לעשות את כל ההלכות האלו?

אפשר לספר בדיחות על הלכה, ובעיקר על זו האורתודוכסית, גם בלי לראות בה קודקס מחייב. זה אפילו יותר קל ככה.

..............................................

חלק ג': מסיבת חנוכת דירה.

הייתי היחיד מבין כל האנשים שהיה עם ציציות. לפחות כאלו שראו אותם. נו, הגיוני, זה לא בדיוק מקום ל"דוסים". זרמתי בכיף עם כל האנשים על כל מיני שיחות, נעימות יותר ונעימות פחות, ועדיין, הייתה לי תחושה שהגדילים הקשורים והארוכים מסמנים אותי כחריג. אולי זה גם שני אנשים שהעירו לי על זה שזה משעשע או מרחיק שהפתילים הלבנים יוצאים מחולצתי. זה באמת היה לאות על בגדי.

לא סתם הציצית מפחידה. היא מזכירה נשכחות לרב האנשים שנמצאים בסביבתי. נשכחות שלא רוצים לזכור. 

אבל אני חושב שאני אוהב את הגדילים האלו. לא יודע עד כמה הם מונעים ממני לתור אחר עיני, או מזכירים לי איזה כסא כבוד, אבל גם מאז שהתכלת נקרעה לי, הם מחזירים אותי למקום של תמימות שאני כבר כמעט ולא מוצא היום.

ועדיין...

בפעם הבאה שנכנסתי למסיבה כזו הכנסתי את הציצית. כמו שאני עושה בבית קברות.

ממילא כבר לא שייך לספר דחקות על ספרי תורה מתגלגלים.

.............................................

אפילוג: כדורסל.

בחור מאוד נחמד שמשחק איתי כדורסל כל יום שני (כמעט, ומי ייתן ונמשיך כך שנים רבות, אמן ואמן כן יהי רצון) אמר לי שהוא למד בעין צורים. שבוע לאחר מכן סיפר לי איש נחמד אחר שלמד בירוחם. שניהם לא חבשו כיפה. כשמשחקים לאף אחד אין כיפה על הראש: לחלק אין מספיק שיער שיחזיק, וגם למי שיש... למי יש כח לרדוף אחריה כל המשחק. יסלחו לי מחנכי מ"חורב" יסודי. אבל אחר כך יש כאלו ששמים. הם לא שמו. בספירה מהירה, גיליתי שרב השחקנים אמנם לא שמים כזו היום, אבל ללא ספק שמו בעבר.

חבר שלי מההכשרה ההיא ב"גשר" אמר לי ש"דתל"שים זה הדבר הבא". אני חושב שאני מבין למה הוא מתכוון.

אבל בעיני, זה יותר הדבר הנוכחי. 

בכלל, יש חילונים מבית בירושלים? טוב, נו, יש כמה.

ויש אפילו כמה דתיים.

אחלה עיר. מקום רב תרבותי וכל זה. בואו בהמוניכם, אם יש לכם כסף לשכר דירה.

ודירה.