כל הזכויות שמורות לחגי נוימן

כל הזכויות שמורות

יום שישי, 30 בדצמבר 2011

אז מה את בוחרת?

וואלה, גם לי בא פעם קריקטורה על דברים בתקשורת!

כל הנושא הזה הביא אותי להתעסקות מעניינת עם הזהות שלי (הוי, ההנחיה בגשר מחלחלת אלי שוב). 

מצד אחד, ודאי שאני מהנאורים והפלורליסטים שרואים בהתנהלות החרדית שמפרידה את עצמה לדעת משהו מבחיל. ממש החפצה של האישה. מי מתגרה ממרפק?! זה מראה שכל מה שאתה רואה באישה זה מין!
מצד שני, אני דתי מאמין ושומר מסורת (בעיקרון) שחושב שהמתירנות שיש בצד החילוני לא מקבלת את הביקורת הראויה:  הרי ברור שיש כאן צביעות, האם לשים בחורות בלבוש מינימלי בפרסומת למיקרוגל זה צעד שמורה על כבוד למין הנשי? ומעל הכניסה לתל-אביב שם באיילון זה מכבד? ולמה כל הנשים בסרטים של הוליווד נראות כמו דוגמניות אנורקטיות? למה אין כמעט נשים מבוגרות או מלאות יותר? זה מראה שכל מה שאתה רואה באישה זה מין!

אוי, זה נורא! אני לא יודע מי הרעים ומי הטובים כי יש כאלה בשני הצדדים! איך איש קומיקס שכמוני יכול לחוות דעה בלי שיש רשע מחד וגיבור על טוב מאידך? למה החיים מורכבים?

(זו אולי הסיבה ש"שר הטבעות" כל כך תפס: שמה, ובסרט יותר מהספר, גם מי שנתפסים כטובים מלאים בלא מעט רפש. )

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

חנוכה שמייח

לרגל חג החנוכה, קומיקס מיוחד שנעשה לחג החנוכה.

לפני שש שנים.

בתקופה שעוד הכנתי קומיקסים עם עט פיילוט (בקומיקס אחר כך גיליתי את הארטליין והקליגרפיים. זו הייתה תקופה. ילד! תנמיך את המוזיקה שם! מה זה הרעש הזה בין 2 ל4?! ילט! באמת, זה נוער זה, זה בררה)

אח.. הנוסטלגיה....

(אני מצטער מראש, אך הפאנץ' של הסוף הוא בעיקרו בדיחה פנימית בישיבת נתיבות. הייתי אולי משנה, אבל... לא.)


יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

למה גם איש ההלכה בודד?



לכל מי שקרא את ההתחלה של "איש ההלכה" והחליט שזה לא בשבילו, הקומיקס לא מוקדש לכם. לא בא לי להקדיש.

ובאמת, מדוע איש ההלכה נשאר בודד, יחד עם איש האמונה?

אולי כי ההלכה התקבעה על ידי ספרים מלפני מאות שנים ומאז החתם סופר נהיה כמעט בלתי אפשרי לעדכן אותה? אולי כי לאכול ירקות בלי תולעים זה כמעט כמו לנשום אוויר בלי פחמן דו חמצני כשאתה עובד בחניון (יש מסכת חמצן של גוש קטיף?)? אולי כי כל מה שקשור למין נהיה אסור? אולי כי בהעדר מנגנוני הקלה הולמים ההלכה הפכה לכדור שלג שרק הולך ומוסיף הלכות, ולכן גם חומרות ואיסורים? ואולי כי זה פשוט לא מספיק מגניב ובסרטים ובסדרות זה רק מעיק על הדמויות? ואולי כי אנחנו בדור שכולו חייב כסף לאי אלו נושים ולמי יש זמן להתפלל שחרית במניין או למי יש כח ללכת למניין במנחה? ואולי... ואולי לא היו הדברים מעולם?

מי יודע. נראה לי שצריך לשאול את הרב סולובייצ'יק. ולמי שלא דובר אנגלית ולא דורש אל המתים, אתם תמיד תישארו בסימן שאלה. מוּההההההההה!!!! (צחוק מרושע מבית היוצר של חבר שמפאת כבודו לא אזכיר את שמו, רק אומר שהוא מוביל אל הנחל הראשי והוא דר באילנו משנה לשנה).

אה, ואני בכלל לא קראתי את איש ההלכה, הספיקה לי פסקה אחת שמישהו הראה או-אז בישיבה. 

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

"גאות ושפל" - פרק ראשון של הסדרה ב"אותיות", מקור ראשון

מקווה שתאהבו, אם כי, האמת להאמר צריכה, זה לא ממש לגיל קוראי הבלוג...

בכל זאת, זה מיועד לקוראי "אותיות", אז אם יש לכם אחים קטנים אחיינים ושות'...

שאר הפרקים יופיעו עם הזמן, בעזרת ה', בhttp://geutvashefel.blogspot.com/.

בכל אופן, תיהנו.


פורסם ב"אותיות",  עיתון הילדים של מקור ראשון. 

יום שני, 5 בדצמבר 2011

דרך שאין לה סוף


גם אני קצת מאוכזב מהצביעה. אין, אני צריך ללמוד את זה.

ובכל אופן, רק אוסיף שצבע השיער של הכלה הוא מחווה לנהוראי אליקים (והוא יודע למה), המוכר הוא מחווה לשמוליק שילה ז"ל, שמיל מרחוב סומסום למי שלא מצלצל לו מוכר, שנפטר לא מזמן. היה בן אדם יקר, ואחרי שפגשתי אותו בתור ניצב זוטר על הסט של "הערת שוליים" הבנתי שהוא באמת בן אדם נחמד, ולא רק שחקן טוב. והקומיקס כולו מחווה ל.. טוב. נחשו. 

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

תעלומת הזמן האבוד



אכן, מפתיע איך ימים שלמים עלולים להיעלם מבלי שידענו.

וכל זה במעבר על החוק...

כמה נפלא.

(למי שתהה, עשיתי כאן הכלאה שאני לא הכי מבסוט ממנה בין ציור ידני ועיבוד מחשבי. בעזרת ה' לא יקרה שוב נראה לי. לא נראה משהו)

יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

כמה עולה הכרה?

מוקדש לרוני מזעקי ולשאר חברי קורס המנחים "שאלה טובה" שבו אני משתתף בחודשים האחרונים, שדי היווה את ההשראה לקומיקס הזה.
טוב, זה עדיין יותר משתלם כלכלית משעה אצל פסיכולוג ממוצע. וגם סוף סוף אנחנו יודעים איך נספה פרויד עה"ש.

אני די גאה בעצמי שעשיתי קומיקס שלם בלי להשתמש במחשב כלל (טוב נו, למעט שלושה תיקונים פיציים. באמת פיציים!).

וכמה שאלות-משימות לכם, הקוראים היקרים: איזה תאגידים נמצאים בקומיקס? האם נעבכמן אכן נוטה להתקפי זעם או שזה הלא מודע שלו? והאם זה נראה טוב או שעדיף שאני אשוב אל לוח הטבלט?

בין הפותרים נכונה, יוגרל תסביך נפשי שאיננו אדיפלי ואינו קשור כלל לפי הטבעת.


יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

מזל טוב לי!! יוהווווו!!!

מזל טוב לי! בשעה טובה ומוצלחת קיבלתי פרק שבועי בעלון הילדים הדתיים "אותיות". אני אשמור את פרטיו בסוד, ורק אומר שזה יתחיל מעמוד אחד ויהפוך לשניים החל מהפרק השני.

בגלל שאני לא יודע אם מותר לי לפרסם את הפרק הראשון במקום אחר (למשל, פה בבלוג) אני אעשה משהו מעניין: אפרסם רק את השכבה של הצבע מהקומיקס הזה.
נראה לי שזה יצא דווקא די יפה...

חורף טוב לכולנו, ותודה לאל


יום ראשון, 30 באוקטובר 2011

מילואים!

לקראת המילואים שלי, אני מפרסם כמה קומיקסי צבא ישנים שטרם ראו אור בבלוג.

תהנו

(למרות שאיכות הציור לא אי-אי-אי)







יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

בקטנה. נסיון ראשון.


מי שמכיר את הכללים של החברה בכלל והיהדות בפרט יכול להשמיד את כולנו. טוב, לפחות את אלו שלוקחים את הכללים האלו קשה מדי.

שימו לב! מי שרוצה לקבל עדכון בכל פעם שאני מעלה משהו, אפשר להירשם בפינה מימין למעלה. טירוף חושים.

הקומיקס הוא שוב ניסיון חדש שלי. כן, יש לי הרבה כאלו לאחרונה.
הרעיון די פשוט: ציור מאוד מינימליסטי, על משהו חביב מהחיים.
סגנון הציור הוא השראה ישירה של איתן קדמי (אייר את "הכבש השישה עשר", "10 דברים שאנשים אומרים" ועוד רבים וטובים) הזכור לטוב בזכות העובדה שלצייר בסגנון שלו לוקח חלקי 15 זמן, בלי להגזים.
אשמח להערות הן לגבי הסגנון ציור והן לגבי התוכן.

כרגיל, בעצם.

יום שישי, 14 באוקטובר 2011

חגים וביני"שים

"הורייייי! מזל טוב! מדור קומיקס חדש נפתח בעלון "נתיוורט" של ישיבת ההסדר "אהבת ישראל" בנתיבות! במקום "חיילינו הגיבורים" שמיצה את עצמו, בעיקר לאור העובדה שהצבא היה שלב די טראומטי מבחינתי, ונסיון לצייר קומיקס צבאי נוסף נחל כישלון גדול מבחינת הפרמטרים שלי:
הבנתי שהגיע הזמן לעבור למשהו יותר עכשווי: מדור ביני"ש, שהרי אני בישיבה עכשיו. הגיוני שעל זה אני אקמקס (לא נכון לומר אצייר, לא נכון לומר אכתוב.. זה ביחד :) )
בברכה, 
חגי אברהם נוימן, 
שיעור ד' בנתיבות."

(יש לי איזה עניין עם קומיקסים בעלי ניחוח נוסטלגי. שווה את זה שהם נראים לא משהו וכבר הרבה מהקוראים פה מכירים אותם)
וואו, הרבה זמן עבר מאז. לכאורה, כך הייתי משוכנע, שהביני"ש שבי הלך ואיננו עוד. אני כבר מקיים הלכה כמו אבא שלי ז"ל פחות או יותר, ולא ישן בסוכה, למשל.
אך מסתבר אחרת..
כפי שרואים בקומיקס, במשבצת השמאלית בטור האמצעי נעבכמן (שאז עוד כתבתי את שמו נעבעכמאן, אבל אנשים התלוננו שקשה לקרוא את הבוחטה הזו של האותיות. לא כולם יודעים לקרוא יידיש כמו אהר'לה החביב שיעץ לי לכתוב כך. בעקבות מישהו מאתר "ביכורים" נעשה השינוי) עושה משהו מוזר בסוכה: הוא מותח חוטים בתחתיתה על מנת לייצר "לבוד" באופן שלמרות שהיא סוכת נחלים היא תחשב כשרה.
רב עם ישראל לא מודע לבעייתיות ההלכתית שבסוכות נחלים. רב עם ישראל לא ביני"ש. בונים סוכה ואל תחפור.
חשבתי שגם אני חזרתי למקום הזה.
אך מסתבר שלא.
אמא שלי העירה לי בדרך אגב שלא עשיתי לבוד בסוכה השנה. אמרתי לה שנמאס לי מהפרומקייט הזה וחשבתי שאפשר להמשיך הלאה. אבל לאט לאט החל לכרסם בי המצפון: כל ההלכה שלמדת, כל קטעי היהדות שבאו באקסטרה, ככה אתה זורק אותם?
במשך כל יום העבודה שלי בחנות הלחם "הלחם של תומר" חשבתי על זה שאני חייב להספיק לעשות את הלבוד הזה לפני שנכנס החג.
מזל שסיימנו ממש מהר לנקות בסוף היום והיה לי גם זמן לזה.
אני יכול להירגע. הביני"ש שבי לא מת. נשאר ממנו משהו.
כן, משהו....
אבל לישון בסוכה זה כבר יותר מדי.
אתם לא מבינים איזה באסה זה לקום בשש וחצי מהשקיית העציצים של השכנה מלמעלה.
(את סיום הסיפור של הקומיקס "מדור ביני"ש", אפשר למצוא בhttp://chagaiav.blogspot.com/2011/09/blog-post.html)

יום שני, 10 באוקטובר 2011

זמנים זה גודש


(עבר עריכה לאחר מספר התייעצויות לשוניות עם אי אלו אישים בחברה)
זמן הוא אולי רופא נאמן, אבל לפעמים הוא יותר בכיוון של כירורג פסיכופת, או מרדים אכזר. כאלו שגם גרגורי האוס ופרי קוקס יסכימו שהוא שם אותם בכיס הקטן.
יש לי צורך לכתוב עוד, אבל אין לי כל כך מושג מה, ככה ש... שיהיה חג שמח לכולנו. אמן.
(אשמח להערות באופן כללי, ובמיוחד על הצביעה. שילבתי כמה סגנונות, לא יודע אם השיג את האפקט הרצוי)

יום שני, 3 באוקטובר 2011

רפונזל, שלשלי! (שם הפוסט מוקדש לחבר יקר בארץ הנכר)


א. רק אחרי שהתחלתי לקחת חלק כזה או אחר במערכות יחסים זוגיות התחלתי להבין את אגדות הילדים עליהן חלקנו גדלנו. כידוע בדרך כלל יש נסיכה, כלואה במגדל או ארמון או ארון זכוכית, ועד שלא יבוא איזה נסיך יפה תואר ויושיע אותה משם, היא תשאר כלואה בהעדר מופגן של איזו שהיא יוזמה. זה הרי שייך לגברים. המגדל או הארמון או הwhatever הוא למעשה הנטייה הנשית להימנעות של מקשר ומחשש קירבה, והנסיך האמיץ אמור לסכן את עצמו ואת כבודו העצמי כי בסוף הוא יצליח לנצח את הדרקונים והמנעולים, הלא הם השדים הפנימיים של האשה, וכך הם יחיו באושר ועושר אם תצלח ועדת טכטנברג.
ה' יציל, מי התחיל את  ההבניה החברתית הזו (יהיו מי שיגידו שאכן ככה העולם מתנהל וזה בטבע הנשים - הן נמנעות וחייבות שירדפו אחריהן. זה ויכוח שאין לי כלים לנהל כי לך תדעו מה היה קורה אם העולם היה אחרת. כנראה שזה גם נטייה וגם הבניה רק השאלה היא מה יש יותר, וכאן אני משוכנע שהתשובה היא שההבניה חזקה יותר. נו טוב, ככה לפחות בא לי לחשוב.) הוא בטח בעל תאגיד של בתי קפה. או איל נדל"ן בקטמונחלאות רחביה.
כמה חבל שהחיים אינם כמו באגדות: בסוף רפונזל מגלה יום אחד שלנסיכים כבר אין כח לטפס וכבר אף אחד לא מחכה בלמטה של המגדל. אני מקווה שמהמגדל שלה יש טרמפים טובים לכיוון ירושלים.
וככה כולם, אבל כולם, מפסידים. זה הסוף ילדים.
קינה היא ותהי לקינה.
ב. הסרט "פלונטר", מן העבר השני, מראה יחסים שונים מהותית. רפונזל איננה נסיכה דיסנית ענוגה עם מקל של מטאטא בתחת אלא בחורה די מגניבה, שיודעת להגיד מה היא רוצה, לנסות להשיג את זה והיא ממש לא מחכה שהשודד הרגשן יגיע, היא פועלת. מי ייתן ותלך מגמת סרטים זו ותחלחל בכל גבול ישראל. אכי"ר.
וככלל, הסרט עוסק בשאלת ההתבגרות. כאדם שעדיין מרגיש קצת בגיל הזה, גם אחרי תואר ראשון ועשרים חמש שנים, ממש הזדהיתי עם המסרים ובעיקר עם הדמות, למרות פערי המגדר והעיסוק. מומלץ.
ג. ההימנעות הזו מזכירה לי שיר של מיכה שיטרית, "נמנע ממך", אותו הכרתי בסיוע חברי הטוב והסלב אוהד דרשן, שגם נתן לו ביצוע קאבר מעולה (יחד עם בני וייל) שאפשר לשמוע ביוטוב. מומלץ גם. אז בעצם גם אנחנו הגברים נמנעים, אבל...
נו, זה מסובך. גם ככה קפצתי יותר מדי מעל הפופיק בפוסט הזה.

שנה טובה ומתוקה לכולנו, וגמר חתימה טובה, ועוד מלא מלא ברכות. בכיף שיהיה אני אומר.

אה, ו... אשמח גם לחוות דעת לגבי נסיון הצביעה שעשיתי כאן. תודה.

יום שבת, 24 בספטמבר 2011

בימים הנוראים, בימים הנוראים


למרות שהוא לא הכי ברמה ויזואלית, זה אחד הקומיקסים האהובים עלי. וזה לגם למרות שהוא צויר די מזמן.

ואחרי שהבאתי קומיקס, יש לי את הרשות לפלסף כהנאתי.
והפעם זה יהיה על אלול.
כן, החודש שעכשיו נגמר.
מומלץ לרקע ימים נוראים של ברי סחרוף. תבינו עוד רגע למה.
פעם כתבתי לחברי קטע שלם על אלול הנעדר מחיינו הפוסט ישיבתיים. זה משהו עם קווים מקבילים.
שני דיסקים מתקשרים לי עם אלול: "עד מחר" של אביתר בנאי, ו"אתה נמצא כאן" של ברי סחרוף. כל אחד מהם משדר אלול אחר.
של אביתר זה אלול של שבירה, של פורקן, כאשר מתוכו אמורה לצמוח נחמה, עם לא היום, אז מקסימום עד מחר. זה מעין אלול שבו אתה קורס אל זרועותיו המושטות של האבא שאתה רוצה לעמוד מולו, שמאמין שיש בך טוב גמור במקור, לצלילי הסליחות של "אודה לא-ל". כל זה אחרי שאת כל הארגזים העברתי ומצאתי שהכאב לא מחויב כדי להגיע לעומק. אני יכול להמשיך עוד עם ציטוטים מהשירים, אבל נראה לי שהפואנטה הובנה. זה אלול של התחלת יציאה מביצת עצבות אל עבר תקווה לעתיד מלא אור ונחמה.

אבל יש אלול אחר לגמרי, כאמור, של אחד תאולוג שמשום מה החליט שהוא רוצה לעסוק במוזיקה. ברי סחרוף.
באלול שמצאתי אצלו ניצב אדם אחר: הוא יציב, אבל שחוק. שחוק מזה שהכל הפך למספרים, מזה שהיד הנוקשת בדלת זוכה לנשיכה, מזה שהוא שוב מוצא את עצמו עם כוס הבירה הריקה והקול החלוד, ומזה שהכבשים הלבנות בדרך לערד עוד לא מצאו זאב שיגור איתן. אבל תוך כדי הסתכלות אחורה בערגה לילדות שחלפה עם הגלגל שדוחפים ברחובות, וקינה על האיבוד של האחד, הוא גם מצווה את נחמה להאמין שיהיה טוב. אלו תנועות של אדם מחושב יותר, פחות רגשן: זה אלול של בנאדם שלא מגיע מתהומות של כאב ומרור, זה אלול שהבעיה העיקרית שלו היא שכבר הכל נראה לו רגיל מדי, ריק. מעייף. מעין פוסט ביני"ש שכזה. אבל דווקא מהמקום הזה, הוא יכול פתאום להסתכל על המציאות, על כל מרכיביה האורבניים ולכאורה המשעממים, היונים השמנות וההומיות והפנסים או העיתונים המתעלעלים מעצמם ברחובות, מתוך המקום המלא בפיתויי העין והתועלתנות המספרית, שבסוף מרוקנים את הרוח, דווקא משם הוא מגיע לתובנה חשובה.
אכן, אני לא חי במתח הרוחני ההוא, נגיד, במקרה שלי, מהישיבה. אני נמצא כאן. נכון, זה אלול אחר לגמרי: זה אלול שבו אני פחות מחפש מה לתקן במובן של רגשי חרטה עמוקים על העדר קימה בזמן לתפילה או כיבוד הורים. זה אלול אחר, כזה שבו אני מבין שיש דרך אחרת שדרכה אני צריך ללכת. החזרה בתשובה באלול הזה היא חזרה במובן של בחינה מחודשת של הדרך בה הלכתי, והבנה שכרגע אני צריך להשלים עם הדרך בה אני נמצא. אם תרצו, תשובה במובן של שיבת הלגיטימציה למציאות הקיימת: אתה נמצא כאן. תשלים עם זה. תמשיך מכאן. אל תחיה בתוך החלומות הצדדיים. אתה כאן.
וממש מכאן, מתוך ההכרה המאוד יבשה ומאוד לא רומנטית, דווקא מכאן, אפשר לשיר "צמאה לך נפשי בארץ ציה ועיף בלי מים". אביתר טובע בים היגון ושולח יד כדי להיאחז באבא. ברי פשוט מתייבש במדבר העירוני. מקווה לא להישאר לבד בימים הנוראים. אולי זה מה שימלא לו את הכוס הריקה, לפחות בינתיים. מתוך התובנה הזו הוא גם מקווה שיהיה טוב, שהרי בלעדיה, הוא לא היה נמצא במקום כדי שזה יגיע גם אליו.

ואיזה כיף להיות בהופעות שלהם אחד אחרי השני עם אוהד דרשן. נראה לי שברור אל מי יותר התחברתי..
חג שמח! שנה טובה ומתוקה לכולנו!

יום שישי, 9 בספטמבר 2011

מעשה בדייט אחד יחיד

מסתבר שחזרתי לעשות קומיקסים על דייטים.
כך יצא (רמזור ג', י).

הקומיקס הקצר הזה בהשראת (השראה? זה על גבול הפלגיאט!) סיפורו של רבי נחמן מברסלב, "מעשה ברב ובן יחיד".
(בקצרה, למי שלא מכיר ומשום מה לא רוצה לקרוא אותו מהקישור שנתתי, שזה חבל, מדובר בסיפור על אבא שהבן רוצה ללכת לרב גדול כדי ללמוד, ובגלל שתמיד יש להם עיכובים בדרך הם מחליטים שמ-ה' נגזר שלא ילכו. בסוף מסתבר שזה שהם לא הלכו היה טעות, כי אם הבן והרב היו נפגשים היה בא המשיח מרב האורות המשוגעים שהיו עפים שם)
למדתי את הסיפור הזה ממש מזמן, באיזה בית מדרש קיץ שהיה בבית הכנסת "שטיבלעך", בקטמון, למי שמכיר. מי יודע, אולי בפרויקט הזה אני אהיה עקבי, וככה אקרא את כל סיפורי מעשיות.



מוקדש לחבר אחד שלי, שבאמת לא אגיד את שמו, שלוקח יותר מדי קשה את החוקים הבלתי קיימים של החזרת טלפון וכדומה. 
(והבחורה ג'ינג'ית כמחווה למישהו אחד, ולא בלונדינית כמחווה למישהו אחר... הם יודעים עכשיו, אני משער.)

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

אחת, אחת שתיים, ניסיון

התחלתי בפורמט נסיוני של הקומיקס. ההבדל העיקרי הוא שהוא קצת בהמשכים. אשמח לדעת אם זה מספיק מעניין כדי שאני אמשיך או לחדול ולחזור פחות או יותר לפורמט הקודם.

אז חשובות לי התגובות הפעם.

בברכת "נהנתם ספרו לחבריכם לא נהניתם ספרו לי ובכל מקרה ספרו לי בעצם"



(זה בעקבות עושק שעברתי באחת מחברות הסלולר. כדי לא להכפיש אני לא אגיד שממנה גזלו את צבע המאבק בגוש קטיף)

יום שבת, 3 בספטמבר 2011

כאן מדור ביני"ש. רות סוף. (פוסט פומפוזי ומלא רגשות הסטוריים)

הקטע הבא מובא מתוך הנאום המרכזי בעצרת למען הטבות השכר של המאיירים בישראל. (בשלב די מוקדם של העצרת כולם הלכו אז היה אפשר להשתלט על המיקרופון ולומר כל מה שאתה רוצה. ודאי שניצלתי את ההזדמנות. מספרים שהקשיש שנשאר בקהל, כי התאילנדי שלו בדיוק גורש חזרה לתאילנד יחד עם גל מטיילים מישראל, דווקא נהנה מאוד מהנאום כי הוא משוכנע שהוא שירת עם אחד נעבכמן במלחמת רוסיה יפן, והוא שמח לראות שהוא התקדם בחיים, למרות שהוא איבד את ידו במלחמה. לתאילנדי שלום)

חברים יקרים, הורים, מורים, אנשים מבת-ים וסוכני שב"כ יקרים: בצעד מלא כאב אך גם מלא תקווה, הריני להודיע כי מעתה ואילך יוחלף שמו של הקומיקס האהוב (עלי לפחות) מדור ביני"ש, לשם חדש שיפורסם בפוסט הבעל"ט, בעזרת ה'. 

זה כבר ארבע שנים ששם הקומיקס היה מדור ביני"ש. אך לא היה כך שמו מעולם. במקור היה השם "חיילינו הגיבורים", וזאת משום שהיה נשלח כחלק מעלון ישיבת ההסדר "אהבת ישראל" נתיבות שנשלח לחיילי הישיבה, ועסק בביני"שים בתוך מערכות ישראל מסדריו ומטבחיו.
הקומיקס האחרון מסוגו (למעט הדרן כושל שעליו יסופר בהמשך דברי הפומפוזיים) הוא הקומיקס הבא (שימו לב שיש שני עמודים):


לאחר ששבתי לישיבה, מלקק את פצעי משירות בחיל השריון מלא הגריז השמן והמשמעת, ניסיתי לייצר קומיקס זהה בתוכנו, אך כשלתי, ולא השכלתי להוציא תוצרים הזהים לתקופה הקודמת לימי הצבא, למעט הדרן אחד, כושל ולא משעשע במיוחד. ייתכן והצבא כבר לא היה נראה לי מצחיק כשלעבר. ומכאן, בכוחות משותפים של כל פיצולי האישיות שלי, החלטתי כי הקומיקס יעסוק בביני"ש במקומו הטבעי - בשמורת הישיבה. אז הכרזתי בזאת על הקמת "מדור ביני"ש", הוא מדור ביני"ש.
עברו השנים, ואת הישיבה סיימתי. הייתי משוכנע כי לא אוסיף עוד להתשמש בדמויותיהם של צורי ונעבכמן, ועל כן עשיתי קומיקס סיום מושקע. אבל גם לאחריו המשכתי בסופו של דבר להשתמש בדמויות אלו, וכמו כן, גם הכותרת, מדו"ר ביני"ש, נשמרה, חרף הרעיון להפוך את הקומיקס לכזה שייקרא "וביניהם". אך כעת, לאחר כמה וכמה נסיונות, גמלתי בליבי את ההחלטה, לשנות את שמו, לשם, שכאמור, יתגלה בקומיקס הבא. וזאת, בחיזוק מתוך שיחה עם חברי, נעם גרדין, שבה הבנתי עד כמה אני צריך לשחרר את דמות הביני"ש שבי הלאה, ולהמשיך בחיי. על כן אני מודה לו מאוד. 
ולכן, לסיכום, אני שם לפניכם את הקומיקס האחרון שראוי כי יקרא מדור ביני"ש, המסמל את סיום היותי ביני"ש, הן מצד היותו נגמר באווירת "תם ולא נשלם" (זו הסיבה שלא צבעתי את כולו! באמת! זו לא עצלנות. מה פתאום) והן מצד העובדה שהוא אמור היה להיות הקומיקס האחרון בשם מדור ביני"ש במקור. 

אה....

ולתפארת מדינת ישראל.



(למי שתמהה, ההסבר למטה הוא חלקי. בא נאמר שיש בו מן האמת)

יום שישי, 26 באוגוסט 2011

במה כבודו עוסק? - פוסט ארוך באופן מעט מבהיל, וזה עוד אחרי עריכה

לאחר עריכה והורדה של מספר קומיקסים, שהאורך יהיה סביר. מי שמתגעגע לאיזה מהקומיקסים, יש את הכרם שלי בביכורים

(הפוסט, למרות הלשון הכוללנית והחיצונית לי, מתאר את החוויה שלי ושלי בלבד מעצמי וממי שהיו סביבי, הן בישיבה בה למדתי, נתיבות, והן מחברים שלי מישיבות אחרות.

אמנם אני משער שרבים יזדהו איתי, אך אין זה אומר ש"ככה זה בעולם וזהו". אז אם מישהו רוצה לצעוק, עם קול מעט מציק: "זה לא ככה!" הוא מתפרץ לדלת פתוחה. אצלי זה כן היה, איך זה היה אצלך, וואלה אני לא יודע. אני יכול רק לשער, והשערות זה לא מי יודע מה)



כשנמצאים בישיבה כל מה שאתה אמור לעשות זה ללמוד תורה.

כל מה שאתה אמור לעשות.

לבחור בן 18 שרוצה להרגיש שהוא עושה את הדבר הכי חשוב בעולם כל הזמן (ועוד כל מיני מילים קיצוניות) זה נשמע כמו יעד מועדף, הרי אם ללמוד תורה זה הכי חשוב (בשלב הזה לפחות) אז אני לומד תורה וככה אני הכי טוב. ככה הרעיון של לימוד תורה כפעולה יחידה אותה עושים במהלך היום מסוגל לתפוס באופן כמעט טוטלי, כשבאמת חוץ מלאכול לישון ולצחצח שיניים (בתקווה)
כל מה שעושים זה לומדים (ומדברים עם חברים, גם זה בעיקר על לימוד או רעיונות רוחניים-פוליטיים-חברתיים-מוסריים-פילוסופיים)


אבל אז... בא הצבא.

כאילו ההיפוך המושלם.
ממצב שכל מה שאתה עושה הוא לפי המשמעת העצמית שלך (באופן מודע לפחות. בתת מודע ודאי שהלחץ החברתי ועוד אי אלו גורמים מעורבים, אבל על פסיכולוגיה ויתרתי, אז אני לא אמשיך לדבר על זה. לפחות לא בסוגריים האלה..), למצב בו כמעט הכל נאכף כלפי חוץ, ממצב שבו אתה בבועה הכי בועתית שיש, וכל מי שסביבך הם בני גילך, בני מגזרך, בני מצבך הדתי ובני דעתך (למעט אנשים שכל השירות כולו במחלקות ביני"ש), לערב רב של החברה הישראלית, וחשוב מאלה, לדעתי, ממצב שבו אתה כל היום רק חושב על והוגה ולומד, למצב שבו, לפחות בטירונות, ואם אתה קרבי אז עד הבקו"ם, רק עושה דברים ועדיף שתכבה את השכל - "מי ביקש ממך לחשוב?"


ואז, אחרי תקופת שירות מקוצרת מאוד של שנה וארבעה חודשים, לוקח הביני"ש את השברים וחיש קל צולל בלא כל קושי חזרה לנעליים הקודמות והנוחות, בהן אתה שוב ריבון לעצמך (לכאורה), שוב עושה מה שאתה יותר אוהב מתי שאתה רוצה, ושוב עם אנשים בדיוק כמוך. זה נורא נח.

לפרק זמן קצר.

כי אז מתחילים הדייטים. הכלי של לפגוש יצורים מהעולם שבחוץ: שלומדות אבל לא תורה אלא עבודה סוציאלית וחינוך מיוחד, שעובדות ולא חיות מהכסף שנשאר להם מהצבא או מההורים,
שלפעמים, וזה באמת לא ייאמן, לא מכירות את הרב קוק ואת מסכך עירובין!

בועת הישיבה מתחילה לאבד אויר.
לאט לאט מפציעה מחדש התודעה שיום אחד גם אתה, כנראה, לא תהיה במסגרת הלימוד הישיבתי כל החיים (אם כי יש כאלה שיישארו, אבל הם באמת מאוד מעטים, וגם אותם זה לא באמת פוטר) ואתה מבין שבעצם עוד מעט אתה תצטרך באמת להחליט החלטות. זה לא יהיה פשוט לפי הלו"ז של "שחרית-ארוחת בוקר-סדר בוקר-מנחה - ארוחת צהריים-סדר צהריים-ערבית - ארוחת ערב-סדר ערב-צחוקים בקרוואן-שינה" (מצחיק כמה זמן לקח לי לכתוב את הלו"ז הזה, כשאני נזכר בכל כך הרבה ניואנסים שאז היו נראים לי חשובים כל כך: "אבל יש תפילת ערבית אחרי ארוחת ערב בקיץ!!" :) ) אתה צריך להתחיל לסלול דרך.
אבל לאן?יש אינסוף נתיבים כמעט, ואינסוף אפשרויות! אני יכול (לכאורה) להתחתן איתה ואיתה ואיתה, ולעבוד בזה ובזה ובזה, וללמוד שם ושם ושם ושם ולגור שם ושם ושם ושם ו....
ואני גם צריך שזה יהיה גם לפי התורה וגם לפי המוסר וגם לפי נטייתי הטבעית, הרי אחרת זה יתנקם בי, וגם לפי מה שעם ישראל צריך וגם לפי מה שיסתדר כלכלית וגם לפי....
http://chagaiav.blogspot.com/2011/07/blog-post_27.html
אוי הברוך...

יש כאלה שיודעים בערך, או אפילו בדיוק, מה הם רוצים, ולאן לנתב את זה. לא בטוח שזה באמת מה שהם בחרו,
אבל לפחות הם בחרו. והם עושים את זה. ויש כאלה, ואני אחד מהם, שלא באמת יודעים איזה נתיב לבחור, ואם בכלל זה כביש עם נתיבים או שזה בעצם מן רחבה גדולה שאתה יכול ללכת בה כמעט לכל מקום.

מה שמגניב, שכמעט כל מה שחשבתי בישיבה, קיבל טוויסט משוגע מאוחר יותר בחיי, כאילו טרף את הקלפים. מה חשבת על דייטים? ועל מקצועות? ועל מה זה רוחניות? ומה חשוב? ומה מניע את המערכות? ואותך? כן, מה מניע אותך? באמת?..
זה כמו פקיחת עיניים ארוכה וכואבת. חלקה אמנם נעימה, אבל בסופו של דבר זה תהליך של שבירה. וזה לא נעים. מה גם שאצלי חטפתי בתחום הזוגי סטירה מאוד כואבת
(רסיסים מזה אפשר לראות ב"פתרונות" http://chagaiav.blogspot.com/2011/08/blog-post_14.html.)
ממש איך שהגחתי מרחם הישיבה לעולם שבחוץ.

האמת, שבכל מה שקשור להכרעות מקצועיות, לא התקדמתי הרבה מאז ימי הישיבה. ניסיתי להיות מורה, אבל... לא בדיוק מתאים לי. אולי כי גם הרצון הזה לא היה הרבה יותר מאשר שאריות של הישיבה. אז בינתיים, עד שאני אבין מה בדיוק, או לפחות בערך, הולך שם בחוץ ואצלי בפנים, אני אסתפק בצד הצורי שלי
http://chagaiav.blogspot.com/2011/08/blog-post_18.html

ומי יודע, אולי מחר בבוקר אני אחליט שהמסע הזה הגיע ליעדו ואני אהיה עורך דין
http://chagaiav.blogspot.com/2011/08/blog-post_04.html
ואף אתמרד בזה מעט
http://chagaiav.blogspot.com/2011/08/blog-post_23.html
ואולי תמיד אני אתהה מה אני הולך לעשות בשנה הבאה, תוך כדי שאני עובד במה שזה לא יהיה, כי בסוף אוכל עולה כסף. אפילו הרבה כסף. יש על זה אפילו מחאה היום. שמעתם על זה?

יום שלישי, 23 באוגוסט 2011

פאתוס - קומיקס עם חזון. האמנם?

את הקומיקס הבא מומלץ לשמוע למנגינת עמוד האש.

הקומיקס נכתב וצויר, בין השאר, בעקבות ההחלטה של עמוס עז לעבור לקיבוץ, ב"סיפור על אהבה וחושך" (היה שווה לצלוח את 350 העמודים הראשונים, גם על הטרחניים שבהם, בשביל הסיום החזק כל כך. אותי זה ממש ניער).

וכעת, לכמה חידות על הקומיקס:
1. איפה הופיעה דמות החבר הג'ינג'י לפני הופעתו כאן?
2. האם יש כאן קומיקס בלי צורי? (רמז: לא, אז איפה הוא?)
3. איזה בעל חיים מופיע בקומיקס?
4. האם גם לכם קורה מקרים כגון אלו או שרק אני המוזר?

תשובות יש לצרוב על גבי יונת דואר ולאחר פורקן היצר הסאדיסטי לכתוב אותם כאן בבלוג כהערה.

הפותרים נכונה יזכו לחיי העולם הבא.

אם הם יהיו טובים.

ואז הם גם יוכלו לראות דרדסים

:)

יום חמישי, 18 באוגוסט 2011

קצת על צורי - הישרדות


היה ממש בא לי לעשות אחד על צורי. מה, לו לא מגיע?
ותיקי היישוב יודעים שלמעשה הוא היה הדמות המרכזית בקומיקס הראשון שעשיתי בפורמט הזה, קרי, עמוד סגור, דחקה על דברים שביום-יום, כשאז העמוד הזה עוד עיטר את אחורי העלון של ישיבת ההסדר "אהבת ישראל" בנתיבות, ויצא לאור בזכות אריאל פינקלשטיין, שזה המקום לומר לו: תודה רבה! (וזה עוד אחרי שהייתי סקפטי ורפתי את ידיו: "מי ירצה עלון פה בכלל?") וגם לשים את הקומיקס ההוא.
נכון, הוא לא מצחיק במיוחד, חסר רלוונטיות להיום יחסית, חסר רגישות לאנשי גוש קטיף (מה אני אעשה שהדבר הכי מצחיק שהיה בישיבה באותו הזמן היה רצף האנשים המוזרים שפקדו את חדר האוכל של הישיבה עם כל מיני רעיונות הזויים? הלוואי והייתי צוחק על נושא פחות כואב. מה גם שאז עוד לא היה ברור מה יקרה בסוף), מצויר באופן חובבני מדי, ועדיין, זה קומיקס היסטורי. אז הייתי חייב. סוג של מוצג ארכאולוגי, אם תרצו.

על הדרך אני רק אומר כי הרבה תאוריות כבר שמעתי על היחס ביני לבין צורי ונעבכמן.
(חבר אחד שלי, לא נגיד את שמו רק נזכיר ששם משפחתו מעיד על היותו צאצא לשושלת משיח צדקנו ושמו הפרטי מעיד על חיבתו לבוץ,  טען שצורי הוא האלתר אגו, כמו בראד פיט ב"פייט קלאב", בינתיים נראה לי שהוא היה הכי קרוב)
בלי לדבר על זה יותר מדי, אני רק אומר שזה מאוד דינמי.
שבת שלום לכולם

יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

הוי, דייטים

לקראת ט"ו באב הממשמש ובא, זה שבו בימי המשנה עוד היה מותר להסתכל על בחורות מחוללות בכרמים ובפאבים ולא השתמשו במשדכים כדי לשאול "בא לך לקפוץ אלי לאיזה ליפתן היום בין הערביים?" מיד אחרי שכל בחורה אמרה לך למה כדאי לך לקחת דווקא אותה (מקווה שזה לא היה במשמעות מילולית, לגרור עם השיער וכאלה), החלטתי לפרוק באופן מרוכז את תסביכי הדייטים שלי, כפי שבאו לידי ביטוי בקומיקסים שיצאו לאור.

בהתחלה כל הסיפור ממש עבר לידי. אמרתי לעצמי שאני את אהבת חיי אפגוש כבדרך אגב, באיזה טיול שאני אעשה בנחל הביוב ליד הישיבה בנתיבות או משהו כזה, ודייטים בכלל לא הטרידו אותי. נפגשתי בהם רק דרך חתונות של כאלה שכן נפלו בפח הזה.
(כן, אני יודע, רמת הציור שלי והארגון של הקומיקס לא היו מי יודע מה. מקווה שהשתפרתי מספיק מאז)

לאחר כמה זמן נכנסתי גם אני לשוק המתיש והשוחק, המכני כמעט (היה לי תכנון לעשות על זה קומיקס, אבל הוא היה לא מצחיק, אז ויתרתי),  של:
1.לקבל הצעה
2.להחליט אם אתה רוצה, לפי המסננים שלך, גם לצאת עם הבחורה שבטלפון איכשהו תמיד נשמעת כמלאכית שנחתה משמי מעלה (עד שאתה קונה את האוזן החכמה שעוזרת לך לסננן את העובדות מתוך השיווק. כתבתי מדריך בעניין, אך מטעמי שלום אני לא אפרסם אותו כאן. כל המעוניין, לפנות אלי באופן פרטי או משהו כזה)
3. לדבר בטלפון עם אותה המישהי, בתקווה שאתה לא מתקשר אליה בדיוק כשהיא מחליפה חיתול לאחיין או לילד הלא מוכר לפי החוק שלה
4. לבחור מקום הולם בו תוכלו להיפגש.

5. להחליט אחר כך אם כן או לא. אם אתה נוטה ל"לא" והיא מחליטה לפניך זה ממש אחלה. מה לעשות שבדרך כלל מקובל לצפות ממך שתחליט. תהיה הסיבה לכך אשר תהיה.
שוין.
אם פסלת, אז בהתחלה מצפה לך מתקפה של

עם הזמן, לפחות אצלי, הם הולכים ונחלשים.
אם אמרת כן, אתה עשוי ליהנות מרגעי נחת וסיפוק, אבל אתה גם עלול להיתקל במקרים של

לי, למשל, נאמר ממש המשפט האמור בפי הבחורה במשבצת למעלה. ציטוט מדויק. נשבע לכם. והיה גם גרועים מאלו.
חבר שלי טען שבגלל מקרה אחד כזה הוא נהיה מיזנטרופ.

ואז, בגלל מקרים כאלו ואחרים, לדייטים שאחרי יש סכנה מוחשית של להגיע באווירה של

ואפשר לנחש מה הסיכוי שמתוך מצב כזה יתפתח משהו. כולל, למשל, דייט שני, או איזה שהוא מימד של הנאה. חס וחלילה.

טוענים שהדרך לפתרון היא לבוא  לדייטים במטרה להנות ולא במטרה למצוא בת זוג. אני די מסכים. עדיין, אני חושש, ישנה בעיה בסיסית נוספת שגורמת בעייתיות, שטמונה בהסתכלות החברתית והחינוכית במגזר הדתי על הנושא. 
(עוד משהו נחמד בנושא, קומיקס של אורי רוזיביץ', מתוך "ארמדיל")
כי בתכל'ס, איך אפשר לצפות מאנשים ששנים אומרים להם שצריך להתרחק מבני המין השני (אני זוכר שבסניף ה"עזרא" שבו הייתי הייתה ממש תחושה שהמדריכה מפמפמת לבנות שהבנים הם תכלית הרוע. או שאולי רק דמיינו שזה ככה? :( ) יום אחד פתאום... להתחתן?!

כן, זה מעט הזוי.


יהיה אשר יהיה, זה נהיה לי מייבש מדי.

אז...
האיחול שאני נותן לעצמי בסוף המהלך הזה הוא שאני מקווה שאני לא אכין עוד קומיקסים חדשים בעלי תגית "דייטים".

(הפוסט הזה היה כפול באורך, מלא סיפורי אימה שלי מדייטים. אבל החלטתי שעדיף לסנן)

יום טוב לכולם!

יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

פוסטמן - קומיקס קצת נבואי



סיפור מגניב יש מאחורי הקומיקס הזה.
לפחות לדעתי הוא מגניב.
כשציירתי אותו, לפני שנתיים וחצי בערך, זה היה בעקבות סוג של שבו"ש בעתניאל. הייתי בשיעור של הרב אמנון דוקוב על מוחלטות. על הספק שתמיד ישנו בחיים. אה.. או שזה היה על..
טוב, האמת שאני לא באמת זוכר על מה בדיוק היה השיעור. אני רק זוכר שהקומיקס הזה יצא ממנו.
ולפתע, ביום בהיר אחד, גיליתי שהקומיקס הזה הוא טיפה נבואי: הוא משקף תהליך שעובר על הרבה מאוד ביני"שים בחיים.
לפחות אצלי זה היה כך:
בהתחלה יש את הראייה שלי שאני הולך להיות תלמיד חכם שישנה את העולם בזה שהוא בכח התורה יראה לעולם את מה שטוב ונכון. וואלה, זו המשבצת הראשונה.
אחר כך משהו אצלי טיפה התעייף מהלימוד, וחשבתי שהעולם ישתנה בעקבות התרבות היהודית, בעקבות הרוח היהודית. הי, זה המשבצת הברסלברית.
אחר כך יש יאוש מכך שבעצם שום דבר לא הולך להיות הדבר הגדול הבא באופן מוחלט, שבעצם הכל נתון לשיפוט, לפרשנות, וכמעט תמיד יש מה לומר מנגד. והופה, זה מה שיש במשבצת של המטריקס.
ואז, מה שקורה בסוף, שהאדם משלים עם היאוש והולך לעבוד בעולם האפור, מיישר קו. מנסה למצוא את הפינה הכי טובה שהוא יכול בעולם הבלתי מוחלט שלנו. וזה תכלס המשבצת של העורך דין.
(האמת שלמשבצת הזו לא הגעתי למורת רוחם של אנשי משפחתי. אבל מי יודע)
נכון, זה לא כולם ככה, וזה קיצוני, וזה מורכב ויבה-דבה-דו.
אבל משום מה יש לי תחושה ששוב, בלי שהתכוונתי, יצא לי פה תאור מעניין של תהליכים שעוברים לא מעט ביני"שים. וזה עוד לפני שידעתי שאני הולך לעבור אותם. זה היה סתם בשביל החרוזים ובשביל לראות את צורי ונעבכמן כמו נאו וטריניטי.

בקיצור, קטעים.

יום שני, 1 באוגוסט 2011

שדים פולניים (או-נעבכמן ואתגר קרת)

מי שטרם שם לב, אפשר ללחוץ על הקומיקס להגדלה.


בלי שהתכוונתי, באמת שבלי, יצא לי קומיקס שמתכתב עם אתגר קרת. אני אומר שזה בלי שהתכוונתי כי ציירתי את הקומיקס עוד לפני שידעתי שהוא הולך להתכתב איתו. אם הרגשתי איזה רקע בשביל הקומיקס הזה זה היה איזה סיפור שקראתי במקור ראשון פעם, משהו של אדם צחי. אבל אחרי שקראתי בשבת את "געגועי לקיסינג'ר", זה היה נראה לי כמו מקרה נדיר של צירוף-מקרים-השגחה-וכד'. הייתי חייב לחבר.
אצל אתגר קרת, לפחות בספר נזכר לעיל, הכל כמעט נגמר עצוב. אולי זה בגלל שבתור ילד אמרו לו למצוא עצב, והוא לקח את זה ממש ברצינות (הסיפור האחרון שלו נראה לי כמו מין הסבר לכל השאר פשוט). המודל הבסיסי שלו מתחיל מאיש או ילד כמוני כמוך, מערב בעלילה משהו לא טבעי, מכניס למעין ציפיה לבלתי צפוי, עד שמגיעים לעוד סיום בטון מייאש. 
לכאורה גם הקומיקס הזה ככה. אתה יודע שבסוף לא ילך לו, והפעם יש גם משהו פסיכודלי לחלוטין. 
אבל התחושה שלי שיש הבדל עמוק. 
למה?
בואו נבחן את הזווית הוויזואלית. זו שבעם שלנו בכלל, ובמגזר הדתי בפרט, לא מקדישים לה את המקום הראוי. זה הרי עבודת אלילים ופסל וכל תמונה וכל זה, אז עדיף להתמקד במילה הכתובה. הרי בזה אנחנו טובים, עם רב מכר עולמי לא מתווכחים. 
אז בזווית הוויזואלית, כשאני קורא סיפור, או אפילו בלוג של איזה מישהו עם שיגעון גדלות שגם מצייר קומיקס, אני רואה אותיות שחורות על רקע לבן, או אפילו צהוב כהה. זה מכניס אותי לאווירה קצת יבשה, בנאלית, עצובה. עוד לפני שקראתי בכלל במה מדובר, המח שלי נמצא במצב של אפרוריות. אם הסופר ממש, אבל ממש טוב, אני אוכל להרגיש מעט צבע, או אפילו הרבה, ואולי גם שמחה והתהלהבות. אבל ברירת המחדל והבסיס של המדיום הספרותי מושך לכיוון הכבד יותר, מעצם טבעו הוויזואלי.
לעומת זאת, בקומיקסים דוגמת הקומיקס שאני עושה (להבדיל מ"עיר החטאים" או "סנדמן"), עם הפנים הבלתי אפשריות במוזרותם, ההבעות המוגזמות, הצבעים הקיטשיים, התנועה שנראית בעיניים - כל אלו מכניסים את המח לmode של "מצחיק פה, חי". גם אם בסוף נעבכמן שוב סובל בדייט או בהופעה או במה שזה לא יהיה. 
אולי, אולי בגלל זה, יש כל כך הרבה חשיבות במדיום הזה. יש יכולת להעביר משהו באופן חי יותר, אופטימי יותר. 

ואם אכן כך, אז שנזכה להרבות קומיקסים בישראל.


טוב, וגם ספרות כתובה סתם.
תכלס אין על מובי דיק 1984 או החטא ועונשו.


אה, כן. וגם התנ"ך.


מסכימים?

יום שישי, 29 ביולי 2011

קומיקסי עבר

לכל המעוניין. מלא קומיקסים, ציורים וגם סיפור אחד (שעליו אני לא ממליץ) נמצאים ב"כרם" של באתר "ביכורים" של כיפה.

אני בשאיפה להעביר לפחות את הרב לכאן בתוספת כל מיני תוספות, אבל עד שאאזור חלצי, הנה הלינק לפניכם.
את הקטע הבא יש לקרוא כמו מורה שחוזרת משבתון שלישי, כדי שלא יצא רגשי מדי (בכל זאת, אני קומיקסאי, לא מצייר בשמן) :
"בהזדמנות זו, אני רוצה להדליק משואה לכבוד האתר ביכורים, שתמיד היה שם לצידי, תמך בי, עודד אותי, ונתן לי את הרצון להמשיך. מי ייתן ונוסיף לשתף פעולה עוד שנים רבות, ומי ייתן והעולם בהמוניו ייכנס לאתר זה.
אה. כן.
כמו כן, ברצוני להודות לבשמת כהן, שעודדה אותי לפתוח את זה הבלוג, ואת שמעון אנגל, שנתן לי בלא יודעין השראה לדבר, ולאורי פינק, שבזכותו נחשפתי לעולם הקומיקס.
אה, ו..
ולתפארת מדינת ישראל"

יום רביעי, 27 ביולי 2011

עול מלכות המזרחי


אני הולך לנצל את הבלוג בין השאר לפרסום קצת הרחבות על הקומיקסים שלי, בתקווה למלא חורים של מידע ואולי גם לעורר אי אלו דיונים.
חברי היקר, שמו שמור במערכת מטעמי פרטיות (רק נרמוז שהוא צאצא של הרב יוסף חיים זוננפלד ושהשם הפרטי שלו זהה לשם העיר שבה יש מרכז-אוניברסטאי שלא מקבל אישור להיותו אוניברסיטה בגלל פוליטיקות) הגדיר פעם באופן נאה ביותר את המצב שלנו בגילאי העשרים בתור אנשי הציבור הדתי.
בקצרה: מירוץ.
ועכשיו באריכות: בגיל 25 (הגיל שלי, לצורך העניין) אתה אמור להיות כבר נשוי +, בעל תואר, אחרי שירות צבאי שאם הוא לא קרבי כדאי שתהיה לך סיבה ממש טובה לזה, עדיין מספיק דתי כדי לספק לזייגרים של בתי הכנסת מניין במנחה ביום חמישי בערב וגם להישאר לדף היומי, וכמובן, עדיין לעשות הכל לשם שמיים, או לשם קידוש ה', או משהו כזה.
פה ההזדמנות שלי לשאול: האם רק אני מזדהה עם עמדתו של רעי(מה שייתכן כי יש לי אופי כזה של אחד שבטוח שכל היום דורשים ממנו) או שזו אכן אווירה מלחיצה שהתרבות הסרוגה מכניסה אותנו אליה? האם העובדה שאין שום איזון לחצים, בין המוטיבים המערביים של החברה לאלו היהודיים מסורתיים גם לכם גורמת לתחושת עומס בלתי אפשרי? האם גם מי שלא דתי מרגיש עודף עומס כזה, ובעצם זו בעיה רחבה יותר?

יום שלישי, 26 ביולי 2011

האם גם אתם אהבתם את הסרט האחרון של האקסמן?

כי אני כן.
האמת שתמיד אהבתי את האקסמנים. רציתי להיות וולוורין, התאהבתי ברוג, ושנאתי עד מוות את היפים והאמיצים שלקחו את המשבצת של הסדרה בערוץ 2 הנסיוני דאז.
הייתי רק בכתה ב' וכבר כמעט והברזנו, אני ועוד חבר, מערב כיתה, רק בשביל לראות עוד פרק. לצערי אמא שלי לא הרשתה לנו להישאר. אכן, בבית חינכו אותי לקונפורמיזם חברתי.

בגלל זה, הקומיקס הזה מאוד מרגש.

אה, וגם בגלל שהוא הראשון בבלוג.


אז מזל טוב!

בואו לבקר!