שבי רץ לתנועה

בעקבות כל מיני ח"כים, ובעיקר אחד מאוד משופם (לחצו על התמונה להגדלה):

ויש גם סלוגן!

התנועה.
כי אותנו לא לימדו להפסיד כשהיינו ילדים קטנים.

אבל אל תדאגו. דודו זר שר לו שיר והוא חזר לקופסא המאובקת במחסני ערוץ אחד שמח וטוב לב.
לרגע כולם היו משוכנעים שגם את עמיר פרץ הוא יצליח לשכנע, אבל קסם השפם לא עבד על מי שכבר יש לו אחד.

ואיזה כיף להתערב במערכת הפוליטית... :)

קץ הסדנה בקומיקס

בצער רב וביגון קודר, מסתיימת לה סדרת הקומיקס הקצרה בה לימדתי לצייר קומיקס את ילדי ישראל הדתיים בעיתון "אותיות". בפועל זה יקרה עוד איזה חודש, אבל את הקומיקס האחרון כבר שלחתי. ככה זה כשאת העמוד האחורי לוקחים גורמים עוינים.

והנה הקומיקסים לפניכם, עד איפה שמותר לי לפרסם (את הקודמים כבר פרסמתי קודם בפוסט הזה. בקרוב יהיו גם האחרונים)


יהי זכר הקומיקס ברוך. להגדלה לחצו על התמונה.

קריירה

(להגדלה יש ללחוץ על התמונה)

להשלמת הרעיון יש לשמוע או לכל הפחות לקרוא איזה חצי מהשירים שמבצע ברי סחרוף (למשל, "אתה נמצא כאן", "חם על הירח", "ככה זה", "החיים שממול", "אבק בנעליים" ועוד רבים וטובים).

וכן, זה מושפע ממש ממלא קומיקסים של "הו לא".

וגם מזכיר קומיקס אחר שלי..

ירושלים של שלום

בעקבות אירועי הפרקים האחרונים:

(להגדלה: לחצו על התמונה)

(יופיע, אולי, בעלון הבא של עין פרת)

יש כאלו, שעבורם המלחמה היא השלום והשלום הוא המלחמה.
אני לא רוצה להיות אחד מהם, אז אני מחפש דירה חדשה.

ומזל טוב לי על קומיקס ראשון שאני לא מסתתר מאחורי צורי או נעבכמן...

טלמרקטינג

כן, אני בעד פרסום.

צויר בעקבות הסיפור הבא:
אמא שלי לא מבינה במחשבים. ממש לא. מאלה שאם המחשב לא עשה את מה שהיא דמיינה תוך בדיוק חצי שנייה היא מתעצבנת עליו ומכבה. אבל גם לה בבית יש אינטרנט. הספקית שלה במשך כמה שנים טובות הייתה נטוויז'ן. הבעיה היא שהיא לא בדקה את החשבוניות שהם שלחו.
פעם אחת כשהיא בדקה היא ראתה סכום לא סביר בעליל, מאות שקלים, משהו באזור ה500 לחודש, מכל מיני חבילות שהיא מעולם לא ביקשה ולא השתמשה בתוכנן, למשל, תיבת מייל לי ולאחותי שכלל לא ידענו על קיומן, ועל כל תיבה אנטי וירוס ואנטי ספאם.
היא התקשרה וביטלה הכל.
אחרי חצי שנה הם התחילו להחזיר לה את החבילות האלו בהדרגה, ואיתן, להתפיח את החיובים בכרטיס האשראי. שוב, בלא שהיא ביקשה את זה.
כשגיליתי שהם עשו את זה חמתי עלתה בי. גיליתי שהם לקחו סכום שמגיע סה"כ ל2,200 ש"ח על שירותים שלא ביקשנו. מיד התקשרנו אליהם וביטלנו את קו הטלפון שגם היה משלהם, ואת האינטרנט העברנו לספקית אחרת (018. בינתיים בלי תלונות טפו טפו טפו). דרשנו את הכסף חזרה, אך החברה לא הסכימה לזה. נציגת שירות עם עברית קלוקלת טענה שיש חוק המחייב את הלקוח לבדוק את החשבוניות (וטענה ששמו "חוק חובת הלקוח לבדוק") והם נקיים מהעניין. ומה גם שעברו שלושה חודשים מאז שהסכום העיקרי נלקח ככה שבכלל אין להם שום חובה. היא גם טענה שאמא שלי בקשה את השירותים המדוברים, שכאמור, לא רק שזה שקר, זהו גם שקר בלא כל היגיון, למה שאמא שלי תבקש דברים בהם היא לא משתמשת? כמובן שאין שום הקלטה או תיעוד לשיחה כזו, למרות שהיא אמרה לי שיש. כשהיא בדקה היא כמובן לא מצאה.

בתחושת חוסר אונים פניתי לחבר שלי שגם כתב במוסף כלכלה של מקור ראשון (שהספיק להיסגר בינתיים), שדרך חברה שלו פנו אל החברה לדעת מה זה ועל מה זה (אורן ויעל, תודה!). רק אז קיבלתי נציגת שירות שבמתק שפתיים וחלקלקות לשון טענה שאם כבר הם חייבים רק 900 ש"ח וביטול החיוב על החודש האחרון שהיינו שם, כל זאת בשיטת מצליח קלאסית. וזה אחרי שהסתבר לי ממנה שהם משום מה לא ניתקו לנו את האינטנרט והנציגה עוד דרשה את הכסף עליו, ואחר דין ודברים היא הסכימה שאנחנו פתורים מתשלום על זה.
בידיעה שלאמא שלי אין את האופי של ללכת לתבוע בבית משפט, אמרתי לנציגה שתסגור את זה מול אמא שלי, ולכאורה, בא לציון גואל חלקי מאוד.

אבל מה, אחרי כמה חודשים הם שלחו לנו עוד חשבון, על החודש שביקשנו להתנתק אבל הם משום מה החליטו להשאיר אותנו, זה שסיכמתי עם הנציגה הקודמת שאנחנו לא אמורים לשלם עליו. 463 ש"ח. התעצבנתי על נציגת השרות אליה הופניתי בנידון והיא אמרה שתחזור אלי. לא חזרה. מה שכן, אחרי מספר חודשים נוסף קיבלנו מכתב איומים מהמחלקה המשפטית שלהם שהם יפנו לבית המשפט. התקשרתי למספר שהיה שם, הפנו אותי למחלקה הפיננסית שטענו שכן השתמשנו בשירותיהם בחודש המדובר, ולבסוף הצלחתי להגיע לפשרה שנשלם רק 150 ש"ח על הימים הספורים שהם טוענים שעוד השתמשנו בשירותיהם.

בינתיים זה נראה שהכל מאחורינו.

אריאל זילבר אמר פעם שהדרך שלו להיאבק בעוולות זה דרך המוזיקה.

לי יש בלוג.

וזה גם סוג של קתרזיס...

ובפעם הבאה שחברה מנסה לשווק לכם משהו בטלפון, זו התשובה הנכונה: http://www.youtube.com/watch?v=N3aCL8PIOuM

כי אם הם מתקשרים אליך, כנראה שלהם זה יותר משתלם...

איך גם בני אדם יכולים להיות אוגרים?

[מומלץ ללחוץ על הקומיקס לצורך הגדלה]

ולמי שלא הבין, כנראה שיש בך משהו ממש בריא נפשית.

או מתקשה קצת בקומיקסים.

מוקדש לכל אלו שנאבקים בהשלכה, באשר תהיו.

מעניין שהפורמט הדמי-קדמי הזה (קדמי הכוונה למאייר איתן קדמי) משתלב לי עם קומיקסים מאוד פסיכולוגיים, כמו הקודם: http://chagaiav.blogspot.co.il/2011/10/blog-post_23.html

חורף בריא נפשית ופיזית לכולנו!

חלומות ריאליים

מומלץ גם לראות את הקטע הא-דיר הזה של "ניצה ולחם". זה קשור,

וזה מצחיק.

זה

מצחיק.

והפעם: פרס עומרי כספי יינתן למי שיגלה איך קוראים לבחורה (רמז: היא כבר הופיעה כאן לא מזמן).

עוד מדריך לציור קומיקס?!

בגלל שאנשים כמוני מתקשים להגיד לא, אז התשובה היא כן. זאת אומרת, יש עוד מדריך לציור קומיקס, בעיתון אותיות, שלייץ שכמוני מפרסם אחת לשבוע. האמת שזה כבר לא חדש, אבל חשבתי שאולי יצחיק מי מאיתו משהו מהבדיחות החביבות (שמיועדות בעיקרן לילדים) שמופיעות שם.

אז...

תהנו. אולי.

וזה לא שאני מפרסם את זה כי אין לי משהו אחר!

(זה כי אין לי זמן לצייר משהו אחר :( )

אה, ופרס עומרי כספי יינתן למי שימצא:

איפה נעבכמן וצורי מופיעים (רמז: אל תחפשו ברקע. זה יותר מתוחכם)

ומאיפה יודעים שאני אוהב את הסדרה פיוצ'רמה. (רמז: חפשו בסוף)

יום הולדת שמח לעולם!

ואל תנחמו אותו בזה שוונוס בונה עליו. כולנו יודעים שהיא סתם עושה לו קטעים ובאמת היא רק משתמשת בו כדי להגיע למארס.

אבל אולי יבואו חייזרים לבקר! ואולי הם לא יהיו כאלו שרוצים להשמיד את כדור הארץ!


מוקדש לכנרת ואלון משגב, שתוך כדי נסיעה אתם ברכב עלה לי הרעיון, ברגע שהוזכר שהיום כ"ה אלול זה היום הולדת של העולם. זה עדיין מצחיק אותי. 

שנה טובה לכולם, ומי ייתן וכל משאלותינו יתגשמו השנה. או לפחות חלקן הארי. רק טוב!

חסכונות

(אפשר ללחוץ על התמונה לצורך הגדלה)

וכה כתב דני סנדרסון בספר המשעשע שלו "תאמינו לי" (קראתי את זה לפני יותר מעשר שנים, אז הציטוט לא הכי מדויק):

מה שמשותף לדתיים והחילונים זה הפחד.

החילונים מפחדים שעל זה שהם נהנים במסיבות בשבת ואוכלים שרימפסים הם יחטפו כשיגיעו לעולם הבא, והדתיים מפחדים שאחרי שהם סתם לא נהנו במסיבות בשבת ולא אכלו שרימפסים, והעולם הבא הוא סתם חניון".

נו, מה אני מפיץ דברי כפירה בחודש אלול? מה, אני לא מתבייש? פויה.

למרות שיפה לנעבכמן המלאך, לא?

(הקומיקס הזה מתחבר לי טיפה לקטע המאוד מוצלח הזה של "ניצה ולחם".)

למה לממן?

יש את סידרת הפרסומות המציקה הזו של ביטוח ישיר (זו, לדוגמה).

אז הנה המענה הנדרש.

והנה הזדמנות לכמה תובנות חשובות לחיינו, ובעיקר לכיסנו.

אני נוטה להאמין שרב הקוראים יודעים את התמונה בגדול, אבל עדיין.

כשמישהו מפרסם משהו - מתקשר אלי לטלפון כדי להציע לי לקנות, שם אינסוף סרטוני פרסומת בערוצים המובילים, שם מליון שלטי חוצות, צריכה להידלק לנו נורה אדומה: למה אתה עושה את זה? הרי אם המוצר שלך מספיק שווה, הייתי פשוט קונה אותו כשאני מגיע לחנות, או כשאני מחפש באתרי השוואות המחירים. אם הביטוח שלך מספיק טוב, אני אראה שהוא באמת זול יותר ואמין יותר באחד מאינסוף האתרים שעושים את ההשוואות האלו, ואלך עליו. יקב, למשל, אחת החברות הטובות בביטוח, לא מפרסמת דבר. מי שמבין יודע שכדאי באמת ללכת אליהם, וככה הם מתפרנסים יפה מאוד. או בסלולר, לגולן טלקום אין שום פרסומת. אנשים באים כי זה שווה. או לפחות כך נראה בינתיים. כנ"ל באינטרנט, למשל: 018 הכי זולים ועם מענה מעולה בטלפון, ולא ראיתי עליה פרסום מאודי. רק דרך השוואות מחירים באינטרנט ראיתי שהם קיימים בכלל.
אבל אם חברה החליטה לפנות אלי, ולהשקיע משאבים של כסף זמן וכוח אדם (שזה גם כסף, בעצם), סיכוי טוב מאוד מאוד שלהם יש יותר אינטרס בעיסקה המוצעת מאשר לי.
אז ראו הוזהרתם. אם כי אני משוכנע שגם הקוראים נכוו לא פעם מנטוויז'ן, אורנג' ושאר עוזריהם משאר העמים.

מה שמגניב זה שפסיכולוגית המח שלנו עובד הפוך. את החברה שראיתי בפרסומת אני אעדיף לקנות מאשר את זו שלא ראיתי, כי היא מרגישה לי מוכר. אמרתי מגניב? התכוונתי מאוד עצוב.

כי בסופו של דבר, את קמפייני הפרסומות ההזויים בעלויותיהם האלו, מממנים אנחנו, הצרכים.
וגם אוכלים את הפרסומות הנוראיות האלו אחר כך.

בשבילנו, זה LOSE-LOSE SITUATION.

וכל הכתוב כאן מוקדש לאורן שלו, שעזר לי במלחמה נגד הרע (013 נטוויז'ן).

בירה שפירא - בירה לכולם - 2

בעקבות הדרישות הרבות (2), הנה הקומיקס הנוסף.

מוקדש לקבוצת הכדורסל בה נהגתי לשחק לפני שנקעתי את הרגל (בעזרת ה' אשוב), וליאיר גרדין.

שחקן: איתי נעבכמן

ניצב: צורי

ניצב נוסף: היד הנעלמה.

שפירא: בירה לכולם. וגם שם משפחה של רבנים ועסקנים פוליטיים.

(הבהרה: היוצר איננו מתנגד למציאת משמעות. כל תביעת דיבה או העלבות פומבית מהעניין אינה קבילה משפטית ו/או מצפונית. 

המשפט הזה יעזור לי?)

בירה שפירא - בירה לכולם

אני אמנם לא מאנשי הקולנוע (לפחות לא כרגע), אבל יש לי את הדרכים שלי לעשות מחוות, ובעקבות הסרטונים המוצלחים של וניה היימן בפרסומות לבירה שפירא (הנה הלינק לערוץ שלהם ביוטוב - לא לשכוח לחזור לפה אחרי זה!), הנה המחווה שלי:

אחחח..... לו זה היה מותר חוקית וחברתית...

בקטע טוב!..

שחקנית: נאורה שייפנמן
ניצב: צורי
שפירא: בירה לכולם. למרות שתכל'ס אני מעדיף גולדסטאר. 

למה לסחוב באמת?

בעקבות הפרסומות של "תמי בר"  (יש לה מלא וריאציות):

דבר נוסף שהפרסומת הזו מזכירה לי זה סיפור ששמעתי פעם מאיזה רב גר בלונדון:

כשהתחיל כל הסיפור עם החלל, אחת הבעיות שהיו לאסטרונאוטים או לקוסמונאוטים (תלוי מאיזה צד של מסך הברזל אתה נמצא) היא הכתיבה: העטים עובדים בזכות כח המשיכה, דבר שבחלל פחות עובד. האמריקאים הוציאו 300,000,000 דולר על פיתוח של עט שיוכל לעבוד גם כשאין כח שדוחף את הדיו כלפי מטה.

הרוסים לקחו עיפרון.

בברכת שלא נהיה-כמו הסתומה ההיא שאת שמה אני לא זוכר שהתלהבה מזה ש"בתורכיה אפשר לשתות מים ישר מהברז!" כאילו איזה מים נראה לך ששמו בבירה ששתית אלף פעם, מי-עדן?!

ושבוע טוב.

מלחמה ושכירות

(לחצו על התמונה על מנת להגדיל)

תודה ליונתן שרייבר על העזרה!

בסרט "ממלכת גן עדן", שמראה תמונה פוסט מודרנית של מסעי הצלב לירושלים, נחתם הסרט בתשובה של סאלח א-דין לשאלה של המפקד הנוצרי (שמגלם אורלנדו בלום)  "מה ירושלים שווה?". התשובה היא "כלום. הכל."

זה בהחלט מעניין, ואפשר לדון בזה.

הלוואי וזה היה המצב גם היום. אבל היום... אני מאמין שאפשר לנקוב סכום מאוד מדויק וירושלים אכן תהיה שווה לו. לפחות מנקודת מבט נדל"נית.

פרסמתי בפייסבוק לפני כמה ימים פוסט שמתאר את המצב הדי עגום של עתיד העיר הזו, שכמו מקומות רבים בישראל, גם בה המגורים נהיו בלתי אפשריים כמעט, ובה יש עוד כמה בעיות שמחריפות את המצב הרבה יותר. וחלקן קשורות לתאוות בצע שונות ומשונות של גורמי ממשל ואנשים בעלי הון שהאכפתיות שלהם לנושא באה ביחס הפוך לכמות ממונם (שזה די שכיח, בעצם). חבל, זו הבירה. חשבתי שבגללה נקראה התנועה שתקעה אותנו באמצע מלא ערבים עוינים ובאוגוסט של 40 צלזיוס "ציונות".

השאלה היא האם יש משהו לעשות, או כמו שאמרו הדג נחש: אין פתרון לזה.

כאחד שמגיל 0 משוטט ברגלי בעיר הזו, המחשבה שככל הנראה אין הרבה סיכוי שבבגרותי אוכל לקנות בה בית משלי די מעציבה.

שרידות בדייטים - האבולוציה

מי מכם שצפה/תה בקומיקס הזה: 

(לצורך הגדלה אפשר ללחוץ על הקומיקס)

(כבר הופיע כקומיקס הרביעי בפוסט הזה.)
ודאי עלה על בעייתיות מסוימת. אל דאגה, היא באה לפתרונה כאן, בפרק המשך קטן:

כי אין מה לעשות, הזמן עושה את שלו, ורק המתאים שורד. כה אמר הגר"ץ' דארווין זיע"א.
וככה, מי בכלל צריך אדמנטיום.

או כמו שאמר ישעיהו איזה שבע מאות פעם: הוי.

הוא גנדלף הוא מגנטו הוא איאן מק'קלן - פוסט מדמיין לאוהבי קולנוע

זהירות! הפוסט הבא דורש קצת ידע בסרטים מוכרים בהוליווד. מי שממש לא בעניין שלא יכעס על זה שהוא לא מבין.

עוד מעט יצא הסרט "הוביט". זה די מרגש. הספר מאוד חמוד, גם אם במקורו היה מיועד להיות סיפור לפני השנה לבן של טולקין, ואת שר הטבעות ראיתי כל כך הרבה פעמים (אם כי קראתי רק פעם אחת) ככה שזה ממש אירוע.

בליבי אני נוצר פנטזיה. שפעם אחת, נגיד, כשבילבו כמעט נאכל על ידי הטרולים, גדנלף פתאום יופיע, יחליף את הכובע המחודד בקסדה המבודדת, ילבש גלימה אדומה במקום זו האפורה ובאמצעות כח מגנט יעיף כמה חרבות בליבותיהם הנרפשים, ואז יגיד לעצמו: "אתם שייכים לעבר, בני אדם ארורים. אנחנו המוטציות זה העתיד." כי מה, הוא גם מגנטו!

זה גם יכול לקראת בטעות, האיש המגלם את הדמויות, איאן מק'קלן האדיר, כבר לא צעיר. יכולים להתבלבל לו הטקסטים. אם, נגיד, בעזרת ה', יעשו את הפרק הרביעי בסדרת הסרטים "X-MEN", אולי יקרה משהו כזה:

ואם כבר מדברים על הדמות מגנטו, אותו אחד שעושה את מגנטו הצעיר בפריקוול לסרטי האקס-מן, "X-MEN First Class", הלא הוא מייקל פסבנדר, מגלם גם את קרל גוסטב יונג ב"שיטה מסוכנת", ושם הוא פוגש דמות נוספת מ"שר-הטבעות" - ויגו מורטנסן, הלא הוא אראגורן המלך. איזה מגניב אם במקום לריב ולהתווכח בתשדורת מכתבים איטית הם היו עושים קרב! למרות שברור שמגנטו היה מנצח. מה יעזור לשפץ את החרב ההיא נגד מגנט-ו? או שאולי הרוחות רפאים יעזרו לאראגורן גם הפעם? או שהנשרים יעזרו לו?
ומייקל פסבנדר גם עושה את הלוטנט ההוא בממזרים חסרי כבוד, שם הוא נפגש בבראד פיט שמפקד על הכח.
נראה שבראד דווקא מערב בין הדמויות שלו בסרטים השונים: בראד מגלם גם את אכילס. ואם חושבים על זה, את הקולנוע בממזרים חסרי כבוד הרסו בסוג של סוס טרויאני! וגם ב"Fight Club", הרסו את העיר בסוג של סוס טרויאני, שהרי כל החברים במועדון הקרב היו סוס טרויאני במגדלי האשראי! אז בראד באמת מערב בין הסרטים...

טוב, לא להתפזר.

רק חשוב לציין שלפעמים זה מטריד. למשל בסרטי טרנטינו, שאצלו הדמות של השוטר המושתל ב"כלבי אשמורת" הוא גם הפושע העלוב ב"ספרות זולה"! הרגע אהבתי אותו, בסצנה בלתי נשכחת, ושניה אחרי זה הוא אפס, סתם פושע כלומניק! או זה שהוא לקח את באטמן - ואל קילמר -  להיות שוטר מטומטם ולידו את ראש המאפיה רוברט דה-נירו להיות מסומם חסר שליטה עצמית?! חוצפה!
והכי נורא, זה שהאבא האוהב בסרטי "לשחרר את ווילי", איש באמת נפלא, מייקל מאדסן, מבצע את הסצנה האכזרית ביותר שראיתי בימי, כפושע פסיכופת ב"כלבי אשמורת"?! זה כבר לא מגניב, זה מטריד. איך אני יכול לאהוב שחקנים ככה?! לטרנטינו באמת אין גבולות בקטעים האלו. שיתבייש.
אבל זה לא מגיע לבגידה הגדולה מכולן: המפקד הנערץ מהסדרה שלא הפסקתי לראות בתיכון, ריצ'רד ווינטרס מ"אחים לנשק", הלא הוא דמיאן לואיס, הולך אולי לבגוד במולדתו ארה"ב ב"הומלנד"! אבוי! לשם כך מכרו להם את הסדרה הישראלית חטופים? בשביל שהם יעשו את זה לגיבור נעורי?

איזה מזל שיש שחקנים שתמיד עושים תפקיד דומה. ברוס וויליס עושה את אותה דמות פחות או יותר ב"ארמגדון", "12 קופים", "ספרות זולה" ו"מת לחיות". האריסון פורד לא שונה בהרבה בין "אינדיאנה ג'ונס" ל"איר פורס 1".
צריך גם כאלו. שנדע שהוא הטוב ואפשר לסמוך עליהם שהם יעשה את העבודה וינצחו את כל הרשעים.

זה המקום לשתף, בבלוג תמיכה, מקרה שבו שחקן ששיחק דמות שהערצתם פתאום עשה דמות בזויה, או לחילופין, לציין מקרה שהייתם רוצים חילופי תפקידים: שבסרט מסוים שחקן יחליף בין הדמויות שהוא עושה, כמו שתיארתי קודם לכן עם איאן מק'קלן או מייקל פסבנדר. 
אולי אני עוד אצייר את זה...

מזל טוב! סיימתי את גאות ושפל!

בשעה טובה ומוצלחת, סיימתי את פרקי "גאות ושפל". ברוך המקום.

אינני יודע אם זה מעניין, אבל החלטתי לעשות דף "גאות ושפל origins", או במילים אחרות, מאיפה עלה לצייר דווקא כך את הדמויות. אם לא מצוין אחרת, כל הקישורים האלו נעשו בלא מודע, מה שהופך את כל זה לניסוי פסיכולוגי מעניין, לאוהבי הפסיכולוגיה מבינינו.

אז הנה זה בא. מי שקרא חלק עשוי ליהנות. אבל תכל'ס כנראה שלא קראתם, אז אני אגיד שהיה מהנה להכין, לפחות...
(לחצו להגדלה)

גם אני בארמדיל!

טוב, אמנם רק כאורח, אבל עדיין: לי זה מרגיש נקודה כיפית.

אז זה הקישור: http://www.armadil.net/work.asp?id=434

ומי מכם כבר בטח ראו את הזה כחלק מהפוסט הזה: http://chagaiav.blogspot.co.il/2012/02/blog-post_28.html

האמת ששני הציורים היו מיועדים, ויוני שלמון חשב שהשני מגזרי מדי. ובצדק. אם כי אני אוהב גם אותו.

כאן ההזדמנות לומר: יוני, תודה רבה. על כל הייעוץ. מי יודע, אם יצא ממני משהו בסוף (מעבר למזון רימות שזה יצא מכולנו) אני משער שיהיה לך בזה חלק לא מבוטל.

ובקרוב, פוסט מרגש נוסף. 

הצמד האולטימטיבי 2

כי הבטחות צריך לקיים.

ולכל מי שבחירתו לא נכללה, אנא, סלחו לי בימים הנוראים, בימים הנוראים.  

הנוער של ימינו, באמת.

לצורך הגדלה, לחצו על הקומיקס.

(שתדעו שנעבכמן וצורי מאוד התרגשו לקראת התפקיד. אבל השכר שלהם לא היה משהו, אז בסוף זה נגמר בינם לבין ההפקה באווירה קרירה. מה לעשות, ככה זה אומנות בארץ)

המלצה אישית: שלחו לעצמכם במייל שיגיע לקראת גיל 70-80.

מוקדש לכמה אנשים שעבדתי איתם לאחרונה, ובאופן די משווע רחמים התבאסו מזה שילדים התחצפו אליהם. באמת פויה. (תזכיר לי למה אתה עובד עם נוער?...) ומושפע מכל מיני דברים, בין השאר מהסרטון ה(זהירות פצצת נוסטלגיה)זה.

נזילה

לחצו להגדלה.

כי יש ריבית על ההדחקה.

לזכותי יאמר שהקומיקס נהגה וצויר אחרי צפייה בסרט הלא מוצלח במיוחד "שיטה מסוכנת", על יונג פרויד וסבינה שפילריין שכמעט כולו עוסק בהדחקה מינית (כן, וגם באי ההדחקה.). ועדיין, הוי, כמה הפוך על הפוך יצרתי כאן.

הוי.

צורי ונעבכמן - הצמד האוליטמטיבי

לפני יומיים ישבתי להכין עמוד נוסף לקומיקס שלי באותיות, פרק 28 ב"גאות ושפל". העלילה הזמינה לי דיאלוג בין שני שומרים עייפים בצבא אשור שצריכים להיות מופתעים בשלב מסוים. כמובן שהחלטתי שהם ידברו על נושא מסויים שיעלה חיוך בפני מי שמבין עניין. ונחשו אילו שתי דמויות יצאו לי...

כן, מי שלא זיהה, אלו איתי נעבכמן וצורי (שאין לו שם משפחה, לפחות בינתיים).
נו, ברור: דיון פילוסופי-תאולוגי-אמוני שאחד מציג עמדה שמרנית ולשני אין כח לחפירות... קלאסי. הבדל של כמה מילים מדיון ממוצע בישיבת הסדר?...
זה גרם לי לתהיות: האם האבטיפוס של שתי דמויות שאחת מלאה חרון וקפדנות וכו' והשניה סטלנית ופרגמטית וכו' זהו אבטיפוס שמבטא שסעת נפשית שיש לי או שזהו אכן פיצול נפוץ. ראו את העמוד קומיקס הבא והחליטו לבד.

אני יודע שזה לא בדיוק, אבל... תודו שיש בזה משהו. ואולי יותר ממשהו...

וכעת, משימה נושאת פרסים: מי שייתן לי רעיון או רעיונות טובים נוספים לצמד שמזכיר את הרעיון, יזכה לזה שאני אצייר את זה ואזכיר את שמו. השופט הוא אני, ואני די עצלן (החלק של צורי לא מבוטל אצלי, למעט השרירים, שזה.. פחות...) אז רק הממש שווים יזכו.

אחים לצרה?

ע"פ רעיון של יונתן שרייבר.

התחממות גלובאלית

(או בעברית: "הפסיקו את ההתחממות הגלובאלית!")

נכון יפה שהממותות אמצו שנחרב? או שאולי זה החיית מחמד שלהם?

הוי, כבר לעולם לא נדע.

אני לא יודע להיות שמח. אבל להיות עצוב?

(לשם הבהרה, הכותרת היא פרפרזה על השורה של אביתר מ"תתחנני אלי". אני דווקא יודע להיות שמח, ברוך ה'.)
זה קומיקס ישן, אבל אני מאוד אוהב אותו.
לצפייה נוחה מומלץ לפתוח את הקומיקס בכרטיסיה חדשה.

חבר שלי מהצבא אמר לי שהוא תמיד יוצר ממקום של עצב. כי כשהוא שמח, אז הוא כבר רוצה להיות שמח. אבל כשעצובים, היצירה היא דרך טובה להוציא את זה.
גיליתי שגם אני ככה לפעמים, כשחבר אחר שלי אמר לי שהרבה דברים שאני מפרסם הם דווקא עצובים, וחבל, שאני אפרסם גם דברים שמחים יותר.
אם תוסיפו את העובדה שהמוזיקה הכי טובה מושמעת ברדיו דווקא ביום הזיכרון ויום השואה, ושהספרים הנחשבים לטובים יותר הם טראגיים (עולים לי ברשימה 1984, מובי דיק, החטא ועונשו, או אצלנו סיפור על אהבה וחושך, עגנון ככלל... אני מוצא בקלות. כשאני חושב על אופטימיים יותר, קשה לי למצוא), ואת העובדה שרב המשוררים שאני מכיר חוו חיים קשים (רחל, זלדה, לאה גולדברג) וגם לא מעט אנשי רוח  וסופרים (ר' נחמן ורמח"ל, קפקא, ג'ורג' אורוול) עולה כאן תמונה מטרידה: העומק, כך נראה, מצוי דווקא בכאב, יותר מאשר באושר.
עד כאן אני חושב שלא חידשתי הרבה.

רק ש

אני חושש שבחינוך בו גדלתי זה הועצם. נכון, תמיד אומרים "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אבל ההנדברקס הנפשי, דומני שהוא תמיד משוך: אל תשתולל בריקודים, אל תשתה אלכוהול בפאבים ל"ע (רק בפורים. אז תשתה כמו חזיר), אל תתקרב מדי לבנות... בקיצור, כל שמחה גופנית מקבלת בין הגבלה חמורה לאיסור מוחלט. לי לפחות, קשה לשמוח בלי שלגוף שלי גם מותר.
ונגיד יותר מזה: באותו החינוך גם היה ברור שתמיד צריך שיהיה משמעות וחשיבות ועומק לכל דבר. עד היום אני זוכר פעולה מתנועת העזרא על כך שאין לנו תוכן בשמחה שלנו. זה היה מאוד מרשים. עובדה, אני זוכר זה עד היום. אבל עכשיו, כשאני גדול בכמה שנים טובות, אני רוצה לשאול חזרה: הי, גבר, אלטרנטיבה? מה, הרקדה עם אהרון רזאל? לשיר שירים של רבי נחמן? בפעם האחרונה שהיו לי כאלה יצאתי עצוב יותר ממה שנכנסתי. אולי זה רק אני, אבל...
שמחה היא לרב שטחית, וזה מה שכל כך טוב בה. היא פשוטה, היא זורמת. היא לא שואלת שאלות רבות. אם תוך כדי ריקוד בהופעה של ברי סחרוף אני אחשוב על למה אני רוקד אז כבר עדיף שאני אחזור לשבת. אם בכל מתפרצת בכדורסל אני אחפש את הסיבה לשמה אני רץ, בצדק רב אני אתן לעצמי בלוק. זה כמו לנסות לגדור מפל: זה תמיד נראה תעשייתי ומכוער. מפל יפה כשהוא זורם בטבעיות.
לא סתם האנשים העמוקים יותר קודרים מעט יותר. גם אחרי שאביתר בנאי (אם כבר הוא) אמר שהשמחה שהוא מצא היא בתורה ולא רק בכאב (בשיר "אורייתא") הוא לא נראה אדם מלא שמחת חיים שופעת. הבעיה היחידה בזה היא המרמור שיש סביב של "זה שמחה זה? זה סתם הוללות!"

סבבה. זה סתם הוללות. אבל זה כיף.

רגע, יש לך אלטרנטיבה?


....................................
יום עצמאות שמח!

יום הולדת יש רק פעמיים בשנה

הפוסט הבא הוא תוצר של בקשה שקיבלתי, לעשות פוסט לרגל יום ההולדת הלועזי שלי.
אז התאומים שלו, מוקדש לכם.

(רק אציין שיום ההולדת העברי הוא בפסח, פסח המקראי, י"ד ניסן. לא, לא חג המצות שאנחנו קוראים לו 'פסח' היום. אני מגן על הכבוד של היום ההולדת שלי. בכל אופן, אם הפייסבוק מעצב תודעה יותר מהרבה רבנים או לוחות שנה של מרכז ואנשים זוכרים בעזרת מארק צוקרברג את הלועזי, so be it.)

אז מה נכין ליום הולדת?
כשהגיע נעבכמן לקומיקס העשירי שלו, עוד בימי "חיילינו הגיבורים" (מה? אה.), עשיתי ספיישל. יום הולדת לנעכבמן (או נעבעכמאן, ככה כתבתי אז, לפי הכתיב ביידיש. אבל היה קשה לקרוא, אז מישהו מביכורים הציע שינוי שהיה מבורך).

לצפייה נוחה מומלץ לפתוח בכרטיסיה חדשה.

שימו לב מי מכבד, במשבצת הראשונה והשלישית.

בסימפסונס הם תמיד צוחקים על עצמם שספיישלים עושים כשאין מספיק רעיונות לתכנית רגילה. נראה לי שגם כאן זה היה העניין. הרבה יותר קל לסכם דברים אחרים, או לאסוף, מאשר ליצור, בדרך כלל. אז למרות שפה ממש השקעתי, וחלק מהדמויות ניסיתי לצייר כמה וכמה פעמים לפני שציירתי אותם בקומיקס, יש משהו הרבה יותר קל בלעשות משהו מיוחד, דווקא. הקושי, בדרך כלל, הוא למצוא את המיוחד והמעניין בשגרה.

שזה ממש לא רע. קל זה הכי טוב.

:)

ריאליטי

מומלץ לפתוח את הקומיקס בכרטיסיה חדשה, באמצעות לחיצה ימנית בעכבר ובחירת האפשרות הזו.

מזל שיש חול המועד, ככה יצא לי ללכת לגן החיות עם אחיינית שלי.

אם כבר קופים, אני חייב לציין שאלו חיות שממש לא אהבתי בתור ילד. אבל אחרי שראיתי את הפרק הרביעי בסדרה "Walking with beasts" מבית הBBC (שאגב, זמין במלואו בינתיים ביוטוב) שעוסק במוצא האדם, הומחש לי עד כמה המרחק בינינו לבין הפרימאטים האחרים פחות גדול ממה שנדמה. אין ספק שתמונה של חבר שלי ממש מתקשר עם שימפנז והעובדה שמשהו כמו 98% מהגנים שלנו זהים הוסיפו לתובנה הזו.
וגם תכניות כמו האח הגדול. 

על נהר אקונומיקה ישבנו

קומיקס לקראת הפסח, ולאחריו - הפתעה! (סוג של)

מומלץ לפתוח בכרטיסיה חדשה, באמצעות הקלקה ימנית ובחירת האופציה הזו.

אני מצטער על תמונת העולם השוביניסטית הנגלית דרך הקומיקס. והבן.

אה.. גם הבטחתי הפתעה: מצורף כאן האיור הראשון שהעליתי מימי לאינטרנט (זה היה באתר "ביכורים" בכיפה, שם ישנם עוד אי אלו יצירות ביכוריות שלי).

וקומיקס על פסח מימי הישיבה, שבא מעט אחרי רצח המונים שבצענו בלא כל רחם באוכלוסיית החולדות ששהתה במתחם ישיבת ההסדר בנתיבות. 

כן כן, מה שמשותף לכולם שהם מפסח. גאונות.

ולמי שתהה למה המצאתי אלים בפסח, אז זה בגלל שממש מחר בבוקר הגימטריה של הגיל שלי תהיה שם הוי"ה.

אז מזל טוב לי.

(יש סיכוי טוב שבגלל כל הניקיונות האלה של פסח נולדתי דווקא בפסח, שזה איזה שבועיים לפני הזמן. אבל אולי זה כי אני המשיח או משהו כזה.)

חג שמח ומלא אושר

"אתה ביני"ש?"

בעקבות כמה אירועים שהיו לי בזמן האחרון, החלטתי לכתוב משהו. למרות ניסיונות נואשים, לא הצלחתי לחדד אותו או לכוון אותו, והחלטתי להשאיר את זה כך.
כהקדמה אני אצטט מכוורת: "לא מתעצבן, לא מתלונן, רק מספר כדי לא לשעמם". (הי, כדאי לשים את זה כמוזיקת רקע! למרות שמבחינת התוכן יותר שייך לשים משהו בסגנון של זה. איזה מלך דניאל זמיר. וגם מתיסיהו!)

פרולוג: בישיבת ההסדר.
(מצטער על איכות הציור והצביעה, בכל זאת, זה הקומיקס השני בחיי שצבעתי במחשב)

התחושה הייתה, עם זאת, שמי שכבר שרד את כל המוסדות עד לישיבה, הוא כבר חלק מה"אנחנו" והוא חלק מהציבור הדתי והוא שומר הלכה וכל הדברים האלו. לא שומר בטירוף, אבל בגדול. ברור, לא? 

...........................................

חלק א': גשר

ממש הרגע יצאתי מהישיבה. מקום בו על הנייר כולנו דתיים, כולנו הלכתיים, כולנו יודעים את התורה (ומקפידים לומר שאנחנו לא יודעים כלום ביחס למה שיש באמת במעין הצטנעות מוגזמת). וכן, גם כולנו בנים, למעט נשות האברכים המוב(ר)כות שהיו מגיעות בשבתות ויושבות בפידוח בחדר מלא הטסטוסטרון המודחק בשעת הקידוש בשבת. אם תרצו, אז אפשר לראות את זה גם כך:

והנה, יצאתי אל העולם הגדול. חמוש בהרבה ביטחון בדרכים כאלו ואחרות, חלק שנס ליחם, חלק שלא נס ליחם, וחלק שמעולם לא היתה להם שום לחות, אני הולך להנחות ב"גשר", מקום מפגש בין דתיים לחילונים, שבו כל אחד יראה את האור שיש באחר, ויאדה יאדה יאדה. מה שבטוח זה מקום עבודה שיכניס לי כמה שקלים בחודש. בתקווה.

ההכשרה אותה עשו לנו הייתה מחולקת לשתי קבוצות. בקבוצה בה אני הייתי היו שלושה חובשי כיפה מתוך 17 משתתפים. (שזה 14 פחות מהכמות בה הייתי רגיל לה בפורום קודמים בחיי). בין הבנות היה לי קשה להבחין בהתחלה מי נחשבת דתייה, ותוך כדי תנועה הבנתי שגם בין הבנים ההבדלה הראשונית שלי לא הייתה מדויקת. שם גם הבנתי שעבור אנשים מסוימים זו שאלה ממש לא מנומסת, אם אתה דתי. אז הפסקתי לשאול. אבל תוך כדי השיחות הבנתי את היחס: שליש דתיים, שליש חילוניים, ושליש דתל"שים ואנשים שההגדרה שלהם לא ברורה למסתכל מהחוץ. 

כל זה היה לי מאוד שונה, בלשון המעטה. (אולי בגלל כמעט ולא הוצאתי מילה במהלך הדיונים הרבים בהכשרה? ואולי מהפחד הקבוע לפגוע כי פתאום הכל נהיה רגיש כל כך?)

בסקירה מהירה של הקבוצה השנייה בהכשרה ראיתי שגם שם היחס דומה. מעניין. רב האנשים מגשר אכן יכולים להריץ איתי צחוקים על ישיבות, אבל מעטים הם שרואים את המוסדות האלו כמוסדות מכוונים בחייהם. 

.............................................

חלק ב': תפילה.

ביום בהיר אחד, בערך שנה וחצי מאז סוף הישיבה, גיליתי שאני למעשה שאני ממש בין היחידים מבין האנשים שסביבי שממש מתפללים שלוש תפילות ביום וכל זה. זו הייתה מעין תחושה של תלמיד בית ספר שגילה שהוא מחכה לשיעור כשלמעשה כולם כבר הלכו הביתה, ומה, מה אתה נשאר יא פראייר?! פתאום כל הלבטים האלו שעברו לי מעל הראש ב"גשר", אם להיות דתי או לא ולמה וכל זה, פתאום, הלבטים האלו נהיו שלי - כל החברים שלי מתלבטים בהם, זה נהיה באמת שאלה. נזכרתי בכל הצוערים הדתיים שנכנסו לסרטים בעקבות יחידות שהנחתי, למה להישאר דתי, או יהודי, ובשביל מה זה טוב, ופתאום... הבנתי. הבנתי מה הדילמה. באמת בשביל מה זה טוב?

ויותר מזה: אני גר בדירה משלי, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות גם ככה, אז אני באמת יכול לעשות, או לא לעשות, מה שאני רוצה.

אז למה להתפלל באמת?

למה שבעבורי הישיבה תהיה מוסד מכוון? בחורב היו כולם (כמעט) בוקים ובנתיבות אני קצת מוקצה כי עזבתי את תחום החינוך ולא נשארתי לגור בנתיבות. אני לא שייך לאף ישיבה ואין לי שום אינטרס להיות שייך לאחת כזו, אז למה לעשות את כל ההלכות האלו?

אפשר לספר בדיחות על הלכה, ובעיקר על זו האורתודוכסית, גם בלי לראות בה קודקס מחייב. זה אפילו יותר קל ככה.

..............................................

חלק ג': מסיבת חנוכת דירה.

הייתי היחיד מבין כל האנשים שהיה עם ציציות. לפחות כאלו שראו אותם. נו, הגיוני, זה לא בדיוק מקום ל"דוסים". זרמתי בכיף עם כל האנשים על כל מיני שיחות, נעימות יותר ונעימות פחות, ועדיין, הייתה לי תחושה שהגדילים הקשורים והארוכים מסמנים אותי כחריג. אולי זה גם שני אנשים שהעירו לי על זה שזה משעשע או מרחיק שהפתילים הלבנים יוצאים מחולצתי. זה באמת היה לאות על בגדי.

לא סתם הציצית מפחידה. היא מזכירה נשכחות לרב האנשים שנמצאים בסביבתי. נשכחות שלא רוצים לזכור. 

אבל אני חושב שאני אוהב את הגדילים האלו. לא יודע עד כמה הם מונעים ממני לתור אחר עיני, או מזכירים לי איזה כסא כבוד, אבל גם מאז שהתכלת נקרעה לי, הם מחזירים אותי למקום של תמימות שאני כבר כמעט ולא מוצא היום.

ועדיין...

בפעם הבאה שנכנסתי למסיבה כזו הכנסתי את הציצית. כמו שאני עושה בבית קברות.

ממילא כבר לא שייך לספר דחקות על ספרי תורה מתגלגלים.

.............................................

אפילוג: כדורסל.

בחור מאוד נחמד שמשחק איתי כדורסל כל יום שני (כמעט, ומי ייתן ונמשיך כך שנים רבות, אמן ואמן כן יהי רצון) אמר לי שהוא למד בעין צורים. שבוע לאחר מכן סיפר לי איש נחמד אחר שלמד בירוחם. שניהם לא חבשו כיפה. כשמשחקים לאף אחד אין כיפה על הראש: לחלק אין מספיק שיער שיחזיק, וגם למי שיש... למי יש כח לרדוף אחריה כל המשחק. יסלחו לי מחנכי מ"חורב" יסודי. אבל אחר כך יש כאלו ששמים. הם לא שמו. בספירה מהירה, גיליתי שרב השחקנים אמנם לא שמים כזו היום, אבל ללא ספק שמו בעבר.

חבר שלי מההכשרה ההיא ב"גשר" אמר לי ש"דתל"שים זה הדבר הבא". אני חושב שאני מבין למה הוא מתכוון.

אבל בעיני, זה יותר הדבר הנוכחי. 

בכלל, יש חילונים מבית בירושלים? טוב, נו, יש כמה.

ויש אפילו כמה דתיים.

אחלה עיר. מקום רב תרבותי וכל זה. בואו בהמוניכם, אם יש לכם כסף לשכר דירה.

ודירה. 

יש דברים שלא צוחקים עליהם! (?)

(כן, זה ממש אח של זה.)

אחד באפריל שמח לכולנו.

אה, ואני לא חושב שיש דברים שלא צוחקים עליהם. השאלה רק באיזה פורום עושים את זה... אבל דיי. 

נאו נתיבותיזם

הישיבה בה למדתי במסגרת ההסדר דגלה מאוד במשפט "שכל מעשיך יהיו לשם שמיים".

 כן. 

כחלק מערב הבוגרים הנעשה בקרוב הגה אחד מחברי, שכבר נזכר כאן, הלא הוא ד. פ. ק. (כן כן, אלו ראשי התיבות של שמו שנתבקשתי כי יישאר עלום), לעשות כמה סרטי פרומו, ככל הנראה בהשפעת וניה היימן וסרטי "בירה שפירא", שזכו להצלחה הוליוודית רבה, בעיקר בזכות הכוכב הראשי בסרטון הזה. אף אני מופיע בסרט אחד, בהופעתי הראשונה בערוץ הנצפה בתבל, הלא הוא היוטוב. לסרטים האלו, כראוי לשוברי קופות (צדקה), נעשו גם מחוות. 

אז הנה עוד הומאז' לסרטים האלו.  

ועל זה אמר איש מוזר (רמז, זה אני): ריאליסט חי במציאות. אידאליסט חי במציאות שבה הוא היה רוצה לחיות.

"צורי ואיתי" - גם הם היו פעם ילדים

בעקבות בקשה של העורכת שלי באותיות הכנתי לעיתון שהיה לפורים קומיקס מיוחד לפורים.

הגיוני, כי זה פורים.

באופן טבעי הלכתי לגיבורים האהובים עלי, הלא הם איתי נעבכמן וצורי.
אז אם אורי פינק, די מי שממנו למדתי להכין קומיקס (הוא ואביב אור) עשה ל"זבנג" את "זבנגלה", זה נחשב בגדר האח הקטן של חיילינו הגיבורים - מדור ביני"ש - בין לבין. (מה שכן, אורי יותר עקבי ממני בשמות של הספרים. או אולי פחות יצירתי?)
משפחה של חבר שלי, עשיראמיץ שם בדוי, מאוד אהבה. פנחס עשיראמיץ, הנציג שלה, דאג להודיע לי את זה רשמית בטלפון.
ומה אתם אומרים?
(משימת אתגר תינתן למטה)

משימת אתגר: מצאו 3 פרטים נסתרים חביבים בקומיקס (מתוכם אחד כולל כמה עניינים).
וקצת מאחורי הקלעים:
אני גם חושב שהכי חמוד זה הילד בתחפושת טיגריס שצועק "מלחמת תחפושות".
הגננת היא השתקפות של הגננת שהייתה לי, אבל יש מצב טוב שהיא לא ממש דומה כי אני לא באמת זוכר הכי טוב איך היא הייתה נראית.
גם הדרך שבה הולכים צורי ונעבכמן הצעיר זה השביל שבו הגן שלי ממוקם, רק שהם הולכים בכיוון ההפוך ממנו אני הלכתי.

אפטר פורים שמח!

פורים לנו, ואני דווקא זוכר.

אולי אחרי אי אלו ליטרים של אלכוהול גם אני אשכח את הכל, אבל בינתיים אני מעדיף לזכור את הקומיקסים הישנים שעשיתי או אז בימים על פורים. הם נראים לי די מוצלחים גם היום. שנאמר: 'מה לא ככה?'.

אז הראשון מלפני שש שנים: (יש כאן בדיחה פנימית מהישיבה שלי לקראת הסוף, גם מי שלא מכיר אני משוכנע שהוא יתמודד עם שתי משבצות שהוא לא מבין)

והשני מלפני ארבע: 

הוי, אין על השילוב בין גיבורי על לביני"שים. וכמו שנאמר ב"החיים זה לא הכל" - וטוב שאין. 

פורים שמח ומלא השתוללות כרימון!