במה כבודו עוסק? - פוסט ארוך באופן מעט מבהיל, וזה עוד אחרי עריכה

לאחר עריכה והורדה של מספר קומיקסים, שהאורך יהיה סביר. מי שמתגעגע לאיזה מהקומיקסים, יש את הכרם שלי בביכורים

(הפוסט, למרות הלשון הכוללנית והחיצונית לי, מתאר את החוויה שלי ושלי בלבד מעצמי וממי שהיו סביבי, הן בישיבה בה למדתי, נתיבות, והן מחברים שלי מישיבות אחרות.

אמנם אני משער שרבים יזדהו איתי, אך אין זה אומר ש"ככה זה בעולם וזהו". אז אם מישהו רוצה לצעוק, עם קול מעט מציק: "זה לא ככה!" הוא מתפרץ לדלת פתוחה. אצלי זה כן היה, איך זה היה אצלך, וואלה אני לא יודע. אני יכול רק לשער, והשערות זה לא מי יודע מה)

כשנמצאים בישיבה כל מה שאתה אמור לעשות זה ללמוד תורה.

כל מה שאתה אמור לעשות.

לבחור בן 18 שרוצה להרגיש שהוא עושה את הדבר הכי חשוב בעולם כל הזמן (ועוד כל מיני מילים קיצוניות) זה נשמע כמו יעד מועדף, הרי אם ללמוד תורה זה הכי חשוב (בשלב הזה לפחות) אז אני לומד תורה וככה אני הכי טוב. ככה הרעיון של לימוד תורה כפעולה יחידה אותה עושים במהלך היום מסוגל לתפוס באופן כמעט טוטלי, כשבאמת חוץ מלאכול לישון ולצחצח שיניים (בתקווה)

כל מה שעושים זה לומדים (ומדברים עם חברים, גם זה בעיקר על לימוד או רעיונות רוחניים-פוליטיים-חברתיים-מוסריים-פילוסופיים)

אבל אז... בא הצבא.

כאילו ההיפוך המושלם.
ממצב שכל מה שאתה עושה הוא לפי המשמעת העצמית שלך (באופן מודע לפחות. בתת מודע ודאי שהלחץ החברתי ועוד אי אלו גורמים מעורבים, אבל על פסיכולוגיה ויתרתי, אז אני לא אמשיך לדבר על זה. לפחות לא בסוגריים האלה..), למצב בו כמעט הכל נאכף כלפי חוץ, ממצב שבו אתה בבועה הכי בועתית שיש, וכל מי שסביבך הם בני גילך, בני מגזרך, בני מצבך הדתי ובני דעתך (למעט אנשים שכל השירות כולו במחלקות ביני"ש), לערב רב של החברה הישראלית, וחשוב מאלה, לדעתי, ממצב שבו אתה כל היום רק חושב על והוגה ולומד, למצב שבו, לפחות בטירונות, ואם אתה קרבי אז עד הבקו"ם, רק עושה דברים ועדיף שתכבה את השכל - "מי ביקש ממך לחשוב?"


ואז, אחרי תקופת שירות מקוצרת מאוד של שנה וארבעה חודשים, לוקח הביני"ש את השברים וחיש קל צולל בלא כל קושי חזרה לנעליים הקודמות והנוחות, בהן אתה שוב ריבון לעצמך (לכאורה), שוב עושה מה שאתה יותר אוהב מתי שאתה רוצה, ושוב עם אנשים בדיוק כמוך. זה נורא נח.

לפרק זמן קצר.

כי אז מתחילים הדייטים. הכלי של לפגוש יצורים מהעולם שבחוץ: שלומדות אבל לא תורה אלא עבודה סוציאלית וחינוך מיוחד, שעובדות ולא חיות מהכסף שנשאר להם מהצבא או מההורים,

שלפעמים, וזה באמת לא ייאמן, לא מכירות את הרב קוק ואת מסכך עירובין!

בועת הישיבה מתחילה לאבד אויר.

לאט לאט מפציעה מחדש התודעה שיום אחד גם אתה, כנראה, לא תהיה במסגרת הלימוד הישיבתי כל החיים (אם כי יש כאלה שיישארו, אבל הם באמת מאוד מעטים, וגם אותם זה לא באמת פוטר) ואתה מבין שבעצם עוד מעט אתה תצטרך באמת להחליט החלטות. זה לא יהיה פשוט לפי הלו"ז של "שחרית-ארוחת בוקר-סדר בוקר-מנחה - ארוחת צהריים-סדר צהריים-ערבית - ארוחת ערב-סדר ערב-צחוקים בקרוואן-שינה" (מצחיק כמה זמן לקח לי לכתוב את הלו"ז הזה, כשאני נזכר בכל כך הרבה ניואנסים שאז היו נראים לי חשובים כל כך: "אבל יש תפילת ערבית אחרי ארוחת ערב בקיץ!!" :) ) אתה צריך להתחיל לסלול דרך.
אבל לאן?יש אינסוף נתיבים כמעט, ואינסוף אפשרויות! אני יכול (לכאורה) להתחתן איתה ואיתה ואיתה, ולעבוד בזה ובזה ובזה, וללמוד שם ושם ושם ושם ולגור שם ושם ושם ושם ו....
ואני גם צריך שזה יהיה גם לפי התורה וגם לפי המוסר וגם לפי נטייתי הטבעית, הרי אחרת זה יתנקם בי, וגם לפי מה שעם ישראל צריך וגם לפי מה שיסתדר כלכלית וגם לפי....
http://chagaiav.blogspot.com/2011/07/blog-post_27.html
אוי הברוך...

יש כאלה שיודעים בערך, או אפילו בדיוק, מה הם רוצים, ולאן לנתב את זה. לא בטוח שזה באמת מה שהם בחרו,

אבל לפחות הם בחרו. והם עושים את זה. ויש כאלה, ואני אחד מהם, שלא באמת יודעים איזה נתיב לבחור, ואם בכלל זה כביש עם נתיבים או שזה בעצם מן רחבה גדולה שאתה יכול ללכת בה כמעט לכל מקום.

מה שמגניב, שכמעט כל מה שחשבתי בישיבה, קיבל טוויסט משוגע מאוחר יותר בחיי, כאילו טרף את הקלפים. מה חשבת על דייטים? ועל מקצועות? ועל מה זה רוחניות? ומה חשוב? ומה מניע את המערכות? ואותך? כן, מה מניע אותך? באמת?..

זה כמו פקיחת עיניים ארוכה וכואבת. חלקה אמנם נעימה, אבל בסופו של דבר זה תהליך של שבירה. וזה לא נעים. מה גם שאצלי חטפתי בתחום הזוגי סטירה מאוד כואבת
(רסיסים מזה אפשר לראות ב"פתרונות" http://chagaiav.blogspot.com/2011/08/blog-post_14.html.)
ממש איך שהגחתי מרחם הישיבה לעולם שבחוץ.

האמת, שבכל מה שקשור להכרעות מקצועיות, לא התקדמתי הרבה מאז ימי הישיבה. ניסיתי להיות מורה, אבל... לא בדיוק מתאים לי. אולי כי גם הרצון הזה לא היה הרבה יותר מאשר שאריות של הישיבה. אז בינתיים, עד שאני אבין מה בדיוק, או לפחות בערך, הולך שם בחוץ ואצלי בפנים, אני אסתפק בצד הצורי שלי
http://chagaiav.blogspot.com/2011/08/blog-post_18.html

ומי יודע, אולי מחר בבוקר אני אחליט שהמסע הזה הגיע ליעדו ואני אהיה עורך דין
http://chagaiav.blogspot.com/2011/08/blog-post_04.html
ואף אתמרד בזה מעט
http://chagaiav.blogspot.com/2011/08/blog-post_23.html
ואולי תמיד אני אתהה מה אני הולך לעשות בשנה הבאה, תוך כדי שאני עובד במה שזה לא יהיה, כי בסוף אוכל עולה כסף. אפילו הרבה כסף. יש על זה אפילו מחאה היום. שמעתם על זה?

פאתוס - קומיקס עם חזון. האמנם?

את הקומיקס הבא מומלץ לשמוע למנגינת עמוד האש.

הקומיקס נכתב וצויר, בין השאר, בעקבות ההחלטה של עמוס עז לעבור לקיבוץ, ב"סיפור על אהבה וחושך" (היה שווה לצלוח את 350 העמודים הראשונים, גם על הטרחניים שבהם, בשביל הסיום החזק כל כך. אותי זה ממש ניער).

וכעת, לכמה חידות על הקומיקס:
1. איפה הופיעה דמות החבר הג'ינג'י לפני הופעתו כאן?
2. האם יש כאן קומיקס בלי צורי? (רמז: לא, אז איפה הוא?)
3. איזה בעל חיים מופיע בקומיקס?
4. האם גם לכם קורה מקרים כגון אלו או שרק אני המוזר?

תשובות יש לצרוב על גבי יונת דואר ולאחר פורקן היצר הסאדיסטי לכתוב אותם כאן בבלוג כהערה.

הפותרים נכונה יזכו לחיי העולם הבא.

אם הם יהיו טובים.

ואז הם גם יוכלו לראות דרדסים

:)

קצת על צורי - הישרדות

היה ממש בא לי לעשות אחד על צורי. מה, לו לא מגיע?
ותיקי היישוב יודעים שלמעשה הוא היה הדמות המרכזית בקומיקס הראשון שעשיתי בפורמט הזה, קרי, עמוד סגור, דחקה על דברים שביום-יום, כשאז העמוד הזה עוד עיטר את אחורי העלון של ישיבת ההסדר "אהבת ישראל" בנתיבות, ויצא לאור בזכות אריאל פינקלשטיין, שזה המקום לומר לו: תודה רבה! (וזה עוד אחרי שהייתי סקפטי ורפתי את ידיו: "מי ירצה עלון פה בכלל?") וגם לשים את הקומיקס ההוא.

נכון, הוא לא מצחיק במיוחד, חסר רלוונטיות להיום יחסית, חסר רגישות לאנשי גוש קטיף (מה אני אעשה שהדבר הכי מצחיק שהיה בישיבה באותו הזמן היה רצף האנשים המוזרים שפקדו את חדר האוכל של הישיבה עם כל מיני רעיונות הזויים? הלוואי והייתי צוחק על נושא פחות כואב. מה גם שאז עוד לא היה ברור מה יקרה בסוף), מצויר באופן חובבני מדי, ועדיין, זה קומיקס היסטורי. אז הייתי חייב. סוג של מוצג ארכאולוגי, אם תרצו.

על הדרך אני רק אומר כי הרבה תאוריות כבר שמעתי על היחס ביני לבין צורי ונעבכמן.
(חבר אחד שלי, לא נגיד את שמו רק נזכיר ששם משפחתו מעיד על היותו צאצא לשושלת משיח צדקנו ושמו הפרטי מעיד על חיבתו לבוץ,  טען שצורי הוא האלתר אגו, כמו בראד פיט ב"פייט קלאב", בינתיים נראה לי שהוא היה הכי קרוב)
בלי לדבר על זה יותר מדי, אני רק אומר שזה מאוד דינמי.
שבת שלום לכולם

הוי, דייטים

לקראת ט"ו באב הממשמש ובא, זה שבו בימי המשנה עוד היה מותר להסתכל על בחורות מחוללות בכרמים ובפאבים ולא השתמשו במשדכים כדי לשאול "בא לך לקפוץ אלי לאיזה ליפתן היום בין הערביים?" מיד אחרי שכל בחורה אמרה לך למה כדאי לך לקחת דווקא אותה (מקווה שזה לא היה במשמעות מילולית, לגרור עם השיער וכאלה), החלטתי לפרוק באופן מרוכז את תסביכי הדייטים שלי, כפי שבאו לידי ביטוי בקומיקסים שיצאו לאור.

בהתחלה כל הסיפור ממש עבר לידי. אמרתי לעצמי שאני את אהבת חיי אפגוש כבדרך אגב, באיזה טיול שאני אעשה בנחל הביוב ליד הישיבה בנתיבות או משהו כזה, ודייטים בכלל לא הטרידו אותי. נפגשתי בהם רק דרך חתונות של כאלה שכן נפלו בפח הזה.

(כן, אני יודע, רמת הציור שלי והארגון של הקומיקס לא היו מי יודע מה. מקווה שהשתפרתי מספיק מאז)

לאחר כמה זמן נכנסתי גם אני לשוק המתיש והשוחק, המכני כמעט (היה לי תכנון לעשות על זה קומיקס, אבל הוא היה לא מצחיק, אז ויתרתי),  של:
1.לקבל הצעה
2.להחליט אם אתה רוצה, לפי המסננים שלך, גם לצאת עם הבחורה שבטלפון איכשהו תמיד נשמעת כמלאכית שנחתה משמי מעלה (עד שאתה קונה את האוזן החכמה שעוזרת לך לסננן את העובדות מתוך השיווק. כתבתי מדריך בעניין, אך מטעמי שלום אני לא אפרסם אותו כאן. כל המעוניין, לפנות אלי באופן פרטי או משהו כזה)

3. לדבר בטלפון עם אותה המישהי, בתקווה שאתה לא מתקשר אליה בדיוק כשהיא מחליפה חיתול לאחיין או לילד הלא מוכר לפי החוק שלה
4. לבחור מקום הולם בו תוכלו להיפגש.

5. להחליט אחר כך אם כן או לא. אם אתה נוטה ל"לא" והיא מחליטה לפניך זה ממש אחלה. מה לעשות שבדרך כלל מקובל לצפות ממך שתחליט. תהיה הסיבה לכך אשר תהיה.
שוין.
אם פסלת, אז בהתחלה מצפה לך מתקפה של

עם הזמן, לפחות אצלי, הם הולכים ונחלשים.
אם אמרת כן, אתה עשוי ליהנות מרגעי נחת וסיפוק, אבל אתה גם עלול להיתקל במקרים של

לי, למשל, נאמר ממש המשפט האמור בפי הבחורה במשבצת למעלה. ציטוט מדויק. נשבע לכם. והיה גם גרועים מאלו.
חבר שלי טען שבגלל מקרה אחד כזה הוא נהיה מיזנטרופ.

ואז, בגלל מקרים כאלו ואחרים, לדייטים שאחרי יש סכנה מוחשית של להגיע באווירה של

ואפשר לנחש מה הסיכוי שמתוך מצב כזה יתפתח משהו. כולל, למשל, דייט שני, או איזה שהוא מימד של הנאה. חס וחלילה.

טוענים שהדרך לפתרון היא לבוא  לדייטים במטרה להנות ולא במטרה למצוא בת זוג. אני די מסכים. עדיין, אני חושש, ישנה בעיה בסיסית נוספת שגורמת בעייתיות, שטמונה בהסתכלות החברתית והחינוכית במגזר הדתי על הנושא. 

(עוד משהו נחמד בנושא, קומיקס של אורי רוזיביץ', מתוך "ארמדיל")

כי בתכל'ס, איך אפשר לצפות מאנשים ששנים אומרים להם שצריך להתרחק מבני המין השני (אני זוכר שבסניף ה"עזרא" שבו הייתי הייתה ממש תחושה שהמדריכה מפמפמת לבנות שהבנים הם תכלית הרוע. או שאולי רק דמיינו שזה ככה? :( ) יום אחד פתאום... להתחתן?!

כן, זה מעט הזוי.

יהיה אשר יהיה, זה נהיה לי מייבש מדי.

אז...

האיחול שאני נותן לעצמי בסוף המהלך הזה הוא שאני מקווה שאני לא אכין עוד קומיקסים חדשים בעלי תגית "דייטים".

(הפוסט הזה היה כפול באורך, מלא סיפורי אימה שלי מדייטים. אבל החלטתי שעדיף לסנן)

יום טוב לכולם!

פוסטמן - קומיקס קצת נבואי

סיפור מגניב יש מאחורי הקומיקס הזה.
לפחות לדעתי הוא מגניב.
כשציירתי אותו, לפני שנתיים וחצי בערך, זה היה בעקבות סוג של שבו"ש בעתניאל. הייתי בשיעור של הרב אמנון דוקוב על מוחלטות. על הספק שתמיד ישנו בחיים. אה.. או שזה היה על..
טוב, האמת שאני לא באמת זוכר על מה בדיוק היה השיעור. אני רק זוכר שהקומיקס הזה יצא ממנו.
ולפתע, ביום בהיר אחד, גיליתי שהקומיקס הזה הוא טיפה נבואי: הוא משקף תהליך שעובר על הרבה מאוד ביני"שים בחיים.
לפחות אצלי זה היה כך:
בהתחלה יש את הראייה שלי שאני הולך להיות תלמיד חכם שישנה את העולם בזה שהוא בכח התורה יראה לעולם את מה שטוב ונכון. וואלה, זו המשבצת הראשונה.
אחר כך משהו אצלי טיפה התעייף מהלימוד, וחשבתי שהעולם ישתנה בעקבות התרבות היהודית, בעקבות הרוח היהודית. הי, זה המשבצת הברסלברית.
אחר כך יש יאוש מכך שבעצם שום דבר לא הולך להיות הדבר הגדול הבא באופן מוחלט, שבעצם הכל נתון לשיפוט, לפרשנות, וכמעט תמיד יש מה לומר מנגד. והופה, זה מה שיש במשבצת של המטריקס.
ואז, מה שקורה בסוף, שהאדם משלים עם היאוש והולך לעבוד בעולם האפור, מיישר קו. מנסה למצוא את הפינה הכי טובה שהוא יכול בעולם הבלתי מוחלט שלנו. וזה תכלס המשבצת של העורך דין.
(האמת שלמשבצת הזו לא הגעתי למורת רוחם של אנשי משפחתי. אבל מי יודע)
נכון, זה לא כולם ככה, וזה קיצוני, וזה מורכב ויבה-דבה-דו.
אבל משום מה יש לי תחושה ששוב, בלי שהתכוונתי, יצא לי פה תאור מעניין של תהליכים שעוברים לא מעט ביני"שים. וזה עוד לפני שידעתי שאני הולך לעבור אותם. זה היה סתם בשביל החרוזים ובשביל לראות את צורי ונעבכמן כמו נאו וטריניטי.

בקיצור, קטעים.

שדים פולניים (או-נעבכמן ואתגר קרת)

מי שטרם שם לב, אפשר ללחוץ על הקומיקס להגדלה.

בלי שהתכוונתי, באמת שבלי, יצא לי קומיקס שמתכתב עם אתגר קרת. אני אומר שזה בלי שהתכוונתי כי ציירתי את הקומיקס עוד לפני שידעתי שהוא הולך להתכתב איתו. אם הרגשתי איזה רקע בשביל הקומיקס הזה זה היה איזה סיפור שקראתי במקור ראשון פעם, משהו של אדם צחי. אבל אחרי שקראתי בשבת את "געגועי לקיסינג'ר", זה היה נראה לי כמו מקרה נדיר של צירוף-מקרים-השגחה-וכד'. הייתי חייב לחבר.

אצל אתגר קרת, לפחות בספר נזכר לעיל, הכל כמעט נגמר עצוב. אולי זה בגלל שבתור ילד אמרו לו למצוא עצב, והוא לקח את זה ממש ברצינות (הסיפור האחרון שלו נראה לי כמו מין הסבר לכל השאר פשוט). המודל הבסיסי שלו מתחיל מאיש או ילד כמוני כמוך, מערב בעלילה משהו לא טבעי, מכניס למעין ציפיה לבלתי צפוי, עד שמגיעים לעוד סיום בטון מייאש. 

לכאורה גם הקומיקס הזה ככה. אתה יודע שבסוף לא ילך לו, והפעם יש גם משהו פסיכודלי לחלוטין. 

אבל התחושה שלי שיש הבדל עמוק. 

למה?

בואו נבחן את הזווית הוויזואלית. זו שבעם שלנו בכלל, ובמגזר הדתי בפרט, לא מקדישים לה את המקום הראוי. זה הרי עבודת אלילים ופסל וכל תמונה וכל זה, אז עדיף להתמקד במילה הכתובה. הרי בזה אנחנו טובים, עם רב מכר עולמי לא מתווכחים. 

אז בזווית הוויזואלית, כשאני קורא סיפור, או אפילו בלוג של איזה מישהו עם שיגעון גדלות שגם מצייר קומיקס, אני רואה אותיות שחורות על רקע לבן, או אפילו צהוב כהה. זה מכניס אותי לאווירה קצת יבשה, בנאלית, עצובה. עוד לפני שקראתי בכלל במה מדובר, המח שלי נמצא במצב של אפרוריות. אם הסופר ממש, אבל ממש טוב, אני אוכל להרגיש מעט צבע, או אפילו הרבה, ואולי גם שמחה והתהלהבות. אבל ברירת המחדל והבסיס של המדיום הספרותי מושך לכיוון הכבד יותר, מעצם טבעו הוויזואלי.

לעומת זאת, בקומיקסים דוגמת הקומיקס שאני עושה (להבדיל מ"עיר החטאים" או "סנדמן"), עם הפנים הבלתי אפשריות במוזרותם, ההבעות המוגזמות, הצבעים הקיטשיים, התנועה שנראית בעיניים - כל אלו מכניסים את המח לmode של "מצחיק פה, חי". גם אם בסוף נעבכמן שוב סובל בדייט או בהופעה או במה שזה לא יהיה. 

אולי, אולי בגלל זה, יש כל כך הרבה חשיבות במדיום הזה. יש יכולת להעביר משהו באופן חי יותר, אופטימי יותר. 

ואם אכן כך, אז שנזכה להרבות קומיקסים בישראל.

טוב, וגם ספרות כתובה סתם.

תכלס אין על מובי דיק 1984 או החטא ועונשו.

אה, כן. וגם התנ"ך.

מסכימים?