(לשם הבהרה, הכותרת היא פרפרזה על השורה של אביתר מ"תתחנני אלי". אני דווקא יודע להיות שמח, ברוך ה'.)
זה קומיקס ישן, אבל אני מאוד אוהב אותו.
לצפייה נוחה מומלץ לפתוח את הקומיקס בכרטיסיה חדשה.
חבר שלי מהצבא אמר לי שהוא תמיד יוצר ממקום של עצב. כי כשהוא שמח, אז הוא כבר רוצה להיות שמח. אבל כשעצובים, היצירה היא דרך טובה להוציא את זה.
גיליתי שגם אני ככה לפעמים, כשחבר אחר שלי אמר לי שהרבה דברים שאני מפרסם הם דווקא עצובים, וחבל, שאני אפרסם גם דברים שמחים יותר.
אם תוסיפו את העובדה שהמוזיקה הכי טובה מושמעת ברדיו דווקא ביום הזיכרון ויום השואה, ושהספרים הנחשבים לטובים יותר הם טראגיים (עולים לי ברשימה 1984, מובי דיק, החטא ועונשו, או אצלנו סיפור על אהבה וחושך, עגנון ככלל... אני מוצא בקלות. כשאני חושב על אופטימיים יותר, קשה לי למצוא), ואת העובדה שרב המשוררים שאני מכיר חוו חיים קשים (רחל, זלדה, לאה גולדברג) וגם לא מעט אנשי רוח וסופרים (ר' נחמן ורמח"ל, קפקא, ג'ורג' אורוול) עולה כאן תמונה מטרידה: העומק, כך נראה, מצוי דווקא בכאב, יותר מאשר באושר.
עד כאן אני חושב שלא חידשתי הרבה.
רק ש
אני חושש שבחינוך בו גדלתי זה הועצם. נכון, תמיד אומרים "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אבל ההנדברקס הנפשי, דומני שהוא תמיד משוך: אל תשתולל בריקודים, אל תשתה אלכוהול בפאבים ל"ע (רק בפורים. אז תשתה כמו חזיר), אל תתקרב מדי לבנות... בקיצור, כל שמחה גופנית מקבלת בין הגבלה חמורה לאיסור מוחלט. לי לפחות, קשה לשמוח בלי שלגוף שלי גם מותר.
ונגיד יותר מזה: באותו החינוך גם היה ברור שתמיד צריך שיהיה משמעות וחשיבות ועומק לכל דבר. עד היום אני זוכר פעולה מתנועת העזרא על כך שאין לנו תוכן בשמחה שלנו. זה היה מאוד מרשים. עובדה, אני זוכר זה עד היום. אבל עכשיו, כשאני גדול בכמה שנים טובות, אני רוצה לשאול חזרה: הי, גבר, אלטרנטיבה? מה, הרקדה עם אהרון רזאל? לשיר שירים של רבי נחמן? בפעם האחרונה שהיו לי כאלה יצאתי עצוב יותר ממה שנכנסתי. אולי זה רק אני, אבל...
שמחה היא לרב שטחית, וזה מה שכל כך טוב בה. היא פשוטה, היא זורמת. היא לא שואלת שאלות רבות. אם תוך כדי ריקוד בהופעה של ברי סחרוף אני אחשוב על למה אני רוקד אז כבר עדיף שאני אחזור לשבת. אם בכל מתפרצת בכדורסל אני אחפש את הסיבה לשמה אני רץ, בצדק רב אני אתן לעצמי בלוק. זה כמו לנסות לגדור מפל: זה תמיד נראה תעשייתי ומכוער. מפל יפה כשהוא זורם בטבעיות.
לא סתם האנשים העמוקים יותר קודרים מעט יותר. גם אחרי שאביתר בנאי (אם כבר הוא) אמר שהשמחה שהוא מצא היא בתורה ולא רק בכאב (בשיר "אורייתא") הוא לא נראה אדם מלא שמחת חיים שופעת. הבעיה היחידה בזה היא המרמור שיש סביב של "זה שמחה זה? זה סתם הוללות!"
סבבה. זה סתם הוללות. אבל זה כיף.
רגע, יש לך אלטרנטיבה?
....................................
יום עצמאות שמח!
זה קומיקס ישן, אבל אני מאוד אוהב אותו.
לצפייה נוחה מומלץ לפתוח את הקומיקס בכרטיסיה חדשה.
חבר שלי מהצבא אמר לי שהוא תמיד יוצר ממקום של עצב. כי כשהוא שמח, אז הוא כבר רוצה להיות שמח. אבל כשעצובים, היצירה היא דרך טובה להוציא את זה.
גיליתי שגם אני ככה לפעמים, כשחבר אחר שלי אמר לי שהרבה דברים שאני מפרסם הם דווקא עצובים, וחבל, שאני אפרסם גם דברים שמחים יותר.
אם תוסיפו את העובדה שהמוזיקה הכי טובה מושמעת ברדיו דווקא ביום הזיכרון ויום השואה, ושהספרים הנחשבים לטובים יותר הם טראגיים (עולים לי ברשימה 1984, מובי דיק, החטא ועונשו, או אצלנו סיפור על אהבה וחושך, עגנון ככלל... אני מוצא בקלות. כשאני חושב על אופטימיים יותר, קשה לי למצוא), ואת העובדה שרב המשוררים שאני מכיר חוו חיים קשים (רחל, זלדה, לאה גולדברג) וגם לא מעט אנשי רוח וסופרים (ר' נחמן ורמח"ל, קפקא, ג'ורג' אורוול) עולה כאן תמונה מטרידה: העומק, כך נראה, מצוי דווקא בכאב, יותר מאשר באושר.
עד כאן אני חושב שלא חידשתי הרבה.
רק ש
אני חושש שבחינוך בו גדלתי זה הועצם. נכון, תמיד אומרים "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אבל ההנדברקס הנפשי, דומני שהוא תמיד משוך: אל תשתולל בריקודים, אל תשתה אלכוהול בפאבים ל"ע (רק בפורים. אז תשתה כמו חזיר), אל תתקרב מדי לבנות... בקיצור, כל שמחה גופנית מקבלת בין הגבלה חמורה לאיסור מוחלט. לי לפחות, קשה לשמוח בלי שלגוף שלי גם מותר.
ונגיד יותר מזה: באותו החינוך גם היה ברור שתמיד צריך שיהיה משמעות וחשיבות ועומק לכל דבר. עד היום אני זוכר פעולה מתנועת העזרא על כך שאין לנו תוכן בשמחה שלנו. זה היה מאוד מרשים. עובדה, אני זוכר זה עד היום. אבל עכשיו, כשאני גדול בכמה שנים טובות, אני רוצה לשאול חזרה: הי, גבר, אלטרנטיבה? מה, הרקדה עם אהרון רזאל? לשיר שירים של רבי נחמן? בפעם האחרונה שהיו לי כאלה יצאתי עצוב יותר ממה שנכנסתי. אולי זה רק אני, אבל...
שמחה היא לרב שטחית, וזה מה שכל כך טוב בה. היא פשוטה, היא זורמת. היא לא שואלת שאלות רבות. אם תוך כדי ריקוד בהופעה של ברי סחרוף אני אחשוב על למה אני רוקד אז כבר עדיף שאני אחזור לשבת. אם בכל מתפרצת בכדורסל אני אחפש את הסיבה לשמה אני רץ, בצדק רב אני אתן לעצמי בלוק. זה כמו לנסות לגדור מפל: זה תמיד נראה תעשייתי ומכוער. מפל יפה כשהוא זורם בטבעיות.
לא סתם האנשים העמוקים יותר קודרים מעט יותר. גם אחרי שאביתר בנאי (אם כבר הוא) אמר שהשמחה שהוא מצא היא בתורה ולא רק בכאב (בשיר "אורייתא") הוא לא נראה אדם מלא שמחת חיים שופעת. הבעיה היחידה בזה היא המרמור שיש סביב של "זה שמחה זה? זה סתם הוללות!"
סבבה. זה סתם הוללות. אבל זה כיף.
רגע, יש לך אלטרנטיבה?
....................................
יום עצמאות שמח!
אתה כותב פה דברים מעניינים ,ורציתי להביא לך נקודה למחשבה(דווקא על אושר-שאולי חרשו על הנושא הזה ובכל זאת):
השבמחקדווקא המשנה בפרקי אבות אומר ההיפך:"הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם"(פרק ד' משנה כא').
וכתוב גם:" איזהוא העשיר? השמח בחלקו."
מי הוא האדם המאושר הרי ברור שזה לא קשור לדברים הגשמיים שלו?
לפי הבנתי, אדם המאושר זה בן אדם שלא חסר לו כלום.
והרי תאות זה לא מספק וזתמיד רוצים עוד.ולכן האדם המאושר הוא אדם שמרגיש שלא חסר לו כלום. הוא לא צריך לחכות לכבוד מאנשים והוא מרגיש טוב עם עצמו ולא מקנא באף אחד.
אני לא יודע אם זה יעזור לך ואם זה כל כך קשור .
ואני ממליץ שתעיין בתחילת הספר מכתב מאליהו.
אהלן צבי.
מחקהבעיה במה שאתה אומר זה שלאדם תמיד חסר משהו. אנחנו מבצעים נשימה תאית בכל שנייה, כי תמיד חסר לנו חמצן שאנו שואפים מן החוץ. בלי מים ואוכל נמות תוך ימים ספורים, ובלא יחסי מין לא יהיה לנו את הדור הבא.
תמיד חסר. אין אדם שלא חסר לא כלום.
אמנם יש אנשים שמספקים את מחסורם באופן מאוד סדור, אבל עדיין, הם צורכים כל הזמן בשביל השמחה בחלקם.
מכאן אני חושב שדווקא אפשר למלא תאוות מסוימות, ואם הן מסופקות, האדם יהיה מאושר יותר. אני לא קונה את האמירה הזו שתמיד התאוות דורשות יותר. אחרי ארוחה טובה אני ממש לא תאב ליותר אוכל בפעם הבאה. אולי לגיוון, אבל לאו דווקא "יותר". עד הפעם הבאה שאני אהיה רעב, התאווה לא תמשול בי, ככל הנראה. נכון, אפשר גם להיגרר לא מעט, אבל זה ככה גם בשאיפות רוחניות, ככה ש...
ולגבי מכתב מאליהו, אני מוכרח לומר שלמעט קטע אחד, צר לי ידידי, מאוד מאוד לא אהבתי.
אבל אם אותך זה מילא, סבבה ובניו.
ציפיתי לתגובה כזאתי ולכן הגדרתי את תגובתי כנקודה למחשבה בלבד.
מחקאתה כותב שאין בן אדם שלא חסר לו כלום- וזה נכון , אבל השמח בחלקו זה אדם שמרגיש כאילו לא חסר לו כלום וזה הרגשה שמחה.
בכל זאת אני חושב שצריך לשאול רב אבל אני חושב שתסכים לפחות שמי שלא מקנא ולא רודף אחרי כבוד הוא יותר מאושר מי מי שכן.
הו! איזה כיף! זכיתי שיהיה רצף תגובות ראשון בבלוג שלי!
השבמחקעל כן אתה כבר זוכה לתשבחות.
אני לא חסיד גדול (או חסיד בכלל) של לשאול רבנים, אבל אני מסכים שלרב תחושת קנאה ורדיפת כבוד מגיעה ממקומות עצובים או מפוחדים, וככאלה, הם לרב חוסמים מקומות מאושרים יותר. אבל מאידך, לפעמים אנשים יצריים יותר, שחלק מהיצרים האלו נגררים גם לכבוד או לקנאה הם גם אנשים ששמחים יותר מאנשים שמתרחקים מכל זה וסתם נשארים במצב רוח אפור.
ככה שזה נראה לי יותר מורכב.
מעניין, אני צריך לחשוב על זה...
מחק