כל הזכויות שמורות לחגי נוימן

כל הזכויות שמורות

יום שני, 14 בדצמבר 2020

"מי שמך?!" ביקורת הסדרות והסרטים של הבלוג. והפעם - שעת נעילה.

 

ראשית, גילוי נאות: אני דור שני לשריון. אבא שלי לחם כחייל חרמ"ש בחזית הדרומית ביום כיפור, נפצע וכמעט נהרג מרימון שהושלך לזחל"מ שלו. הוא סחב את הפציעה הזו ברגל עד יומו האחרון. בעיקר בחורף. אני השלמתי בחזית הצפונית. הכמעט כמעט כמעט מלחמה של 2007 נפלה בחלקי בהיותי תותחן 3א בחטיבה 188. תודה לאל שזו לא הייתה מלחמה ממש בסוף (אם כי מבחינת המודיעין אני יודע שקוראים לזה מלחמה). עם המצב המנטלי שהייתי בו אז, כנראה שהיה קורה לי כספי. 
אז שעת נעילה זו סדרה שנגעה בי רגשית עוד מהטריילר.
עם זאת, אני אומר עליה משהו שבעיני הוא עדיין חד משמעית - שעת נעילה עובדת.

הביקורות על שעת נעילה באות משלוש כיוונים - דיוק הסטורי, איכות קלונועית (בעיקר מצד המשחק, הבימוי והכתיבה) ואידאולוגיה. 

אני אתעלם מזו האחרונה כי כל מי שלא מקדם בצורה פרוגרסיבית ערכים של ניו יורק, סליחה, תל אביב, יחטוף על כך ("למה אין יותר נשים?" באמת? בשם הפוליטיקלי קורקט אתה רוצה להכניס נשים לטנק?, או יותר גרוע: "למה אין מתח הומו אירוטי בין הדמויות?" כן, זה מאוד תואם. הר ברוקבק בואך תל יוסיפון. מאוד תואם המבקר ההוא מTV BEE).
לגבי הראשונה, אני אומר שלא כולם יכולים להרשות לעצמם לצלם את הסצנה היקרה ביותר עוד פעם רק כי הווטרנים אמרו שזה לא בול, כמו שקרה באחים לנשק. לא כולם HBO. אני אמנם לא בוגר דוקטורט בנושא קרבות הבלימה בעמק הבכא, אבל יש לי די הרבה ידע בנושא, ולא חשתי עיוות הסטורי צועק. בסדרה עשו מה שצריך כדי שיהיה מעניין מחד ויחסית אמין הסטורית מאידך. 
אבל לגבי הביקורת השנייה, אני אומר שכן היו לא מעט פלטות. לא בצילום או באפקטים או בארט. זה היה וואו. אבל המשחק של חלק מהדמויות, הכתיבה שלהן (כאילו, דפנה לא באמת עניינה את הכותבים שהיו בונים את העלילה מצידם רק על מלאכי) וחלק מהעלילה עצמה, במיוחד הקו שבו דפנה ואבינועם לוקחים נגמש שלם אל מעבר לקווי האויב (הוא לא אמור להיות חכם או משהו כזה?) רק כדי להיתפס... וואלה. לא. זו ביקורת שאני שותף לה.
אבל כל זה לא יותר מפלצנות של אנשי קולנוע. וסליחה לכל מי שפגעתי ברגשותיו. כי בסוף, דרך הסדרה אני עברתי כל כך הרבה חויות, תחושות, ואם יש משהו נוסף שלמדתי בבצלאל, זה שיצירה צריכה קודם כל ליצור אצלי תגובה רגשית. 
העומס על קווי נט"ל בעקבות הסדרה מוכיח שזה לא רק אני. הם הצליחו בכך בצורה יוצאת דופן. אנשים שחוו מלחמה זה עורר בהם רגשות קיימים, ואלו שלא, חשו את הנורא, את הזוועה, את הקושי, ואת הגבורה ושאר הרוח. 

(יכולה השאלה להישאל, בשביל מה זה טוב. אני לא פסיכולוג אז אני אני אתעלם ממנה.)

אז האם יש לנו כאן אחים לנשק תוצרת ישראל? לא. הסדרה לא התעלתה לכזו רמה. אבל גם אף אחד לא ממש ציפה לדבר כזה בתקציב כזה (מאוד גדול, תגידו? HBO , אלו ממקודם, יצחקו צחוק אירוני במשך כחצי דקה). המטרה של סדרה תוצרת כאן היא קודם כל פנימה, לישראל. לעורר פה מחדש שיח סביב מה שקרה. וזה נעשה למופת. 

מבקר של וואלה כתב שאכזב אותו שסיימו עם תמונות הווטרנים. שזה מציג את הסדרה כסדרה שיותר מדי עוסקת בצד הפנים ישראלי, בצד התיעוד, בצד השיח הציבורי, בצד החברתי פוליטי. מעבר להצעה למבקר הזה ללכת להיות פרובינציאלי במקום אחר ולצפות בזוועות ישראליות דוגמת "בלקספייס", אני שמח לבשר שהמבקר בא לקלל ויצא מברך. בדיוק בשביל זה יש לנו טלוויזיה ישראלית.

אין תגובות:

פרסום תגובה