כל הזכויות שמורות לחגי נוימן

כל הזכויות שמורות

יום שני, 1 באוגוסט 2011

שדים פולניים (או-נעבכמן ואתגר קרת)

מי שטרם שם לב, אפשר ללחוץ על הקומיקס להגדלה.


בלי שהתכוונתי, באמת שבלי, יצא לי קומיקס שמתכתב עם אתגר קרת. אני אומר שזה בלי שהתכוונתי כי ציירתי את הקומיקס עוד לפני שידעתי שהוא הולך להתכתב איתו. אם הרגשתי איזה רקע בשביל הקומיקס הזה זה היה איזה סיפור שקראתי במקור ראשון פעם, משהו של אדם צחי. אבל אחרי שקראתי בשבת את "געגועי לקיסינג'ר", זה היה נראה לי כמו מקרה נדיר של צירוף-מקרים-השגחה-וכד'. הייתי חייב לחבר.
אצל אתגר קרת, לפחות בספר נזכר לעיל, הכל כמעט נגמר עצוב. אולי זה בגלל שבתור ילד אמרו לו למצוא עצב, והוא לקח את זה ממש ברצינות (הסיפור האחרון שלו נראה לי כמו מין הסבר לכל השאר פשוט). המודל הבסיסי שלו מתחיל מאיש או ילד כמוני כמוך, מערב בעלילה משהו לא טבעי, מכניס למעין ציפיה לבלתי צפוי, עד שמגיעים לעוד סיום בטון מייאש. 
לכאורה גם הקומיקס הזה ככה. אתה יודע שבסוף לא ילך לו, והפעם יש גם משהו פסיכודלי לחלוטין. 
אבל התחושה שלי שיש הבדל עמוק. 
למה?
בואו נבחן את הזווית הוויזואלית. זו שבעם שלנו בכלל, ובמגזר הדתי בפרט, לא מקדישים לה את המקום הראוי. זה הרי עבודת אלילים ופסל וכל תמונה וכל זה, אז עדיף להתמקד במילה הכתובה. הרי בזה אנחנו טובים, עם רב מכר עולמי לא מתווכחים. 
אז בזווית הוויזואלית, כשאני קורא סיפור, או אפילו בלוג של איזה מישהו עם שיגעון גדלות שגם מצייר קומיקס, אני רואה אותיות שחורות על רקע לבן, או אפילו צהוב כהה. זה מכניס אותי לאווירה קצת יבשה, בנאלית, עצובה. עוד לפני שקראתי בכלל במה מדובר, המח שלי נמצא במצב של אפרוריות. אם הסופר ממש, אבל ממש טוב, אני אוכל להרגיש מעט צבע, או אפילו הרבה, ואולי גם שמחה והתהלהבות. אבל ברירת המחדל והבסיס של המדיום הספרותי מושך לכיוון הכבד יותר, מעצם טבעו הוויזואלי.
לעומת זאת, בקומיקסים דוגמת הקומיקס שאני עושה (להבדיל מ"עיר החטאים" או "סנדמן"), עם הפנים הבלתי אפשריות במוזרותם, ההבעות המוגזמות, הצבעים הקיטשיים, התנועה שנראית בעיניים - כל אלו מכניסים את המח לmode של "מצחיק פה, חי". גם אם בסוף נעבכמן שוב סובל בדייט או בהופעה או במה שזה לא יהיה. 
אולי, אולי בגלל זה, יש כל כך הרבה חשיבות במדיום הזה. יש יכולת להעביר משהו באופן חי יותר, אופטימי יותר. 

ואם אכן כך, אז שנזכה להרבות קומיקסים בישראל.


טוב, וגם ספרות כתובה סתם.
תכלס אין על מובי דיק 1984 או החטא ועונשו.


אה, כן. וגם התנ"ך.


מסכימים?

4 תגובות:

  1. אילו שדים נפלאים!
    היה פה גם דיאלוג עם תרדמת התבונה מולידה מפלצות?
    מציעה לך בכל זאת לנסות להעלות את הקומיקס מראש יותר גדול, כך שמשתמשים עצלנים לא יצטרכו להקליק

    השבמחק
  2. ויש לנו פיצוח!!!!!!

    חיכיתי לראות אם מישהו ישים לב. מגניב שבסוף זו מישהי.

    לגבי הגודל, זה רעיון.

    השבמחק
  3. גם אני רציתי להגיב לפני אבל לא ידעתי מה לומר.

    השבמחק
  4. הסיפור של אדם צחי הוא "לכרוע על חוף הסליחה":
    http://tzura.co.il/tshsd/yezira.asp?codyezira=34180
    (סליחה שאני מביא מהאתר ה"מתחרה")

    כמו שכתבתי כבר, הגיבורים שלך מתבגרים. וגם הקומיקס יותר רציני ופחות הומוריסטי.
    ואכן אין על מובי דיק.

    (התנוחה שלו במשבצת השניה? נפלא)
    ארגמון, שעדיין במפלגת ה"אל תהיו בררנים"

    השבמחק