אני מדמיין איזה שהיא סיטואציה, מפלצתית ונוראית או מילים אחרות שמתארות את התחתית הכי נמוכה של הקיום שאפשר - איזה נער חמאסניק שנמאס לו לשמוע את הבכי של כפיר או אריאל או שניהם, כי הם רעבים ואין אוכל ומפחיד ואין אור ואיפה אבא, והוא משכנע את האחראי שאם הם ימשיכו לעשות רעש החיילים ימצאו אותם או שסתם זה לא נעים לו כי הוא רוצה שקט. והאחראי בקור רוח או אולי בהנאה, מה אני יודע, אומר לו לפתור את הבעיה. והוא ניגש וחונק וממשיך בעוד מעשים שהשפה העברית לא צריכה להתלכלך בהן אבל כולנו יודעים במה מדובר. ומודיעים למפקדים והם אולי מצטערים קצת כי היה להם נכס ביד ועכשיו אין, אבל בחישוב תועלתני הם אומרים שזה כנראה היה המעשה הנכון. אולי זה היה כך, אולי אחרת. וחושב על זה שהרבה פעמים בדיון מוסרי, נניח, עם תלמידים שאומרים "מוות לערבים" או משהו, הטיעון המנצח הוא "מה, והיית עכשיו חונק תינוק? מרסס בתת מקלע גן ילדים?" ולפני השביעי באוקטובר התשובה בדרך כלל היתה הנמכת פנים ומלמול משהו בסגנון של "טוב זה לא" או "לא יודע" אבל אחרי השביעי באוקטובר זה פתאום נשמע הגיוני כי זה ממש מה שעשו לאנשים שלנו אז בעצם למה שלא נעשה כזה להם. והמשפט ההוא של גולדה על זה שמה שהיא הכי לא תסלח להם עליו זה על זה שהם הפכו את הילדים שלנו לרוצחים. ואיך יש מליארדי אנשים בעולם ששומעים את הדברים וממשיכים כאילו כלום ואולי עדיין משתמשים בטיעון "אבל גם אתם..." כי אי אפשר לקבל ביקורת או לשנות דעות בעולם שלנו עכשיו.
ואיך שפתאום קשה לי להיות עם אלון שלי. שהוא כזה קטן וחמוד ומצחיקול אבל אחת לכמה דקות אני חושב על איך הוא בערך בגיל שבו רצחו את אריאל וזה ייסורי מצפון ואשמת ניצולים לצד חוסר יכולת הכלה של כמה נורא יכול להיות וכמה נוראה תרבות יכולה להיות.
ולאן לעזאזל ממשיכים מכאן. לאן.
