חלק ראשון - השטן השמח
לוציפר הסתיימה באמירה מאוד ברורה. למעשה, היא היתה שם מתחת לפני השטח כל הזמן, אבל בסיום היא יצאה מכלל ספק לממש הצהרה - הדת הפסידה, המודרניזם ניצח.
לא מאמינים?
1. לוציפר הופך משד מענה בסגנון קתולי לפסיכולוג. הגאולה, אומרת הסידרה, היא בהתמודדות עם רגשות האשם שלך. אלוהים לא קשור, השטן לא קשור (כמו שאומר לוציפר עצמו: "נמאס לי שבחטאים של עצמם הם מאשימים אותי", משפט שלקוח מהקומיקס שכתב גיימן. וזה נחמד כי גיימן הוא יהודי בלי כמעט שלאג יהדות, ועדיין יצאה לו אמירה שמאוד מסתדרת עם תפיסה של מרבית הדעות ביהדות על אחריות האדם למעשיו), אלא זה הנפש שלך. וכמו בסופרנוס, הסיפור מתחיל ונגמר בפסיכיאטרית. בעוד בסופרנוס זוהי טראגדיה, כאן.. זו סדרה קלילה שמסתבר בה שבעצם הכל בא על מקומו בשלום.
2. ממונותיאזם לפוליתיאזם מודרני. אם יש שינוי גדול שקרה במודרנה, זה חזרה לריבוי אלים. ממש כך. זאת אומרת, אחרי שפיטרנו את האל מתפקידו כמעצב חיינו, היה חסר לנו אלים. אז חזרנו לאלים הנורדיים ולגיבורי על ועוד ישויות שאנחנו לא מתייחסים אליהם ממש ברצינות אבל אנחנו רוצים לחשוב שהם חלק מהחיים שלנו. ומה שקורה זה שאמנדיל מחליט לתת סמכות גם למלאכים שלצדו = סוג של פוליתאיזם. כי זה הרבה יותר תואם, הרי. ריבוי דעות, פלורליזם - הרבה יותר מסתדר עם פוליתאיזם מאשר מונותאיזם, לא?
3. העולם הערכי של לוציפר.
כן, לוציפר מלא בחסרונות. אבל, הוא בסופו של יום, גיבור. טוב. והעולם הערכי שלו תואם במלואו לעולם הערכים הליברלי מודרני. הוא בעד סובלנות דתית מינית או כל סובלנות שהיא, הוא בעד הנאה מינית והנאה בכלל כשהשני אינו פוגע באחר, הוא נגד התעללות וגזענות וכל הרעות החולות שלא אוהבים בלוס אנג'לס. הוא אפילו מאוד אקולוגי. ומכיוון שהוא השטן, הוא הכי מבין במה שנחשב לחטא ומה שלא, ועל כן, תפיסת עולמו היא התפיסה השלטת. אז למסקנה, הליברלים צודקים.
אז במילים אחרות, לוציפר היא סידרה שמפטרת את השטן כדי להעסיק אותו כמטפל, כי הדת - היא פוטרה לגמרי.
לכן הכל כל כך כיפי. למה לא להנות בעצם? אנחנו בלוס אנג'לס עם עולם ערכים מתירני! תביאו עוד כוס מרטיני, תנו עוד שוט צבעוני עם תנועת מצלמה מושלמת ותאפרו מחדש את הרקדניות בלקס!
חלק שני - השטן העצוב
דרדוויל לעומת זאת היא סידרה קתולית באמת. הערכים הקתוליים נבחנים בדיון בלתי פוסק.
האם מוסרי להרוג במקרים מסוימים היא השאלה שמלווה את הסדרה. דרדוויל רוצה להרוג את פיסק אבל מתלבט אם זה נכון, המעניש הורג את הפושעים ופותח דיון מוסרי אחר, ובעונה האחרונה דרדוויל מוצא את דרך הביניים שלו.
כמו כל סידרה עם קשר דתי, נשאלת כאן שאלה מהו המעשה הטוב. לכאורה, בראשית הסדרה, פיסק מציג עצמו כמי שרוצה לעזור לעיר. הגאונות של הסדרה היא בכך שאפשר ממש להאמין לו. רק ככל שהפרקים מתקדמים מבינים שמדובר בסוציופת שרק מכסה עצמו במסכה של מושיע, ושזה בכלל לא עימות ערכי. הרצון שלו להציל את העיר היא עבורו בלבד, לא עבור תושביה. במשל שהוא נותן בסוף העונה הראשונה על השומרוני הטוב מובן שגם הוא עצמו יודע שהוא הנבל בסיפור והכל משחק. אבל בפרקים הראשונים של העונה הראשונה, אפשר באמת לחשוב שיש כאן שאלה מה ייטיב עם העיר, ומהם האמצעים הלגיטימיים להשגת היעד הזה.
הסבל של דרדוויל, מאט מרדוק, גם הוא מאוד נוצרי. חלק מרכזי מהסידרה היא שהמרדוקס יודעים לחטוף, ודרדוויל חוטף, המון. כמו קתולי טוב. בגלל המצפון שלו, בגלל האגרופים של היריב שהוא מסרב להרוג (שזה גם בגלל המצפון שלו), בגלל שהאנשים שקרובים אליו מתים כל הזמן, ובגלל חרדת הנטישה שלו שלא מאפשרת לו להיות בקשר נורמלי עם החברים שנאשרים לו. כמו קתולי טוב, הוא לא מפסיק לסבול בעולם הזה.
במילים אחרות, מאט דרדוויל היא סידרה שמעלה שאלות מוסריות מייסרות, כי הקתוליות חיה ונושמת.
לכן הכל כל כך קודר. למה לא לסבול בעצם? אנחנו בהלס קיטשן ניו יורק עם עולם ערכים קתולי! שתו עוד בירה מזוהמת, תנו עוד וואן שוט ארוך של מכות בין פחי אשפה לבניינים שזקוקים לפינוי בינוי ותראו לנו שוב אנשים אומללים זרוקים בלילה ברחוב. הניינטיז התקשרו, הם רוצים את השוטים שלהם חזרה.
חלק שלישי - השטן הטוב
מה שמעניין שכך או כך, השטן טוב בשני המקרים. בניגוד גמור לדימוי המפחיד שגרם להתקפי חרדה לאנשי ימי הביניים באירופה ובמזרח הקרוב, השטן פה הוא אחלה גבר. הוא עוזר, הוא מצפן מוסרי, הוא כוח חיובי בעולם. הרעים של לוציפר די גרועים, לדעתי, הם תפלים אליו. לגמרי. הם מציגים תמיד מניעים עלובים. הרוצח שרוצה כסף, המלאך שרוצה להצליח (אמנדיל בהתחלה, מיכאל בסוף), קין שרוצה את הבחורה... נו, באמת. הם לא מעניינים. הם רק מחדדים את ההתבוננות בלוציפר בהתמודדותו עם השדים האישיים שלו. וכאמור, זה מסתיים בספת הפסיכולוג. הטוב השלם של האתאיסט.
בדרדוויל לעומת זאת יש רשע דומיננטי אף יותר ממנו, כפי שמקובל בסרטי גיבורי על טובים ואפלים - ווילסון פיסק, קינגפין. הוא אנטי נוצרי. הוא עושה את מה שהוא רוצה בלי עקבות, ומעיד על עצמו שהוא מעולם לא היה איש דתי (באותו משל על השומרוני הטוב). אין לו בעיה לשלוח רוצח לאמצע כנסייה שיהרוג, מצידו, את כולם. וזה חשוב, כי הקונפליקט הפנימי של דרדוויל, הוא האם ללכת אחר קולו של פיסק כפי שמופיע בעונה השלישית, ולשחרר את השטן שבתוכו כמו שעושה פיסק בלי בעיה, וכפי שהאנטי דרדוויל, פוינדקסטר, עושה, או להמשיך ולהחזיק את עצמו ולעשות, שוב את הדבר הנכון. זה מאוד מזכיר את בטמן, המופרע השני. גם אצלו יש תמיד תמונת מראה. הגו'קר, הרידלר, טו פייס, פויסן אייבי - במה הוא כל כך שונה ממני? שנינו הרי מופרעים! לשנינו יש משהו מאוד אלים בנפש! כמו שנאמר ממש יפה ב"בדיחה ההורגת". בעונה השנייה, עם אלקטרה, זה בא בצורה של אנשים טובים, סוג של, שעוברים את הגבול - אלקטרה היא שדה משוחררת, והוא מנסה להחזיר אותה לקוד מוסרי מסוים. המעניש הורג מאפיונרים, מתוך אידאל, ודרדוויל מנסה לשנות אותו, עד שהוא מגיע למסקנה שהוא לא יכול. זו המסקנה של דרדוויל - יש מעשים שאין לעשות. אבל יש גם מניע, והוא, כמו שאומרים נוצרים טובים ובמידת מה גם חלק מהיהודים - חשוב לא פחות.
זו שאלה אתית מורכבת מאוד. מה שיפה בדרדוויל, שכל עונה באמת עוסקת בצורה רחבה ומעמיקה בפן אחר שלה.
חוץ מזה שקולנועית זו סדרה מהממת (מה זה כל הוונשוטים המטורפים האלה?!), העלילה גאונית, התסריט כתוב היטב, הדמויות מושלמות ומעוררות טונות הזדהות, וממש חבל שהיא ירדה אחרי שלוש עונות.
זה שלוציפר נגמר זה לא נורא. עוד מעט מגיע "סנדמן".
