דוקו וכאלה - כמו כיפות אחרי הגשם

במסגרת עבודת סיום בקורס "דת ותרבות" של ליאה טרגין זלר באוניברסיטה העברית, החלטתי ליצור וידאו אסיי על תופעה מעניינת שקורית אצלי בבית הספר בויאר. אקטואלי, נראה לי.

מוזמנים.

שוב חלום עם אבא

 אני מדמיין איזה שהיא סיטואציה, מפלצתית ונוראית או מילים אחרות שמתארות את התחתית הכי נמוכה של הקיום שאפשר - איזה נער חמאסניק שנמאס לו לשמוע את הבכי של כפיר או אריאל או שניהם, כי הם רעבים ואין אוכל ומפחיד ואין אור ואיפה אבא, והוא משכנע את האחראי שאם הם ימשיכו לעשות  רעש החיילים ימצאו אותם או שסתם זה לא נעים לו כי הוא רוצה שקט. והאחראי בקור רוח או אולי בהנאה, מה אני יודע, אומר לו לפתור את הבעיה. והוא ניגש וחונק וממשיך בעוד מעשים שהשפה העברית לא צריכה להתלכלך בהן אבל כולנו יודעים במה מדובר. ומודיעים למפקדים והם אולי מצטערים קצת כי היה להם נכס ביד ועכשיו אין, אבל בחישוב תועלתני הם אומרים שזה כנראה היה המעשה הנכון. אולי זה היה כך, אולי אחרת. וחושב על זה שהרבה פעמים בדיון מוסרי, נניח, עם תלמידים שאומרים "מוות לערבים" או משהו,  הטיעון המנצח הוא "מה, והיית עכשיו חונק תינוק? מרסס בתת מקלע גן ילדים?" ולפני השביעי באוקטובר התשובה בדרך כלל היתה הנמכת פנים ומלמול משהו בסגנון של "טוב זה לא" או "לא יודע" אבל אחרי השביעי באוקטובר זה פתאום נשמע הגיוני כי זה ממש מה שעשו לאנשים שלנו אז בעצם למה שלא נעשה כזה להם. והמשפט ההוא של גולדה על זה שמה שהיא הכי לא תסלח להם עליו זה על זה שהם הפכו את הילדים שלנו לרוצחים. ואיך יש מליארדי אנשים בעולם ששומעים את הדברים וממשיכים כאילו כלום ואולי עדיין משתמשים בטיעון "אבל גם אתם..." כי אי אפשר לקבל ביקורת או לשנות דעות בעולם שלנו עכשיו.
ואיך שפתאום קשה לי להיות עם אלון שלי. שהוא כזה קטן וחמוד ומצחיקול אבל אחת לכמה דקות אני חושב על איך הוא בערך בגיל שבו רצחו את אריאל וזה ייסורי מצפון ואשמת ניצולים לצד חוסר יכולת הכלה של כמה נורא יכול להיות וכמה נוראה תרבות יכולה להיות.
ולאן לעזאזל ממשיכים מכאן. לאן. 

הייתי פעם בסניף עזרא מרכז

 שנאתי ללכת לסניף עזרא מרכז.

בהתחלה הלכתי כי אמא אמרה. זאת אומרת, היא באמת חשבה שזה מה שיהיה לי טוב כי זו התקופה שכולם צריכים לעשות אותו הדבר וכולם הולכים לסניף, אבל אני באופן אישי ממש לא רציתי. לא הרגשתי שייך, לא הרגשתי שבאמת אני מעניין שם מישהו חוץ מהמדריכים שהתפקיד שלהם היה להיות נחמדים אלי ועוד גג שלושה חברים שלא תמיד הגיעו.

אחר כך הלכתי בגלל הבנות. זאת אומרת, היתה להם מדריכה שברוח התקופה אמרה שבנים זה הדבר הכי רע בעולם אז הם נרתעו מאיתנו כמו שנרתעים מפלסטיני עם תיק גדול מבט חלול ומשהו מטריד מתחת למעיל באוטובוס בירושלים, אבל זה היה הכי קרוב לבנות שיכולתי למצוא. לא יצא מזה כלום, כמובן. ארבע שנים הייתי דלוק על אותה בת בלי שהעזתי אפילו לפנות אליה פעם אחת, ולא שהיו יותר מדי הזדמנויות. השיא בקשר בינינו היתה פעם אחת שכל החבר'ה ראו סרט והיה נשענה קצת על הרגל שלי כי היה צפוף. נו מילא, היה אז קטע של שמירת נגיעה. בינתיים הרגשתי רק פחות מעניין עבור החברים שלי עד כדי כך שאני זוכר שמישהו פעם הביא כלב והרגשתי "וואו, הנה יצור שאני מעניין אותו. נחמד".

אחר כך הלכתי כי הייתי חייב, הייתי מדריך. זאת אומרת, בחרתי בזה, כי ברוח התקופה כולם צריכים היו להיות מדריכים בתנועת נוער כי אנחנו הציונות הדתית, או משהו. זה שקיבלתי הדרכה בסניף מרכז מעיד על זה שהעריכו אותי. לפחות המדריך העריך. אבל הייתי מדריך ממש ממש גרוע. לא הצלחתי להגיד שום דבר חשוב בישיבות הצוות, לא הצלחתי להגיד למדריך שאיתי מה אני חושב על איך שאנחנו צריכים להתנהל, ובגלל שלא עניינתי שם אף אחד אז רק איפשהו באמצע השנה הראשונה להדרכה שלי גיליתי שאשכרה צריך להישאר עד מאוחר ממש כדי לסדר. לפני כן בגלל שלא הייתי מוצא מה לעשות אחרי שהחניכים פוזרו לבתים פשוט הלכתי הביתה, ואף אחד לא ראה צורך לספר לי שנשארים עד אחת עשרה שתים עשרה כזה. השיא היה שלא הגעתי בכלל לחניכת הסניף החדש. הסיבה הרשמית היתה שהייתי חולה. הקורא כבר מבין שזה לא היה קשור. זכורים לי בעיקר פשלות שעשיתי. פגשתי לפני איזה שנה חניך שלי לשעבר שכל מה שהוא זכר ממני כמדריך זה סרט מפחיד שהראינו להם שהיה לו ממש שורט ולקח לו זמן להתגבר עליו. יופי חגי.

כן, היה את העניין השולי הזה שאבא שלי באותה התקופה גסס מסרטן. אבל זו היתה תקופה כזו שלא מדברים על דברים שבאמת חשוב לדבר עליהם אז לא דיברנו על זה ובטח שאף אחד בסניף או בבית הספר לא פתח איתי את הנושא אז באופן מודע זה בכלל לא היה עניין. גם לא אחרי שהוא נפטר. אבל את המדריך שהכניס אותי להדרכה זה דווקא כן עניין אז הוא הציע לי, לאור, ככל הנראה, דיווחים על חוסר התפקוד המשווע שלי כמדריך, שאני אעזוב. אני די משוכנע ששלחו אותו לזה מהצוות או משהו. לא היה להם נעים, כנראה, להגיד לי את זה. הרי לא ממש הייתי שם. אחרי שעזבתי זו היתה ממש ממש הקלה. לכולם. נראה לי.

דווקא בסוף הלכתי כי רציתי. כי כשכבר הייתי בוגר והעברתי פעילויות חג"ס (שזה כאילו החברה המאוד גדולים, מגיל 14 כזה נראה לי. בוגרים אין מה לומר) פתאום הצלחתי לעניין. הצלחתי ליצור שיחה. כשעשיתי מה שאני רוצה הייתי אפילו לא רע בזה בכלל. אני חושב שהפעילויות שעשיתי אחרי שסיימתי להדריך היו מלאות בהרבה יותר מוטיבציה מכל השנה וחצי בה הדרכתי. אפילו עשיתי מפגש לחניכים שלי כשהם הגיעו בעצם לגיל 18 והיו צריכים לחשוב על מה לעשות שנה הבאה. הייתי כבר עמוק לתוך שנות ה-20 שלי. 

אולי זו הסיבה שהתחלתי לעבוד בחינוך בלתי פורמלי, והיום בחינוך בכלל - מעין פיצוי או שיפוץ פנימי לתקופה הכחולה כהה שלי בסניף עזרא מרכז. זה מדהים, בכל חיי תמיד הרגשתי רצוי, מעניין, חלק ממשהו, בדרך כלל חלק מרכזי. חוץ מסניף מרכז (טוב נו, גם בצבא בחלק מהתקופות, אבל זה סיפור אחר לגמרי). 

ועכשיו הבן שלי בגיל שאפשר להתחיל ללכת. בסביבה שלנו יותר הולכים לצופים. הוא היה בפעילות הפתיחה, הזדעזע ולא מוכן ללכת שוב. לפחות לא כרגע. אני לא לוחץ עליו. אולי עוד 30 שנה הוא יצור איזה יצירה באווירת התקופה שמבקרת אותי שלא מספיק דחפתי אותו, מי יודע. כך או כך, בכל פעם שאני מרגיש שנכשלתי במשהו, פתאום אני נזכר בתקופה בסניף.

ברור לי שזה לא היה כל כך נורא, ועדיין, כשהרכזת הוציאה אלבום של הצוות, בכל התמונות היה לי פרצוף עצוב. 

את זה אני ממש זוכר.

 

מי שמך?! - והפעם, "מלאך משחית"

כן, הבלוג הפך להיות רק של ביקורות סרטים וסדרות. לפחות כרגע. ולא רק זה, אני מבקר סדרה עוד הרבה לפני סופה. וכל כך למה?
אתחיל מסיפור.
לפני בערך שנתיים רבתי עם ילד חרדי.
כן זה לא היה מרגעי השיא שלי.
ילד בן 11 כזה. זה היה בפארק פישמן, בגבול בין שארית האליטה החילונית בבית הכרם לקריית יובל המתחרדת.
הייתי עם הכיתה שלי במסיבת סיום שנת קורונה שהלכה מעולה חוץ מזה שהפיצות לא הגיעו בזמן. (וזה שלא טרחו להביא לי כלום על שנה שבה קרעתי את התחת כמחנך יותר מכל שנה אחרת. כן, אני ממורמר על זה עד היום) פתאום כמה ילדים חרדים הגיעו, והתחילו לדבר בצורה מחרידה אל התלמידים שלי. גויים, כופרים, שיקסע. (חבר'ה, מה שיקסה? זה מילה ביידיש ואפשר לראות שזה לא בדיוק השפה של סבא שלכם.) החברה שלי שהיו גם גדולים פיזית וגם יותר הראו איפוק מרשים בזה שלא פוצצו אותם, אבל אחד הילדים שם פשוט לא סתם את הפה על כמה שהתלמידים שלי מזעזעים והחבר'ה שלי, בואו נאמר ככה, לא ממש הבינו בכלל מה הוא אומר. אני דובר את השפה אז ניגשתי. בהתחלה, כמו מנחה גשר טוב, ניסיתי לדבר בצורה שקולה, לתת לו לבטא את עצמו, אבל מאוד מהר איבדתי סבלנות והתחלתי להגן בצורה אגרסיבית יותר על כבודם של תלמידי. אני בטוח ששנה של סגרים כשבמחנה החרדי בוא נאמר שפחות עזרו לסיטואציה עודדה אותי לפצוח במבול שאלות כפירה כדי להשתיק את החוצפן ולהראות לו שאין לו מושג.
זו כמובן היתה טעות. זה לא היה דיון לוגי. מתישהו לאחד התלמידים נמאס והוא עבר לפסים משכנעים יותר של שכנוע בעיקר ברמה הפיזית (האמת שמאוד הרשים שזה הגיע רק אחרי הרבה זמן כי הילד החרדי הזה גם באמת היה עם פה שצריך לשטוף באלכוג'ל וגם הפריע להם במתקנים).
היום, בהסתכלות לאחור, ברור לי למה ילד חרדי הגיע לפארק שמאוד במובהק שייך לצד החילוני, והתחיל להתריס בדרכו הלא אלגנטית כנגד אורח חייהם. הוא היה סקרן. חיפש.
חבל שלא היתה לי יותר סבלנות, אולי בזכותי הוא גם היה מוצא משהו.

עכשיו, מה הקשר בכלל לסדרה "מלאך משחית"?

שמעו, יש מבול אינסופי של סדרות חרדים. מאז ההצלחה של שטיסל בנטפליקס זה רק מתגבר. 
בחלקן יש עבודת רקע ותחקיר טובה, בחלקן, הרבה הרבה פחות. 
למה זה חשוב, לכאורה? הרי יצירה היא עצמאית, היא לא מחויבת למציאות!
1. למה לטרוח?
נכון. השאלה היא אם יודעים את המציאות. והתחושה החזקה שלי היא שבסדרה "מלאך משחית" לא מספיק יודעים. 
עשו תחקיר, בטוח. אבל.. בואו. תחקיר עצל. ואני לא מדבר על היידיש חסר המבטא או על החייל התלוי עם הבובה של החרדק (שקשה לי להאמין שתראו דבר כזה ממש באמצע גאולה.) כל האינטראקציות מרגישות מאוד לא חרדיות. תראו את העונה הראשונה של שטיסל ותבינו על מה אני מדבר ואיך עושים את זה נכון. ולמה זה חשוב? כי כל הסדרה מפוצצת קלישאות. כמו כולן היא מעתיקה את הפריימים השטוחים של הניצוץ, כמו כולן היא מכניסה ערבוב מעצבן בין עולם פסיכולוגי ומדעי לעולם של חרטבונה ושדים, כמו כולן אנחנו מגלים את עברו האפל של הגיבור תוך כדי ההתקדמות, כמו כולן במרכז יש דמויות שצריכות להאבק מול העולם מהן הגיעו כדי להצליח. יש עוד המון. גם ברמת הפיימים הבודדים שאני אומר לעצמי "די כמה אפשר מזה". ראינו סרטי אימה, תודה. מה שיכל לעבוד בסדרה הזו זה ייצוג אותנטי ואמין של הא.נשים. זה מה שיש להציע. מעבר לזה זה סתם עוד סדרת אימה. כמו שהעירו לי בצדק על סרט הגמר הלא וואו שלי בבצלאל: סרט צריך לבוא ממקום אישי, אחרת, מה הטעם בו? מה גילינו שאנחנו לא מכירים כבר?
2. התעסקות בחומר נפץ. 
אני אכתוב מילים קשות: הבסיס הלוגי עליו העולם האורתודוכסי עומד נפל כבר מזמן. אני זוכר את עצמי מתדיין בשאלות של תורה ומדע בשנות ה90 כילד, בלי לדעת שהכל כבר הוכרע. המדענים ניצחו. בדיוק כמו שמובא כבר בירושלמי בנוגע לקשת מתוך המנסרה. דוגמאות?
האבולוציה היא עובדה, לא תאוריה. כולל התפתחות האדם מהאוסטרליפתקוס ולוסי בשמיים עם יהלומים. ארכיאולוגים בעזרת פחמן 14 כבר הוכיחו בצורה מדעית מובהקת את אופן התפזרות האדם בעולם, את ראשית הציוולזציה התפתחות האדם התבוני, בעזרת מדעי הארץ את גילו של העולם, ובעזרת פיזיקה את גילו של היקום המוכר. זה לא 5783. הוכיחו גם בצורה מאוד מובהקת, קרי, בדיקות DNA, שהכנענים והישראלים והיהודים חד הם, וככה.. בערך כל ספר בראשית הופך ללא אפשרי היסטורית. ואני לא נכנס פה לבעיות של התפרסות החיות אחר המבול לניו זילנד או לשאלת הגמלים של ספר בראשית או לבעיית כיבוש יריחו ביהושע. וזה רק בקטנה.
התנ"ך לא אפשרי היסטורית בחלקו הגדול. העניין הוא שאם נסתיר את זה מהציבור, נוכל עדיין למכור לו לוקשן מיט אוקסן. ומכאן נובעת הזהירות של העולם החרדי, בין היתר. מהחשש, או אולי הידיעה, של העובדות שציינתי. מהיכרותי עם הציבור החרדי, מדובר באנשים אינטלגנטיים לרוב. נכון, אין לימודי ליבה, אבל לומדים הרבה גמרא ויש חשיבות ללמידה בכלל. יש חרדים שפתחו תפיסת עולם מודרנית יותר, חלקם קרובי משפחה שלי, שבה הם יודעים את כל מה שאמרתי, אבל עדין מאמינים מתוך מקום משוחרר יותר, מתוחכם יותר, בחירי וחופשי יותר. הם ממש מעטים, ולרוב האוכלוסיה החרדית עצם השמיעה של הדברים למעלה היא לא פחות ממיטוט יסודות הארץ. אני נזכר בשוק שהיה לי אחרי שקראתי את 1984 והרגשתי שעולמי קורס. לא פחות. ואני הייתי בחברה דתית די ליברלית. איזו אימה זה לגלות שהבסיס הלוגי שעליו גדלת לא אפשרי זה אני יכול רק לדמיין.
מכאן אני מגיע לעניין מיץ פטל. הציבור החרדי לא הולך להתחלן. הוא בשיאו של תהליך שינוי, ומי שמכיר מבפנים יודע על מה אני מדבר, אבל לאן השינוי הזה יוליך אני לא יודע. צריך לא להפחיד עם ג'ירפה ואריה ולתת לאנשים בציבור לצאת לבד ולראות שהעולם בחוץ לא מפחיד ואפשר לטפל בגזרים בגינה. וגם להתפרנס בכבוד ולהרגיש חלק פעיל מהמדינה. שתהיה אבולוציה בתרבות החרדית שתאפשר להם את אורח החיים באופן מספיק קרוב בלי הפחד להוציא את הראש מהשטטל. 
העניין הוא שבכל פעם שיש עוד איזה סידרה שמציגה את החרדים כאוסף של חדלי אישים מזעזעים באופן לא מדויק, וזה הדגש שלי, חוסר הדיוק - אין לי בעיה שידברו על השתקה של מקרי בריאות הנפש, זה אכן קורה, אבל תציגו איך זה נראה באמת! - החרדי הממוצע אומר: "רואה, רואה מה יש בחוץ? הכל שקרים והוצאת דיבה" וחוזר פנימה בלי שנגלה את פניו כי לא התאפקנו מלצעוק הינה מיץ פטל. והרבה מהחרדים רואים גם רואים סדרות, בטח את הסדרות שעוסקות "בהם".
אז כן, יוצר צריך חופש, אבל יוצר גם צריך לעשות את העבודה שלו. ולהתעסק בציבור החרדי בכזו קלישאתיות והקצנה.. לא הבנתי את הטעם. מילא זה היה סיפור חדשני. וזה לא. 
אבל אולי נתבדה בפרקים באים. הלוואי. אני מאוד אוהב עיסוק במיתוסים, במיוחד מיתוסים יהודיים. נראה מה יקרה כששוב ליר כץ בתפקיד המפתה המינית. לא הספיק שבבניקים והמפקדת.