כל הזכויות שמורות לחגי נוימן

כל הזכויות שמורות

יום שישי, 7 בנובמבר 2025

סשה אוקון

 היום תהיה הלוויה של אחד המורים הכי מדהימים שהיו לי בחיים, סשה אוקון.

מרגיש חובה לתת הספד קטן. חובה כלפי הבנאדם המדהים הזה.
אז קודם כל, שווה לגגל. הוא באמת דמות. איזה אמן. יוצא דופן מכל כך הרבה בחינות.

אבל כתלמיד אני חייב להוסיף, וואו, איזה מורה. משחק אותה קשוח בהתחלה, אבל איזה קשוח. כולו חוש הומור ורגישות. אמן בסדר גודל בין לאומי עם סבלנות של מורה לחינוך מיוחד. כמה ידע, כמה הבנה, איזה מנטש, בחיי. יותר מעשר שנים מאז שהוא לימד אותי ואני עדיין זוכר את השיעורים שלו כמעט אחד אחד. 

כשהגעתי לבצלאל הרגשתי שאני קצת בנחיתות ביחס לשאר בכל הנוגע לרישום. אז כן, היו מורים אחרים לרישום, חלקם ממש סבבה. עזרו לי להשתפר. אבל סשה התחיל מהבסיס של הבסיס, ועלה לאט לאט למעלה. הגיע מאוד גבוה, שלא תטעו. בשנה של רישום בעפרונות ואז בהמון טכניקות אחרות הוא עזר לי להבין איך לגשת לנייר ולעפרון או המכחול, אבל יותר חשוב, בכלל איך לגשת ליצירה. איך לגשת לרגש, לצורה, לחומר. על הדרך גם מספר את סיפור חייו, מסביר על איך שהוא רואה את העולם, משלב בפתגמים ורעיונות פילוסופיים, שלשמחתי היו מאוד שונים מהמיינסטרים הבצלאלי שהיה זר לי מההתחלה ועד הסוף. בכל זאת, גדל כיהודי במדינה קומוניסטית. חלק מרעיונות והעקרונות שלו מבצבצים לי עד היום בראש כשאני חושב על נושאים שקשורים, וממש לא רק לאמנות.

אחר כך התברר לי שגם אחותי נירית למדה אצלו כשעוד היה לו שיער וזקן שחור. וגם היא עפה עליו. נו ברור, איך אפשר שלא. לא סתם עילי אמר שלבוא לבצאלאל בלי ללכת לסשה זה בזבוז זמן.

אני מצרף פה כמה תוצרים שאני אוהב מהשיעורים שלו, אבל זה לא העניין, החוויה היא העניין. וכל זה משיעור שנתי אחד.

אז לא יודע אם תשמע, תראה, אבל תודה סשה. נתת לי ולעוד המון כל כך הרבה. 

















יום שלישי, 24 ביוני 2025

דוקו וכאלה - כמו כיפות אחרי הגשם

במסגרת עבודת סיום בקורס "דת ותרבות" של ליאה טרגין זלר באוניברסיטה העברית, החלטתי ליצור וידאו אסיי על תופעה מעניינת שקורית אצלי בבית הספר בויאר. אקטואלי, נראה לי.

מוזמנים.



יום שישי, 21 בפברואר 2025

שוב חלום עם אבא


 אני מדמיין איזה שהיא סיטואציה, מפלצתית ונוראית או מילים אחרות שמתארות את התחתית הכי נמוכה של הקיום שאפשר - איזה נער חמאסניק שנמאס לו לשמוע את הבכי של כפיר או אריאל או שניהם, כי הם רעבים ואין אוכל ומפחיד ואין אור ואיפה אבא, והוא משכנע את האחראי שאם הם ימשיכו לעשות  רעש החיילים ימצאו אותם או שסתם זה לא נעים לו כי הוא רוצה שקט. והאחראי בקור רוח או אולי בהנאה, מה אני יודע, אומר לו לפתור את הבעיה. והוא ניגש וחונק וממשיך בעוד מעשים שהשפה העברית לא צריכה להתלכלך בהן אבל כולנו יודעים במה מדובר. ומודיעים למפקדים והם אולי מצטערים קצת כי היה להם נכס ביד ועכשיו אין, אבל בחישוב תועלתני הם אומרים שזה כנראה היה המעשה הנכון. אולי זה היה כך, אולי אחרת. וחושב על זה שהרבה פעמים בדיון מוסרי, נניח, עם תלמידים שאומרים "מוות לערבים" או משהו,  הטיעון המנצח הוא "מה, והיית עכשיו חונק תינוק? מרסס בתת מקלע גן ילדים?" ולפני השביעי באוקטובר התשובה בדרך כלל היתה הנמכת פנים ומלמול משהו בסגנון של "טוב זה לא" או "לא יודע" אבל אחרי השביעי באוקטובר זה פתאום נשמע הגיוני כי זה ממש מה שעשו לאנשים שלנו אז בעצם למה שלא נעשה כזה להם. והמשפט ההוא של גולדה על זה שמה שהיא הכי לא תסלח להם עליו זה על זה שהם הפכו את הילדים שלנו לרוצחים. ואיך יש מליארדי אנשים בעולם ששומעים את הדברים וממשיכים כאילו כלום ואולי עדיין משתמשים בטיעון "אבל גם אתם..." כי אי אפשר לקבל ביקורת או לשנות דעות בעולם שלנו עכשיו.
ואיך שפתאום קשה לי להיות עם אלון שלי. שהוא כזה קטן וחמוד ומצחיקול אבל אחת לכמה דקות אני חושב על איך הוא בערך בגיל שבו רצחו את אריאל וזה ייסורי מצפון ואשמת ניצולים לצד חוסר יכולת הכלה של כמה נורא יכול להיות וכמה נוראה תרבות יכולה להיות.
ולאן לעזאזל ממשיכים מכאן. לאן. 

יום רביעי, 11 בדצמבר 2024

הייתי פעם בסניף עזרא מרכז

 שנאתי ללכת לסניף עזרא מרכז.

בהתחלה הלכתי כי אמא אמרה. זאת אומרת, היא באמת חשבה שזה מה שיהיה לי טוב כי זו התקופה שכולם צריכים לעשות אותו הדבר וכולם הולכים לסניף, אבל אני באופן אישי ממש לא רציתי. לא הרגשתי שייך, לא הרגשתי שבאמת אני מעניין שם מישהו חוץ מהמדריכים שהתפקיד שלהם היה להיות נחמדים אלי ועוד גג שלושה חברים שלא תמיד הגיעו.

אחר כך הלכתי בגלל הבנות. זאת אומרת, היתה להם מדריכה שברוח התקופה אמרה שבנים זה הדבר הכי רע בעולם אז הם נרתעו מאיתנו כמו שנרתעים מפלסטיני עם תיק גדול מבט חלול ומשהו מטריד מתחת למעיל באוטובוס בירושלים, אבל זה היה הכי קרוב לבנות שיכולתי למצוא. לא יצא מזה כלום, כמובן. ארבע שנים הייתי דלוק על אותה בת בלי שהעזתי אפילו לפנות אליה פעם אחת, ולא שהיו יותר מדי הזדמנויות. השיא בקשר בינינו היתה פעם אחת שכל החבר'ה ראו סרט והיה נשענה קצת על הרגל שלי כי היה צפוף. נו מילא, היה אז קטע של שמירת נגיעה. בינתיים הרגשתי רק פחות מעניין עבור החברים שלי עד כדי כך שאני זוכר שמישהו פעם הביא כלב והרגשתי "וואו, הנה יצור שאני מעניין אותו. נחמד".

אחר כך הלכתי כי הייתי חייב, הייתי מדריך. זאת אומרת, בחרתי בזה, כי ברוח התקופה כולם צריכים היו להיות מדריכים בתנועת נוער כי אנחנו הציונות הדתית, או משהו. זה שקיבלתי הדרכה בסניף מרכז מעיד על זה שהעריכו אותי. לפחות המדריך העריך. אבל הייתי מדריך ממש ממש גרוע. לא הצלחתי להגיד שום דבר חשוב בישיבות הצוות, לא הצלחתי להגיד למדריך שאיתי מה אני חושב על איך שאנחנו צריכים להתנהל, ובגלל שלא עניינתי שם אף אחד אז רק איפשהו באמצע השנה הראשונה להדרכה שלי גיליתי שאשכרה צריך להישאר עד מאוחר ממש כדי לסדר. לפני כן בגלל שלא הייתי מוצא מה לעשות אחרי שהחניכים פוזרו לבתים פשוט הלכתי הביתה, ואף אחד לא ראה צורך לספר לי שנשארים עד אחת עשרה שתים עשרה כזה. השיא היה שלא הגעתי בכלל לחניכת הסניף החדש. הסיבה הרשמית היתה שהייתי חולה. הקורא כבר מבין שזה לא היה קשור. זכורים לי בעיקר פשלות שעשיתי. פגשתי לפני איזה שנה חניך שלי לשעבר שכל מה שהוא זכר ממני כמדריך זה סרט מפחיד שהראינו להם שהיה לו ממש שורט ולקח לו זמן להתגבר עליו. יופי חגי.

כן, היה את העניין השולי הזה שאבא שלי באותה התקופה גסס מסרטן. אבל זו היתה תקופה כזו שלא מדברים על דברים שבאמת חשוב לדבר עליהם אז לא דיברנו על זה ובטח שאף אחד בסניף או בבית הספר לא פתח איתי את הנושא אז באופן מודע זה בכלל לא היה עניין. גם לא אחרי שהוא נפטר. אבל את המדריך שהכניס אותי להדרכה זה דווקא כן עניין אז הוא הציע לי, לאור, ככל הנראה, דיווחים על חוסר התפקוד המשווע שלי כמדריך, שאני אעזוב. אני די משוכנע ששלחו אותו לזה מהצוות או משהו. לא היה להם נעים, כנראה, להגיד לי את זה. הרי לא ממש הייתי שם. אחרי שעזבתי זו היתה ממש ממש הקלה. לכולם. נראה לי.

דווקא בסוף הלכתי כי רציתי. כי כשכבר הייתי בוגר והעברתי פעילויות חג"ס (שזה כאילו החברה המאוד גדולים, מגיל 14 כזה נראה לי. בוגרים אין מה לומר) פתאום הצלחתי לעניין. הצלחתי ליצור שיחה. כשעשיתי מה שאני רוצה הייתי אפילו לא רע בזה בכלל. אני חושב שהפעילויות שעשיתי אחרי שסיימתי להדריך היו מלאות בהרבה יותר מוטיבציה מכל השנה וחצי בה הדרכתי. אפילו עשיתי מפגש לחניכים שלי כשהם הגיעו בעצם לגיל 18 והיו צריכים לחשוב על מה לעשות שנה הבאה. הייתי כבר עמוק לתוך שנות ה-20 שלי. 

אולי זו הסיבה שהתחלתי לעבוד בחינוך בלתי פורמלי, והיום בחינוך בכלל - מעין פיצוי או שיפוץ פנימי לתקופה הכחולה כהה שלי בסניף עזרא מרכז. זה מדהים, בכל חיי תמיד הרגשתי רצוי, מעניין, חלק ממשהו, בדרך כלל חלק מרכזי. חוץ מסניף מרכז (טוב נו, גם בצבא בחלק מהתקופות, אבל זה סיפור אחר לגמרי). 

ועכשיו הבן שלי בגיל שאפשר להתחיל ללכת. בסביבה שלנו יותר הולכים לצופים. הוא היה בפעילות הפתיחה, הזדעזע ולא מוכן ללכת שוב. לפחות לא כרגע. אני לא לוחץ עליו. אולי עוד 30 שנה הוא יצור איזה יצירה באווירת התקופה שמבקרת אותי שלא מספיק דחפתי אותו, מי יודע. כך או כך, בכל פעם שאני מרגיש שנכשלתי במשהו, פתאום אני נזכר בתקופה בסניף.

ברור לי שזה לא היה כל כך נורא, ועדיין, כשהרכזת הוציאה אלבום של הצוות, בכל התמונות היה לי פרצוף עצוב. 

את זה אני ממש זוכר.