במסגרת עבודת סיום בקורס "דת ותרבות" של ליאה טרגין זלר באוניברסיטה העברית, החלטתי ליצור וידאו אסיי על תופעה מעניינת שקורית אצלי בבית הספר בויאר. אקטואלי, נראה לי.
מוזמנים.
חגי נוימן
במסגרת עבודת סיום בקורס "דת ותרבות" של ליאה טרגין זלר באוניברסיטה העברית, החלטתי ליצור וידאו אסיי על תופעה מעניינת שקורית אצלי בבית הספר בויאר. אקטואלי, נראה לי.
מוזמנים.
שנאתי ללכת לסניף עזרא מרכז.
בהתחלה הלכתי כי אמא אמרה. זאת אומרת, היא באמת חשבה שזה מה שיהיה לי טוב כי זו התקופה שכולם צריכים לעשות אותו הדבר וכולם הולכים לסניף, אבל אני באופן אישי ממש לא רציתי. לא הרגשתי שייך, לא הרגשתי שבאמת אני מעניין שם מישהו חוץ מהמדריכים שהתפקיד שלהם היה להיות נחמדים אלי ועוד גג שלושה חברים שלא תמיד הגיעו.
אחר כך הלכתי בגלל הבנות. זאת אומרת, היתה להם מדריכה שברוח התקופה אמרה שבנים זה הדבר הכי רע בעולם אז הם נרתעו מאיתנו כמו שנרתעים מפלסטיני עם תיק גדול מבט חלול ומשהו מטריד מתחת למעיל באוטובוס בירושלים, אבל זה היה הכי קרוב לבנות שיכולתי למצוא. לא יצא מזה כלום, כמובן. ארבע שנים הייתי דלוק על אותה בת בלי שהעזתי אפילו לפנות אליה פעם אחת, ולא שהיו יותר מדי הזדמנויות. השיא בקשר בינינו היתה פעם אחת שכל החבר'ה ראו סרט והיה נשענה קצת על הרגל שלי כי היה צפוף. נו מילא, היה אז קטע של שמירת נגיעה. בינתיים הרגשתי רק פחות מעניין עבור החברים שלי עד כדי כך שאני זוכר שמישהו פעם הביא כלב והרגשתי "וואו, הנה יצור שאני מעניין אותו. נחמד".
אחר כך הלכתי כי הייתי חייב, הייתי מדריך. זאת אומרת, בחרתי בזה, כי ברוח התקופה כולם צריכים היו להיות מדריכים בתנועת נוער כי אנחנו הציונות הדתית, או משהו. זה שקיבלתי הדרכה בסניף מרכז מעיד על זה שהעריכו אותי. לפחות המדריך העריך. אבל הייתי מדריך ממש ממש גרוע. לא הצלחתי להגיד שום דבר חשוב בישיבות הצוות, לא הצלחתי להגיד למדריך שאיתי מה אני חושב על איך שאנחנו צריכים להתנהל, ובגלל שלא עניינתי שם אף אחד אז רק איפשהו באמצע השנה הראשונה להדרכה שלי גיליתי שאשכרה צריך להישאר עד מאוחר ממש כדי לסדר. לפני כן בגלל שלא הייתי מוצא מה לעשות אחרי שהחניכים פוזרו לבתים פשוט הלכתי הביתה, ואף אחד לא ראה צורך לספר לי שנשארים עד אחת עשרה שתים עשרה כזה. השיא היה שלא הגעתי בכלל לחניכת הסניף החדש. הסיבה הרשמית היתה שהייתי חולה. הקורא כבר מבין שזה לא היה קשור. זכורים לי בעיקר פשלות שעשיתי. פגשתי לפני איזה שנה חניך שלי לשעבר שכל מה שהוא זכר ממני כמדריך זה סרט מפחיד שהראינו להם שהיה לו ממש שורט ולקח לו זמן להתגבר עליו. יופי חגי.
כן, היה את העניין השולי הזה שאבא שלי באותה התקופה גסס מסרטן. אבל זו היתה תקופה כזו שלא מדברים על דברים שבאמת חשוב לדבר עליהם אז לא דיברנו על זה ובטח שאף אחד בסניף או בבית הספר לא פתח איתי את הנושא אז באופן מודע זה בכלל לא היה עניין. גם לא אחרי שהוא נפטר. אבל את המדריך שהכניס אותי להדרכה זה דווקא כן עניין אז הוא הציע לי, לאור, ככל הנראה, דיווחים על חוסר התפקוד המשווע שלי כמדריך, שאני אעזוב. אני די משוכנע ששלחו אותו לזה מהצוות או משהו. לא היה להם נעים, כנראה, להגיד לי את זה. הרי לא ממש הייתי שם. אחרי שעזבתי זו היתה ממש ממש הקלה. לכולם. נראה לי.
דווקא בסוף הלכתי כי רציתי. כי כשכבר הייתי בוגר והעברתי פעילויות חג"ס (שזה כאילו החברה המאוד גדולים, מגיל 14 כזה נראה לי. בוגרים אין מה לומר) פתאום הצלחתי לעניין. הצלחתי ליצור שיחה. כשעשיתי מה שאני רוצה הייתי אפילו לא רע בזה בכלל. אני חושב שהפעילויות שעשיתי אחרי שסיימתי להדריך היו מלאות בהרבה יותר מוטיבציה מכל השנה וחצי בה הדרכתי. אפילו עשיתי מפגש לחניכים שלי כשהם הגיעו בעצם לגיל 18 והיו צריכים לחשוב על מה לעשות שנה הבאה. הייתי כבר עמוק לתוך שנות ה-20 שלי.
אולי זו הסיבה שהתחלתי לעבוד בחינוך בלתי פורמלי, והיום בחינוך בכלל - מעין פיצוי או שיפוץ פנימי לתקופה הכחולה כהה שלי בסניף עזרא מרכז. זה מדהים, בכל חיי תמיד הרגשתי רצוי, מעניין, חלק ממשהו, בדרך כלל חלק מרכזי. חוץ מסניף מרכז (טוב נו, גם בצבא בחלק מהתקופות, אבל זה סיפור אחר לגמרי).
ועכשיו הבן שלי בגיל שאפשר להתחיל ללכת. בסביבה שלנו יותר הולכים לצופים. הוא היה בפעילות הפתיחה, הזדעזע ולא מוכן ללכת שוב. לפחות לא כרגע. אני לא לוחץ עליו. אולי עוד 30 שנה הוא יצור איזה יצירה באווירת התקופה שמבקרת אותי שלא מספיק דחפתי אותו, מי יודע. כך או כך, בכל פעם שאני מרגיש שנכשלתי במשהו, פתאום אני נזכר בתקופה בסניף.
ברור לי שזה לא היה כל כך נורא, ועדיין, כשהרכזת הוציאה אלבום של הצוות, בכל התמונות היה לי פרצוף עצוב.
את זה אני ממש זוכר.
כן, הבלוג הפך להיות רק של ביקורות סרטים וסדרות. לפחות כרגע. ולא רק זה, אני מבקר סדרה עוד הרבה לפני סופה. וכל כך למה?
אתחיל מסיפור.
לפני בערך שנתיים רבתי עם ילד חרדי.
כן זה לא היה מרגעי השיא שלי.
ילד בן 11 כזה. זה היה בפארק פישמן, בגבול בין שארית האליטה החילונית בבית הכרם לקריית יובל המתחרדת.
הייתי עם הכיתה שלי במסיבת סיום שנת קורונה שהלכה מעולה חוץ מזה שהפיצות לא הגיעו בזמן. (וזה שלא טרחו להביא לי כלום על שנה שבה קרעתי את התחת כמחנך יותר מכל שנה אחרת. כן, אני ממורמר על זה עד היום) פתאום כמה ילדים חרדים הגיעו, והתחילו לדבר בצורה מחרידה אל התלמידים שלי. גויים, כופרים, שיקסע. (חבר'ה, מה שיקסה? זה מילה ביידיש ואפשר לראות שזה לא בדיוק השפה של סבא שלכם.) החברה שלי שהיו גם גדולים פיזית וגם יותר הראו איפוק מרשים בזה שלא פוצצו אותם, אבל אחד הילדים שם פשוט לא סתם את הפה על כמה שהתלמידים שלי מזעזעים והחבר'ה שלי, בואו נאמר ככה, לא ממש הבינו בכלל מה הוא אומר. אני דובר את השפה אז ניגשתי. בהתחלה, כמו מנחה גשר טוב, ניסיתי לדבר בצורה שקולה, לתת לו לבטא את עצמו, אבל מאוד מהר איבדתי סבלנות והתחלתי להגן בצורה אגרסיבית יותר על כבודם של תלמידי. אני בטוח ששנה של סגרים כשבמחנה החרדי בוא נאמר שפחות עזרו לסיטואציה עודדה אותי לפצוח במבול שאלות כפירה כדי להשתיק את החוצפן ולהראות לו שאין לו מושג.
זו כמובן היתה טעות. זה לא היה דיון לוגי. מתישהו לאחד התלמידים נמאס והוא עבר לפסים משכנעים יותר של שכנוע בעיקר ברמה הפיזית (האמת שמאוד הרשים שזה הגיע רק אחרי הרבה זמן כי הילד החרדי הזה גם באמת היה עם פה שצריך לשטוף באלכוג'ל וגם הפריע להם במתקנים).
היום, בהסתכלות לאחור, ברור לי למה ילד חרדי הגיע לפארק שמאוד במובהק שייך לצד החילוני, והתחיל להתריס בדרכו הלא אלגנטית כנגד אורח חייהם. הוא היה סקרן. חיפש.
חבל שלא היתה לי יותר סבלנות, אולי בזכותי הוא גם היה מוצא משהו.