כל הזכויות שמורות לחגי נוימן

כל הזכויות שמורות

יום שישי, 26 באוגוסט 2011

במה כבודו עוסק? - פוסט ארוך באופן מעט מבהיל, וזה עוד אחרי עריכה

לאחר עריכה והורדה של מספר קומיקסים, שהאורך יהיה סביר. מי שמתגעגע לאיזה מהקומיקסים, יש את הכרם שלי בביכורים

(הפוסט, למרות הלשון הכוללנית והחיצונית לי, מתאר את החוויה שלי ושלי בלבד מעצמי וממי שהיו סביבי, הן בישיבה בה למדתי, נתיבות, והן מחברים שלי מישיבות אחרות.

אמנם אני משער שרבים יזדהו איתי, אך אין זה אומר ש"ככה זה בעולם וזהו". אז אם מישהו רוצה לצעוק, עם קול מעט מציק: "זה לא ככה!" הוא מתפרץ לדלת פתוחה. אצלי זה כן היה, איך זה היה אצלך, וואלה אני לא יודע. אני יכול רק לשער, והשערות זה לא מי יודע מה)



כשנמצאים בישיבה כל מה שאתה אמור לעשות זה ללמוד תורה.

כל מה שאתה אמור לעשות.

לבחור בן 18 שרוצה להרגיש שהוא עושה את הדבר הכי חשוב בעולם כל הזמן (ועוד כל מיני מילים קיצוניות) זה נשמע כמו יעד מועדף, הרי אם ללמוד תורה זה הכי חשוב (בשלב הזה לפחות) אז אני לומד תורה וככה אני הכי טוב. ככה הרעיון של לימוד תורה כפעולה יחידה אותה עושים במהלך היום מסוגל לתפוס באופן כמעט טוטלי, כשבאמת חוץ מלאכול לישון ולצחצח שיניים (בתקווה)
כל מה שעושים זה לומדים (ומדברים עם חברים, גם זה בעיקר על לימוד או רעיונות רוחניים-פוליטיים-חברתיים-מוסריים-פילוסופיים)


אבל אז... בא הצבא.

כאילו ההיפוך המושלם.
ממצב שכל מה שאתה עושה הוא לפי המשמעת העצמית שלך (באופן מודע לפחות. בתת מודע ודאי שהלחץ החברתי ועוד אי אלו גורמים מעורבים, אבל על פסיכולוגיה ויתרתי, אז אני לא אמשיך לדבר על זה. לפחות לא בסוגריים האלה..), למצב בו כמעט הכל נאכף כלפי חוץ, ממצב שבו אתה בבועה הכי בועתית שיש, וכל מי שסביבך הם בני גילך, בני מגזרך, בני מצבך הדתי ובני דעתך (למעט אנשים שכל השירות כולו במחלקות ביני"ש), לערב רב של החברה הישראלית, וחשוב מאלה, לדעתי, ממצב שבו אתה כל היום רק חושב על והוגה ולומד, למצב שבו, לפחות בטירונות, ואם אתה קרבי אז עד הבקו"ם, רק עושה דברים ועדיף שתכבה את השכל - "מי ביקש ממך לחשוב?"


ואז, אחרי תקופת שירות מקוצרת מאוד של שנה וארבעה חודשים, לוקח הביני"ש את השברים וחיש קל צולל בלא כל קושי חזרה לנעליים הקודמות והנוחות, בהן אתה שוב ריבון לעצמך (לכאורה), שוב עושה מה שאתה יותר אוהב מתי שאתה רוצה, ושוב עם אנשים בדיוק כמוך. זה נורא נח.

לפרק זמן קצר.

כי אז מתחילים הדייטים. הכלי של לפגוש יצורים מהעולם שבחוץ: שלומדות אבל לא תורה אלא עבודה סוציאלית וחינוך מיוחד, שעובדות ולא חיות מהכסף שנשאר להם מהצבא או מההורים,
שלפעמים, וזה באמת לא ייאמן, לא מכירות את הרב קוק ואת מסכך עירובין!

בועת הישיבה מתחילה לאבד אויר.
לאט לאט מפציעה מחדש התודעה שיום אחד גם אתה, כנראה, לא תהיה במסגרת הלימוד הישיבתי כל החיים (אם כי יש כאלה שיישארו, אבל הם באמת מאוד מעטים, וגם אותם זה לא באמת פוטר) ואתה מבין שבעצם עוד מעט אתה תצטרך באמת להחליט החלטות. זה לא יהיה פשוט לפי הלו"ז של "שחרית-ארוחת בוקר-סדר בוקר-מנחה - ארוחת צהריים-סדר צהריים-ערבית - ארוחת ערב-סדר ערב-צחוקים בקרוואן-שינה" (מצחיק כמה זמן לקח לי לכתוב את הלו"ז הזה, כשאני נזכר בכל כך הרבה ניואנסים שאז היו נראים לי חשובים כל כך: "אבל יש תפילת ערבית אחרי ארוחת ערב בקיץ!!" :) ) אתה צריך להתחיל לסלול דרך.
אבל לאן?יש אינסוף נתיבים כמעט, ואינסוף אפשרויות! אני יכול (לכאורה) להתחתן איתה ואיתה ואיתה, ולעבוד בזה ובזה ובזה, וללמוד שם ושם ושם ושם ולגור שם ושם ושם ושם ו....
ואני גם צריך שזה יהיה גם לפי התורה וגם לפי המוסר וגם לפי נטייתי הטבעית, הרי אחרת זה יתנקם בי, וגם לפי מה שעם ישראל צריך וגם לפי מה שיסתדר כלכלית וגם לפי....
http://chagaiav.blogspot.com/2011/07/blog-post_27.html
אוי הברוך...

יש כאלה שיודעים בערך, או אפילו בדיוק, מה הם רוצים, ולאן לנתב את זה. לא בטוח שזה באמת מה שהם בחרו,
אבל לפחות הם בחרו. והם עושים את זה. ויש כאלה, ואני אחד מהם, שלא באמת יודעים איזה נתיב לבחור, ואם בכלל זה כביש עם נתיבים או שזה בעצם מן רחבה גדולה שאתה יכול ללכת בה כמעט לכל מקום.

מה שמגניב, שכמעט כל מה שחשבתי בישיבה, קיבל טוויסט משוגע מאוחר יותר בחיי, כאילו טרף את הקלפים. מה חשבת על דייטים? ועל מקצועות? ועל מה זה רוחניות? ומה חשוב? ומה מניע את המערכות? ואותך? כן, מה מניע אותך? באמת?..
זה כמו פקיחת עיניים ארוכה וכואבת. חלקה אמנם נעימה, אבל בסופו של דבר זה תהליך של שבירה. וזה לא נעים. מה גם שאצלי חטפתי בתחום הזוגי סטירה מאוד כואבת
(רסיסים מזה אפשר לראות ב"פתרונות" http://chagaiav.blogspot.com/2011/08/blog-post_14.html.)
ממש איך שהגחתי מרחם הישיבה לעולם שבחוץ.

האמת, שבכל מה שקשור להכרעות מקצועיות, לא התקדמתי הרבה מאז ימי הישיבה. ניסיתי להיות מורה, אבל... לא בדיוק מתאים לי. אולי כי גם הרצון הזה לא היה הרבה יותר מאשר שאריות של הישיבה. אז בינתיים, עד שאני אבין מה בדיוק, או לפחות בערך, הולך שם בחוץ ואצלי בפנים, אני אסתפק בצד הצורי שלי
http://chagaiav.blogspot.com/2011/08/blog-post_18.html

ומי יודע, אולי מחר בבוקר אני אחליט שהמסע הזה הגיע ליעדו ואני אהיה עורך דין
http://chagaiav.blogspot.com/2011/08/blog-post_04.html
ואף אתמרד בזה מעט
http://chagaiav.blogspot.com/2011/08/blog-post_23.html
ואולי תמיד אני אתהה מה אני הולך לעשות בשנה הבאה, תוך כדי שאני עובד במה שזה לא יהיה, כי בסוף אוכל עולה כסף. אפילו הרבה כסף. יש על זה אפילו מחאה היום. שמעתם על זה?

2 comments:

  1. יפה,מעניין, מעורר מחשבה אך..
    קשה לקרוא את זה עם כל ההפניות,הקישורים ומבול הקומיקסים.

    השבמחק
  2. תכל'ס, צודק. לא הצלחתי למצוא דרך לשלב את זה יותר טוב. יש לך רעיון?

    השבמחק