וואו. זה היה כמעט כמו לידה, כולל כאבי בטן. אבל בסוף הצלחתי לייצר עוד קומיקס נעבכמן, אחרי שלוש שנים. עלה בהרבה בריאות. לא יודע אם שווה את זה. תודה ליעל מסינג דני קינרייך וריקי.
היה לי ממש קשה לכתוב כי אני כבר לא מכיר כל כך את נעבכמן. יהודה גזבר שאל אותי לפני הסרט ד' שלי למה אני לא עושה עליו. לא הבנתי את זה אז, אבל ההרגשה היתה אותו דבר - כי הוא כבר לא בא לי טבעי. כי אני צריך לנבור בתוך חוויות קשות מהעבר שלי כדי ללקט אותו, ובגלל האופי שלו, לנקות אותן טוב טוב, להקליל אותן, ורק אז יש סיכוי שזה יצא נעבכמן טוב, כזה שקצת חינני, משעשע וחביב, אבל עדיין נוגע. מכאיב. כשהכנתי אותו פעם זה היה יותר תראפויטי עבורי, מקום מפלט. עכשיו.. זה הרגיש כמו לחטט בפצע ישן. לדחוף יד לקישקע איפה שיש אולכוס.
אז לא יודע אם נעכבמן יעשה עוד קאמבק אחרי החוויה הזו, אבל.. מי יודע.
