tag:blogger.com,1999:blog-52390796083756924402024-03-14T00:25:19.359+02:00אנימציה קומיקס וכאלהחגי נוימןחגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.comBlogger130125tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-44101023219154628382023-03-30T12:08:00.001+03:002023-03-30T12:08:13.126+03:00מי שמך?! - והפעם, "מלאך משחית"<p>כן, הבלוג הפך להיות רק של ביקורות סרטים וסדרות. לפחות כרגע. ולא רק זה, אני מבקר סדרה עוד הרבה לפני סופה. וכל כך למה?<br />אתחיל מסיפור.<br />לפני בערך שנתיים רבתי עם ילד חרדי. <br />כן זה לא היה מרגעי השיא שלי. <br />ילד בן 11 כזה. זה היה בפארק פישמן, בגבול בין שארית האליטה החילונית בבית הכרם לקריית יובל המתחרדת.<br />הייתי עם הכיתה שלי במסיבת סיום שנת קורונה שהלכה מעולה חוץ מזה שהפיצות לא הגיעו בזמן. (וזה שלא טרחו להביא לי כלום על שנה שבה קרעתי את התחת כמחנך יותר מכל שנה אחרת. כן, אני ממורמר על זה עד היום) פתאום כמה ילדים חרדים הגיעו, והתחילו לדבר בצורה מחרידה אל התלמידים שלי. גויים, כופרים, שיקסע. (חבר'ה, מה שיקסה? זה מילה ביידיש ואפשר לראות שזה לא בדיוק השפה של סבא שלכם.) החברה שלי שהיו גם גדולים פיזית וגם יותר הראו איפוק מרשים בזה שלא פוצצו אותם, אבל אחד הילדים שם פשוט לא סתם את הפה על כמה שהתלמידים שלי מזעזעים והחבר'ה שלי, בואו נאמר ככה, לא ממש הבינו בכלל מה הוא אומר. אני דובר את השפה אז ניגשתי. בהתחלה, כמו מנחה גשר טוב, ניסיתי לדבר בצורה שקולה, לתת לו לבטא את עצמו, אבל מאוד מהר איבדתי סבלנות והתחלתי להגן בצורה אגרסיבית יותר על כבודם של תלמידי. אני בטוח ששנה של סגרים כשבמחנה החרדי בוא נאמר שפחות עזרו לסיטואציה עודדה אותי לפצוח במבול שאלות כפירה כדי להשתיק את החוצפן ולהראות לו שאין לו מושג.<br />זו כמובן היתה טעות. זה לא היה דיון לוגי. מתישהו לאחד התלמידים נמאס והוא עבר לפסים משכנעים יותר של שכנוע בעיקר ברמה הפיזית (האמת שמאוד הרשים שזה הגיע רק אחרי הרבה זמן כי הילד החרדי הזה גם באמת היה עם פה שצריך לשטוף באלכוג'ל וגם הפריע להם במתקנים).<br />היום, בהסתכלות לאחור, ברור לי למה ילד חרדי הגיע לפארק שמאוד במובהק שייך לצד החילוני, והתחיל להתריס בדרכו הלא אלגנטית כנגד אורח חייהם. הוא היה סקרן. חיפש. <br />חבל שלא היתה לי יותר סבלנות, אולי בזכותי הוא גם היה מוצא משהו.<br /><br /></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg6GiT_oTiPqHxGyb_F5NtkezIkypgueVgD-3S6RH-phO_PC_U0cit80O-iIGLw4PWKO_jDoyhyn6bkXS8vpRd-JPZ_G1-xVBtGRK8iZ9bgZeWLNWTbFD5sZKSbENIpftpTU_QGThsh9o1HxqAnANtpP5cfZqvsYyjMY1g6llIoOG9ETvBQ4iDqVjmdFg/s2000/%D7%99%D7%9C%D7%93%20%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="2000" data-original-width="2000" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg6GiT_oTiPqHxGyb_F5NtkezIkypgueVgD-3S6RH-phO_PC_U0cit80O-iIGLw4PWKO_jDoyhyn6bkXS8vpRd-JPZ_G1-xVBtGRK8iZ9bgZeWLNWTbFD5sZKSbENIpftpTU_QGThsh9o1HxqAnANtpP5cfZqvsYyjMY1g6llIoOG9ETvBQ4iDqVjmdFg/w640-h640/%D7%99%D7%9C%D7%93%20%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99.jpg" width="640" /></a><br /><div style="text-align: right;">עכשיו, מה הקשר בכלל לסדרה "מלאך משחית"?</div><div style="text-align: right;">שמעו, יש מבול אינסופי של סדרות חרדים. מאז ההצלחה של שטיסל בנטפליקס זה רק מתגבר. <br />בחלקן יש עבודת רקע ותחקיר טובה, בחלקן, הרבה הרבה פחות. <br />למה זה חשוב, לכאורה? הרי יצירה היא עצמאית, היא לא מחויבת למציאות!<br />1. למה לטרוח?<br />נכון. השאלה היא אם יודעים את המציאות. והתחושה החזקה שלי היא שבסדרה "מלאך משחית" לא מספיק יודעים. <br />עשו תחקיר, בטוח. אבל.. בואו. תחקיר עצל. ואני לא מדבר על היידיש חסר המבטא או על החייל התלוי עם הבובה של החרדק (שקשה לי להאמין שתראו דבר כזה ממש באמצע גאולה.) כל האינטראקציות מרגישות מאוד לא חרדיות. תראו את העונה הראשונה של שטיסל ותבינו על מה אני מדבר ואיך עושים את זה נכון. ולמה זה חשוב? כי כל הסדרה מפוצצת קלישאות. כמו כולן היא מעתיקה את הפריימים השטוחים של הניצוץ, כמו כולן היא מכניסה ערבוב מעצבן בין עולם פסיכולוגי ומדעי לעולם של חרטבונה ושדים, כמו כולן אנחנו מגלים את עברו האפל של הגיבור תוך כדי ההתקדמות, כמו כולן במרכז יש דמויות שצריכות להאבק מול העולם מהן הגיעו כדי להצליח. יש עוד המון. גם ברמת הפיימים הבודדים שאני אומר לעצמי "די כמה אפשר מזה". ראינו סרטי אימה, תודה. מה שיכל לעבוד בסדרה הזו זה ייצוג אותנטי ואמין של הא.נשים. זה מה שיש להציע. מעבר לזה זה סתם עוד סדרת אימה. כמו שהעירו לי בצדק על סרט הגמר הלא וואו שלי בבצלאל: סרט צריך לבוא ממקום אישי, אחרת, מה הטעם בו? מה גילינו שאנחנו לא מכירים כבר?<br />2. התעסקות בחומר נפץ. <br />אני אכתוב מילים קשות: הבסיס הלוגי עליו העולם האורתודוכסי עומד נפל כבר מזמן. אני זוכר את עצמי מתדיין בשאלות של תורה ומדע בשנות ה90 כילד, בלי לדעת שהכל כבר הוכרע. המדענים ניצחו. בדיוק כמו שמובא כבר בירושלמי בנוגע לקשת מתוך המנסרה. דוגמאות? <br />האבולוציה היא עובדה, לא תאוריה. כולל התפתחות האדם מהאוסטרליפתקוס ולוסי בשמיים עם יהלומים. ארכיאולוגים בעזרת פחמן 14 כבר הוכיחו בצורה מדעית מובהקת את אופן התפזרות האדם בעולם, את ראשית הציוולזציה התפתחות האדם התבוני, בעזרת מדעי הארץ את גילו של העולם, ובעזרת פיזיקה את גילו של היקום המוכר. זה לא 5783. הוכיחו גם בצורה מאוד מובהקת, קרי, בדיקות DNA, שהכנענים והישראלים והיהודים חד הם, וככה.. בערך כל ספר בראשית הופך ללא אפשרי היסטורית. ואני לא נכנס פה לבעיות של התפרסות החיות אחר המבול לניו זילנד או לשאלת הגמלים של ספר בראשית או לבעיית כיבוש יריחו ביהושע. וזה רק בקטנה. <br />התנ"ך לא אפשרי היסטורית בחלקו הגדול. העניין הוא שאם נסתיר את זה מהציבור, נוכל עדיין למכור לו לוקשן מיט אוקסן. ומכאן נובעת הזהירות של העולם החרדי, בין היתר. מהחשש, או אולי הידיעה, של העובדות שציינתי. מהיכרותי עם הציבור החרדי, מדובר באנשים אינטלגנטיים לרוב. נכון, אין לימודי ליבה, אבל לומדים הרבה גמרא ויש חשיבות ללמידה בכלל. יש חרדים שפתחו תפיסת עולם מודרנית יותר, חלקם קרובי משפחה שלי, שבה הם יודעים את כל מה שאמרתי, אבל עדין מאמינים מתוך מקום משוחרר יותר, מתוחכם יותר, בחירי וחופשי יותר. הם ממש מעטים, ולרוב האוכלוסיה החרדית עצם השמיעה של הדברים למעלה היא לא פחות ממיטוט יסודות הארץ. אני נזכר בשוק שהיה לי אחרי שקראתי את 1984 והרגשתי שעולמי קורס. לא פחות. ואני הייתי בחברה דתית די ליברלית. איזו אימה זה לגלות שהבסיס הלוגי שעליו גדלת לא אפשרי זה אני יכול רק לדמיין.<br />מכאן אני מגיע לעניין מיץ פטל. הציבור החרדי לא הולך להתחלן. הוא בשיאו של תהליך שינוי, ומי שמכיר מבפנים יודע על מה אני מדבר, אבל לאן השינוי הזה יוליך אני לא יודע. צריך לא להפחיד עם ג'ירפה ואריה ולתת לאנשים בציבור לצאת לבד ולראות שהעולם בחוץ לא מפחיד ואפשר לטפל בגזרים בגינה. וגם להתפרנס בכבוד ולהרגיש חלק פעיל מהמדינה. שתהיה אבולוציה בתרבות החרדית שתאפשר להם את אורח החיים באופן מספיק קרוב בלי הפחד להוציא את הראש מהשטטל. <br />העניין הוא שבכל פעם שיש עוד איזה סידרה שמציגה את החרדים כאוסף של חדלי אישים מזעזעים באופן לא מדויק, וזה הדגש שלי, חוסר הדיוק - אין לי בעיה שידברו על השתקה של מקרי בריאות הנפש, זה אכן קורה, אבל תציגו איך זה נראה באמת! - החרדי הממוצע אומר: "רואה, רואה מה יש בחוץ? הכל שקרים והוצאת דיבה" וחוזר פנימה בלי שנגלה את פניו כי לא התאפקנו מלצעוק הינה מיץ פטל. והרבה מהחרדים רואים גם רואים סדרות, בטח את הסדרות שעוסקות "בהם".<br />אז כן, יוצר צריך חופש, אבל יוצר גם צריך לעשות את העבודה שלו. ולהתעסק בציבור החרדי בכזו קלישאתיות והקצנה.. לא הבנתי את הטעם. מילא זה היה סיפור חדשני. וזה לא. <br />אבל אולי נתבדה בפרקים באים. הלוואי. אני מאוד אוהב עיסוק במיתוסים, במיוחד מיתוסים יהודיים. נראה מה יקרה כששוב ליר כץ בתפקיד המפתה המינית. לא הספיק שבבניקים והמפקדת. </div></div>חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-63088375761392564272022-06-29T15:32:00.002+03:002022-06-29T15:32:33.959+03:00"מי שמך?!" ביקורת הסרטים והסדרות של הבלוג. והפעם - לוציפר נגד דרדוויל. או אולי בעד?<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjmhryrRVubla_8hicqFWekYrOP9_qgBOy1isVetulrWw7C085ZaEXIId3Fj7ugElrQ8ODwiyplyEj42WoDvwIzerQOuxTJjOhKo--W5Yfm3_f74co4t6VlKCAVcWnaJMnDDjRus7s4sjO-Z3CZAIdDb91Irz7uK8hF2Kd79O2_Kwh-ksvV2rfQed56Zg/s1181/LuciferAndDardevil.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1181" data-original-width="1181" height="320" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjmhryrRVubla_8hicqFWekYrOP9_qgBOy1isVetulrWw7C085ZaEXIId3Fj7ugElrQ8ODwiyplyEj42WoDvwIzerQOuxTJjOhKo--W5Yfm3_f74co4t6VlKCAVcWnaJMnDDjRus7s4sjO-Z3CZAIdDb91Irz7uK8hF2Kd79O2_Kwh-ksvV2rfQed56Zg/s320/LuciferAndDardevil.jpg" width="320" /></a></div><h2 style="text-align: right;"> חלק ראשון - השטן השמח</h2><p>לוציפר הסתיימה באמירה מאוד ברורה. למעשה, היא היתה שם מתחת לפני השטח כל הזמן, אבל בסיום היא יצאה מכלל ספק לממש הצהרה - הדת הפסידה, המודרניזם ניצח. </p><p>לא מאמינים?</p><p>1. לוציפר הופך משד מענה בסגנון קתולי לפסיכולוג. הגאולה, אומרת הסידרה, היא בהתמודדות עם רגשות האשם שלך. אלוהים לא קשור, השטן לא קשור (כמו שאומר לוציפר עצמו: "נמאס לי שבחטאים של עצמם הם מאשימים אותי", משפט שלקוח מהקומיקס שכתב גיימן. וזה נחמד כי גיימן הוא יהודי בלי כמעט שלאג יהדות, ועדיין יצאה לו אמירה שמאוד מסתדרת עם תפיסה של מרבית הדעות ביהדות על אחריות האדם למעשיו), אלא זה הנפש שלך. וכמו בסופרנוס, הסיפור מתחיל ונגמר בפסיכיאטרית. בעוד בסופרנוס זוהי טראגדיה, כאן.. זו סדרה קלילה שמסתבר בה שבעצם הכל בא על מקומו בשלום. </p><p>2. ממונותיאזם לפוליתיאזם מודרני. אם יש שינוי גדול שקרה במודרנה, זה חזרה לריבוי אלים. ממש כך. זאת אומרת, אחרי שפיטרנו את האל מתפקידו כמעצב חיינו, היה חסר לנו אלים. אז חזרנו לאלים הנורדיים ולגיבורי על ועוד ישויות שאנחנו לא מתייחסים אליהם ממש ברצינות אבל אנחנו רוצים לחשוב שהם חלק מהחיים שלנו. ומה שקורה זה שאמנדיל מחליט לתת סמכות גם למלאכים שלצדו = סוג של פוליתאיזם. כי זה הרבה יותר תואם, הרי. ריבוי דעות, פלורליזם - הרבה יותר מסתדר עם פוליתאיזם מאשר מונותאיזם, לא?</p><p>3. העולם הערכי של לוציפר. <br />כן, לוציפר מלא בחסרונות. אבל, הוא בסופו של יום, גיבור. טוב. והעולם הערכי שלו תואם במלואו לעולם הערכים הליברלי מודרני. הוא בעד סובלנות דתית מינית או כל סובלנות שהיא, הוא בעד הנאה מינית והנאה בכלל כשהשני אינו פוגע באחר, הוא נגד התעללות וגזענות וכל הרעות החולות שלא אוהבים בלוס אנג'לס. הוא אפילו מאוד אקולוגי. ומכיוון שהוא השטן, הוא הכי מבין במה שנחשב לחטא ומה שלא, ועל כן, תפיסת עולמו היא התפיסה השלטת. אז למסקנה, הליברלים צודקים.</p><p>אז במילים אחרות, לוציפר היא סידרה שמפטרת את השטן כדי להעסיק אותו כמטפל, כי הדת - היא פוטרה לגמרי.</p><p>לכן הכל כל כך כיפי. למה לא להנות בעצם? אנחנו בלוס אנג'לס עם עולם ערכים מתירני! תביאו עוד כוס מרטיני, תנו עוד שוט צבעוני עם תנועת מצלמה מושלמת ותאפרו מחדש את הרקדניות בלקס! </p><h2 style="text-align: right;">חלק שני - השטן העצוב</h2><p>דרדוויל לעומת זאת היא סידרה קתולית באמת. הערכים הקתוליים נבחנים בדיון בלתי פוסק. </p><p>האם מוסרי להרוג במקרים מסוימים היא השאלה שמלווה את הסדרה. דרדוויל רוצה להרוג את פיסק אבל מתלבט אם זה נכון, המעניש הורג את הפושעים ופותח דיון מוסרי אחר, ובעונה האחרונה דרדוויל מוצא את דרך הביניים שלו. </p><p>כמו כל סידרה עם קשר דתי, נשאלת כאן שאלה מהו המעשה הטוב. לכאורה, בראשית הסדרה, פיסק מציג עצמו כמי שרוצה לעזור לעיר. הגאונות של הסדרה היא בכך שאפשר ממש להאמין לו. רק ככל שהפרקים מתקדמים מבינים שמדובר בסוציופת שרק מכסה עצמו במסכה של מושיע, ושזה בכלל לא עימות ערכי. הרצון שלו להציל את העיר היא עבורו בלבד, לא עבור תושביה. במשל שהוא נותן בסוף העונה הראשונה על השומרוני הטוב מובן שגם הוא עצמו יודע שהוא הנבל בסיפור והכל משחק. אבל בפרקים הראשונים של העונה הראשונה, אפשר באמת לחשוב שיש כאן שאלה מה ייטיב עם העיר, ומהם האמצעים הלגיטימיים להשגת היעד הזה.<br /></p><p>הסבל של דרדוויל, מאט מרדוק, גם הוא מאוד נוצרי. חלק מרכזי מהסידרה היא שהמרדוקס יודעים לחטוף, ודרדוויל חוטף, המון. כמו קתולי טוב. בגלל המצפון שלו, בגלל האגרופים של היריב שהוא מסרב להרוג (שזה גם בגלל המצפון שלו), בגלל שהאנשים שקרובים אליו מתים כל הזמן, ובגלל חרדת הנטישה שלו שלא מאפשרת לו להיות בקשר נורמלי עם החברים שנאשרים לו. כמו קתולי טוב, הוא לא מפסיק לסבול בעולם הזה.</p><p>במילים אחרות, מאט דרדוויל היא סידרה שמעלה שאלות מוסריות מייסרות, כי הקתוליות חיה ונושמת.</p><p>לכן הכל כל כך קודר. למה לא לסבול בעצם? אנחנו בהלס קיטשן ניו יורק עם עולם ערכים קתולי! שתו עוד בירה מזוהמת, תנו עוד וואן שוט ארוך של מכות בין פחי אשפה לבניינים שזקוקים לפינוי בינוי ותראו לנו שוב אנשים אומללים זרוקים בלילה ברחוב. הניינטיז התקשרו, הם רוצים את השוטים שלהם חזרה. </p><h2 style="text-align: right;">חלק שלישי - השטן הטוב</h2><p>מה שמעניין שכך או כך, השטן טוב בשני המקרים. בניגוד גמור לדימוי המפחיד שגרם להתקפי חרדה לאנשי ימי הביניים באירופה ובמזרח הקרוב, השטן פה הוא אחלה גבר. הוא עוזר, הוא מצפן מוסרי, הוא כוח חיובי בעולם. הרעים של לוציפר די גרועים, לדעתי, הם תפלים אליו. לגמרי. הם מציגים תמיד מניעים עלובים. הרוצח שרוצה כסף, המלאך שרוצה להצליח (אמנדיל בהתחלה, מיכאל בסוף), קין שרוצה את הבחורה... נו, באמת. הם לא מעניינים. הם רק מחדדים את ההתבוננות בלוציפר בהתמודדותו עם השדים האישיים שלו. וכאמור, זה מסתיים בספת הפסיכולוג. הטוב השלם של האתאיסט.<br />בדרדוויל לעומת זאת יש רשע דומיננטי אף יותר ממנו, כפי שמקובל בסרטי גיבורי על טובים ואפלים - ווילסון פיסק, קינגפין. הוא אנטי נוצרי. הוא עושה את מה שהוא רוצה בלי עקבות, ומעיד על עצמו שהוא מעולם לא היה איש דתי (באותו משל על השומרוני הטוב). אין לו בעיה לשלוח רוצח לאמצע כנסייה שיהרוג, מצידו, את כולם. וזה חשוב, כי הקונפליקט הפנימי של דרדוויל, הוא האם ללכת אחר קולו של פיסק כפי שמופיע בעונה השלישית, ולשחרר את השטן שבתוכו כמו שעושה פיסק בלי בעיה, וכפי שהאנטי דרדוויל, פוינדקסטר, עושה, או להמשיך ולהחזיק את עצמו ולעשות, שוב את הדבר הנכון. זה מאוד מזכיר את בטמן, המופרע השני. גם אצלו יש תמיד תמונת מראה. הגו'קר, הרידלר, טו פייס, פויסן אייבי - במה הוא כל כך שונה ממני? שנינו הרי מופרעים! לשנינו יש משהו מאוד אלים בנפש! כמו שנאמר ממש יפה ב"בדיחה ההורגת". בעונה השנייה, עם אלקטרה, זה בא בצורה של אנשים טובים, סוג של, שעוברים את הגבול - אלקטרה היא שדה משוחררת, והוא מנסה להחזיר אותה לקוד מוסרי מסוים. המעניש הורג מאפיונרים, מתוך אידאל, ודרדוויל מנסה לשנות אותו, עד שהוא מגיע למסקנה שהוא לא יכול. זו המסקנה של דרדוויל - יש מעשים שאין לעשות. אבל יש גם מניע, והוא, כמו שאומרים נוצרים טובים ובמידת מה גם חלק מהיהודים - חשוב לא פחות. <br />זו שאלה אתית מורכבת מאוד. מה שיפה בדרדוויל, שכל עונה באמת עוסקת בצורה רחבה ומעמיקה בפן אחר שלה.<br />חוץ מזה שקולנועית זו סדרה מהממת (מה זה כל הוונשוטים המטורפים האלה?!), העלילה גאונית, התסריט כתוב היטב, הדמויות מושלמות ומעוררות טונות הזדהות, וממש חבל שהיא ירדה אחרי שלוש עונות. <br />זה שלוציפר נגמר זה לא נורא. עוד מעט מגיע "סנדמן". </p>חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-86761023001619423312021-03-16T20:58:00.016+02:002021-03-16T21:08:45.099+02:00"מי שמך?!" ביקורת הסדרות והסרטים של הבלוג. והפעם - וונדה ויז'ן VS אלים אמריקאים<p></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><br /></div><br />בבצלאל לימדו אותי שיעור חשוב: כל יצירה שתעשה בחייך תהיה גם/רק על עצמך (תלוי מי היה המרצה לגבי הסלאש פה).<p></p><p>וואלה, צודקים.</p><p>סיימתי לצפות היום בוונדה ויז'ן, ובמקביל, באלים אמריקאים, אחת הסדרות האהובות עלי, סיימו את הסיפור של צל בלייקסייד, כנראה החלק שהכי אהבתי בספר, ו...</p><p>וואו, כמה שזה דומה. ושונה.</p><p>בשניהן הדיבור הוא על הבנאלי והיום יומי למול הנשגב והנהדר. </p><p>בוונדה ויז'ן, ווסטויו היא עיירה עלובה. מגיעה וונדה, ובקסמיה, הופכת אותה לעיירה מדהימה, כיאה לסדרת טלוויזיה. </p><p>מהרגע הראשון ברור שמשהו כאן לא בסדר. זה הרי מתחיל בפיפטיז. ואם משהו אחד בטוח, זה שכשמראים לך את שנות החמישים בסרט, אז משהו כאן גרוע, כי האמריקאים, במיוחד אלו שחיים בהוליווד, שונאים את הפיפטיז השמרניות. המחיר, כמובן, של היופי הזה, הוא שיעבוד של כל העיירה עבור אבל של פסיכית אחת. פסיכית עוצמתית. בסוף היא מבינה כמה זה נוראי מה שעשתה, ומפיגה את הכישוף שלה (איזו הפתעה שהיא מכשפה, הרי רק קוראים לה וונדה - שרביט - מקסימאלי). כל זאת כדי להתכונן להופעה הבאה שלה, שלקראתה היא ממש ממש תשתפר ותהפוך למכשפה עוצמתית להחריד.</p><p>חלקכם אולי כבר יודעים לאן המשל הזה הולך. אבל נמשיך לפני שנגלה.</p><p>באלים אמריקאים, בעיירה לייקסייד, הסדר הוא הפוך. עיירה חמימה ומתוקה, שהכל מושלם בה מדי. אנשים נחמדים מדי, השלג לבן מדי, כולם עוזרים מדי אחד לשני. עד שמתברר שהכל זה תוצאה של הקובלד (שהפתיע אותי הויתור על הסיפור אוריג'ינס המדהים שלו) שגורם לשגשוג במחיר קורבנות הילדים של הכפר, ולאחר שהוא מת, הקסם פג. לייקסייד חוזרת להיות עיירה סתם. וזו גם המגמה של הסדרה כולה - אל אחר אל מת, והקסם פג מהעולם. לא יודע איך יחליטו לסיים אותה בעונה הבאה, אבל הכיוון כרגע ברור. </p><p>אז לאן זה לוקח?</p><p>בלי להיות בורדיאר או כל הוגה פוסט מודרני אחר, אפשר להבין שהדיבור פה הוא על קולנוע. מה יוצר הקולנוע? מה המחיר שלו? </p><p>מארוול, הווי אומר, דיסני (האלו שאותו בורדיאר מאוד אוהב להאשים בכל הצרות של העולם, וואלה, ולא הכי שלא בצדק), לוקחים את העיירה המשעממת ומוסיפים לה, כמו ב"הרחק מהבית" של ספיידרמן או בסרט השני של שומרי הגלקסיה או לעזאזל באיזה סרט לא, בעזרת המון אפקטים ואנשי ארט, זוהר. לא רק דיסני, זה מה שעושים בקולנוע. אבל בלי כל אנשי הארט והסי ג'י איי, זו סתם פתח תקווה. נו אופנס. השוט בו ירד לי האסימון הוא השוט שבו הכל חוזר להיות רגיל. בניגוד לרכבי גלידה שהופכים להאמרים, יש שוט שבו רואים רכב יפה חונה בחניה, והוא פשוט הופך לרכב.. רגיל. קצת מלוכלך, עם קצת דפיקות בפח. כמו הרכב שלי. אומרים לנו היוצרים: רוצים שאנחנו, המכשפה, תלך? בסדר. הנה לכם העולם הרגיל והמשמים שלכם. נכון שהוא לא וואו? (חבל לי שלא ראינו את השחקנים בלי עיצוב שיער ומייקאפ, אבל בסדר.)</p><p>אבל אל דאגה, אנחנו נחזור שוב. כמו וונדה שמתאמנת וחורשת על הספרי קסם, אנחנו יושבים עכשיו על תסריט חדש ואפקטים חדשים ששוב ישלפו אתכם מקרית מלאכי אל עולם של קסם שבו אין עלי שלכת על המדרכה. ולעולם תהיו במתח שבין העולם המשמים שלכם, למולטיוורס של מארוול! מו-הה-הה-הה-הה-הה.<br /><br /></p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiXMLjvv6jJiMPHl5KMTSa-zQXJ25ZzFeKQ1zhjCYu0i1qUgHBgkG4otzf8ie2tOeg3uALZmLPsDKp9aoFUKuPNsZ4RMNe3e9BULvTZGAyBk-9t8S03HXPHIow5UfwYXtXbg9EFWWX4T9Zn/s740/wandavision-ep8-end-credits.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="370" data-original-width="740" height="200" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiXMLjvv6jJiMPHl5KMTSa-zQXJ25ZzFeKQ1zhjCYu0i1qUgHBgkG4otzf8ie2tOeg3uALZmLPsDKp9aoFUKuPNsZ4RMNe3e9BULvTZGAyBk-9t8S03HXPHIow5UfwYXtXbg9EFWWX4T9Zn/w400-h200/wandavision-ep8-end-credits.jpg" width="400" /></a></div><br /><p>באלים אמריקאים? ההפך. לגמרי. כל הסדרה היא שיר הלל לקצוות של אמריקה. לדיינרים שכוחי אל ולעיירות מטונפות. לבארים של אירים אלימים וחובבי רוק כבד נורדי נישתי וגייז וטרנסים. לבתי הלוויות ואסירים משוחררים ואנשי מזימות קטנים ומוסדות לחולי נפש. האלים האמריקאים נדחקו לשולי החברה, כי זה המקום הטוב להיות בו. שם הרוח. במרכז? שולטים הרעים. אלה עם הכסף והכח, וכמובן בלי הלב. אז אם יש עיירה שיפה בה מדי? שחברותי בה מדי? תחששו. יש שדון שאוכל לכם את הנשמות של הילדים כדי לאפשר לזה לקרות. מי השדון הזה, נחשו בעצמכם. אבל כדי ליצור, לעשות קולנוע, צריך להגיע למקומות הצדדיים בחברה דווקא. משם יבוא הקולנוע הטוב.<br />גיימן יכל לוותר על הפרק בלייקסייד מבחינת העלילה. הוא לא באמת תורם משהו. אבל הוא כל כך מדויק, וכל כך משקף את המסר המרכזי, גם בספר וגם בסדרה (שאגב, היא הסדרה היחידה שראיתי עד כה שמתעלה על הספר שעל גביו נכתבה, לדעתי): אין באמת לייקסייד בלי מחיר מחריד. עדיף להיות סתם עיירה, כי אלו החיים. הקובלד לא יושב עכשיו בבית עץ בטיז אל סקנדינביה ומתכנן את ההשתלטות הבאה שלו. הוא מת. ועוד פיסה של קסם התפוגגה. אם היא תחזור, זה כי האנשים, בפינות העלובות שבהן הם חיים, יאמינו בה.רק וכך היא תחזור. לא כי מכשפה תכפה עליהם את הקסם שלה. ובנישות האלו תמצאו את הסיפורים שיהפכו את הבדידות שלכם והבנאליה של היום יום לשווה. למאירה. (ותודה על שהכרתם לי את <a href="https://www.youtube.com/watch?v=v0nmHymgM7Y&ab_channel=LeonardCohenVEVO" target="_blank">השיר המדהים הזה </a>של לאונרד כהן שכל כך משתלב עם הסדרה. כאילו הוא כתב את זה עבורה.)</p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEidV2-ZDDoNuO8R4hztpC_kvwJCT57ggcuZMO5k8XatFlAGH_C5ERARGlaQBMuVt8FYB9pA4ilQAaNcpIhtIqvcU0wEyTB69SOS0nqE-nEmaZicMFtYn3S25eUqo5ThuIjuw5AasfpM7b2h/s1200/american-gods-season-3.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="680" data-original-width="1200" height="226" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEidV2-ZDDoNuO8R4hztpC_kvwJCT57ggcuZMO5k8XatFlAGH_C5ERARGlaQBMuVt8FYB9pA4ilQAaNcpIhtIqvcU0wEyTB69SOS0nqE-nEmaZicMFtYn3S25eUqo5ThuIjuw5AasfpM7b2h/w400-h226/american-gods-season-3.jpg" width="400" /></a></div><p>ואולי זה פשוט ההבדל בין סדרה מקומיקס גיבורי על בצבעים עזים, לסדרה מספר של יהודי נודד. (אם כי בתכלס גם כל מארוול יהודים בערך אז זה לא טיעון)</p><p>שתי הסדרות הוליוודיות, שתיהן בסטנדרט אמריקאי. האחת, בסופו של דבר, מכורה לאשליה, וממכרת אותנו אליה. עוד ועוד. לעזאזל המחיר. השנייה, בזה לה. למרות האושר שהיא מביאה. יחי ניל גיימן.</p>חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-52505050334878802772020-12-14T20:42:00.001+02:002020-12-14T20:42:53.796+02:00"מי שמך?!" ביקורת הסדרות והסרטים של הבלוג. והפעם - שעת נעילה.<p> </p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhTEVu6V3Sbu739icaor-XkY5bvGuZj259bbEapmlTq-Hc8rObqTEfuKxPU-S2PEyDHOPyW3nC8pGpZCdmbIsvXQY6iIyyAncwPnHvTnHOHC4J-JBUXntuHuZ1DyLWuaIznEgFaxDlZ9KyJ/s1051/71919828_10220763279540935_5005154316080644096_o.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1051" data-original-width="1051" height="400" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhTEVu6V3Sbu739icaor-XkY5bvGuZj259bbEapmlTq-Hc8rObqTEfuKxPU-S2PEyDHOPyW3nC8pGpZCdmbIsvXQY6iIyyAncwPnHvTnHOHC4J-JBUXntuHuZ1DyLWuaIznEgFaxDlZ9KyJ/w400-h400/71919828_10220763279540935_5005154316080644096_o.jpg" width="400" /></a></div>ראשית, גילוי נאות: אני דור שני לשריון. אבא שלי לחם כחייל חרמ"ש בחזית הדרומית ביום כיפור, נפצע וכמעט נהרג מרימון שהושלך לזחל"מ שלו. הוא סחב את הפציעה הזו ברגל עד יומו האחרון. בעיקר בחורף. אני השלמתי בחזית הצפונית. הכמעט כמעט כמעט מלחמה של 2007 נפלה בחלקי בהיותי תותחן 3א בחטיבה 188. תודה לאל שזו לא הייתה מלחמה ממש בסוף (אם כי מבחינת המודיעין אני יודע שקוראים לזה מלחמה). עם המצב המנטלי שהייתי בו אז, כנראה שהיה קורה לי כספי. <br />אז שעת נעילה זו סדרה שנגעה בי רגשית עוד מהטריילר.<br />עם זאת, אני אומר עליה משהו שבעיני הוא עדיין חד משמעית - שעת נעילה עובדת.<p></p><p>הביקורות על שעת נעילה באות משלוש כיוונים - דיוק הסטורי, איכות קלונועית (בעיקר מצד המשחק, הבימוי והכתיבה) ואידאולוגיה. </p><p>אני אתעלם מזו האחרונה כי כל מי שלא מקדם בצורה פרוגרסיבית ערכים של ניו יורק, סליחה, תל אביב, יחטוף על כך ("למה אין יותר נשים?" באמת? בשם הפוליטיקלי קורקט אתה רוצה להכניס נשים לטנק?, או יותר גרוע: "למה אין מתח הומו אירוטי בין הדמויות?" כן, זה מאוד תואם. הר ברוקבק בואך תל יוסיפון. מאוד תואם המבקר ההוא מTV BEE).<br />לגבי הראשונה, אני אומר שלא כולם יכולים להרשות לעצמם לצלם את הסצנה היקרה ביותר עוד פעם רק כי הווטרנים אמרו שזה לא בול, כמו שקרה באחים לנשק. לא כולם HBO. אני אמנם לא בוגר דוקטורט בנושא קרבות הבלימה בעמק הבכא, אבל יש לי די הרבה ידע בנושא, ולא חשתי עיוות הסטורי צועק. בסדרה עשו מה שצריך כדי שיהיה מעניין מחד ויחסית אמין הסטורית מאידך. <br />אבל לגבי הביקורת השנייה, אני אומר שכן היו לא מעט פלטות. לא בצילום או באפקטים או בארט. זה היה וואו. אבל המשחק של חלק מהדמויות, הכתיבה שלהן (כאילו, דפנה לא באמת עניינה את הכותבים שהיו בונים את העלילה מצידם רק על מלאכי) וחלק מהעלילה עצמה, במיוחד הקו שבו דפנה ואבינועם לוקחים נגמש שלם אל מעבר לקווי האויב (הוא לא אמור להיות חכם או משהו כזה?) רק כדי להיתפס... וואלה. לא. זו ביקורת שאני שותף לה.<br />אבל כל זה לא יותר מפלצנות של אנשי קולנוע. וסליחה לכל מי שפגעתי ברגשותיו. כי בסוף, דרך הסדרה אני עברתי כל כך הרבה חויות, תחושות, ואם יש משהו נוסף שלמדתי בבצלאל, זה שיצירה צריכה קודם כל ליצור אצלי תגובה רגשית. <br />העומס על קווי נט"ל בעקבות הסדרה מוכיח שזה לא רק אני. הם הצליחו בכך בצורה יוצאת דופן. אנשים שחוו מלחמה זה עורר בהם רגשות קיימים, ואלו שלא, חשו את הנורא, את הזוועה, את הקושי, ואת הגבורה ושאר הרוח. </p><p>(יכולה השאלה להישאל, בשביל מה זה טוב. אני לא פסיכולוג אז אני אני אתעלם ממנה.)<br /></p><p>אז האם יש לנו כאן אחים לנשק תוצרת ישראל? לא. הסדרה לא התעלתה לכזו רמה. אבל גם אף אחד לא ממש ציפה לדבר כזה בתקציב כזה (מאוד גדול, תגידו? HBO , אלו ממקודם, יצחקו צחוק אירוני במשך כחצי דקה). המטרה של סדרה תוצרת כאן היא קודם כל פנימה, לישראל. לעורר פה מחדש שיח סביב מה שקרה. וזה נעשה למופת. <br /><br /></p><p>מבקר של וואלה כתב שאכזב אותו שסיימו עם תמונות הווטרנים. שזה מציג את הסדרה כסדרה שיותר מדי עוסקת בצד הפנים ישראלי, בצד התיעוד, בצד השיח הציבורי, בצד החברתי פוליטי. מעבר להצעה למבקר הזה ללכת להיות פרובינציאלי במקום אחר ולצפות בזוועות ישראליות דוגמת "בלקספייס", אני שמח לבשר שהמבקר בא לקלל ויצא מברך. בדיוק בשביל זה יש לנו טלוויזיה ישראלית.</p>חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-66047283799892439952020-09-08T01:28:00.001+03:002020-09-08T17:40:06.095+03:00"מי שמך?!" ביקורת הסרטים והסדרות של הבלוג. והפעם - "היהודים באים".<p>היהודים באים היא ללא ספק סדרה מאוד <b>שלי</b>. אני מרגיש שאני קהל יעד מרכזי שלה - חובב תרבות והסטוריה יהודית שמחפש הומור ביקורתיות אמנות ושבירת גבולות. אני מבין את כל הרפרנסים מהתרבות הפופלרית מחד והתרבות היהודית מאידך(כולל כאלו ממש, אבל ממש למיטיבי לכת, כמו הקטע עם <a href="https://www.youtube.com/watch?v=M4MI3-1qvvM&ab_channel=%D7%9B%D7%90%D7%9F11-%D7%AA%D7%90%D7%92%D7%99%D7%93%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99" target="_blank">"בית דוד"</a> שמרפרר לא פחות מאשר למאמר ארכיאולוגי משנות ה90!), מכיר את כל הסיפורים כדי להבין איזה פרשנות הם נותנים ואיפה הם פספסו בכוונה או בטעות בדיוק הסיפור, ומשתמש במערכונים כדי להעביר שיעורים והרצאות. </p><p>אז אני לכאורה ממש קהל מכור. </p><p>ועדיין, "היהודים באים" הצליחה לעשות משהו קשה מאוד מאוד מאוד. </p><p>היא הצליחה לקחת תוכנית סאטירה חביבה, ולהפוך אותה לתוכנית נושכת, סופר פוליטית, סופר אמיצה - ועדיין להישאר תוכנית טובה.</p><p>כי בעונות 1 (המדהימה) 2(החצי חצי כזה) ו-3 (המופתית) היה הרבה עיסוק במורשת של אז, שלמה, ויוסף, וקום המדינה, אבל ברוב מכריע של המערכונים, עיקר הבדיחה היתה על שם. זו היתה סאטירה הסטורית בעיקר, שגלשה לכאן ולעכשיו במרומז, מדי פעם. </p><p>אך בעונה הזו, כמעט כל מערכון עשה את מיטב מאמציו לדבר על כאן ועכשיו בפנים. (אני מניח שצירופם של ניר ברגר ואופיר ששון מסדרת האנימציה "סוף הדרך" לצוות הכותבים היה חלק מהצהרת הכוונות על הכיוון הזה) היוצרים הדגישו לנו את האופי החדש בצורה חד משמעית בסיום הפרק הראשון, עם מערכון שמאוד לא היה אופייני עד העונה הזו - המערכון של <a href="https://www.youtube.com/watch?v=8jLdDRM8eF8&ab_channel=%D7%9B%D7%90%D7%9F11-%D7%AA%D7%90%D7%92%D7%99%D7%93%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99" target="_blank">מדחת יוסוף</a>. הוא ממש לא מצחיק. הוא קורע לב. ואת זה הם עשו באומץ אדיר, כשהם לוקחים את יוסף, דמות שמאוד הצחיקה ותפסה בעונה הראשונה, ומשתמשים בו ובכישרון האדיר של יניב ביטון ועידו מוסרי כדי להכאיב לנו הצופים. מסר - העונה, זה לא יהיה כל הזמן פאן. אנחנו הולכים לעשות לכם רע. </p><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEizAarQC2SHUqmB8URVto5Q4VubOJ-FnnlneXPnp63sZb1MFunHmXNOqfg3IHIwGB1emcjjy0k-Yy5Cc42oiXd1a9DGZGRxFxa4rFPSLDtnlyiMF8KHq4TGZTWGQWlVB69kHZPVk0jAiTEP/s1200/3029530-46.jpg" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="675" data-original-width="1200" height="351" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEizAarQC2SHUqmB8URVto5Q4VubOJ-FnnlneXPnp63sZb1MFunHmXNOqfg3IHIwGB1emcjjy0k-Yy5Cc42oiXd1a9DGZGRxFxa4rFPSLDtnlyiMF8KHq4TGZTWGQWlVB69kHZPVk0jAiTEP/w625-h351/3029530-46.jpg" width="625" /></a></div><br /><p><br /></p><p>אחרי הפרק הראשון, שהיה נהדר, היו כמה פרקים שהרגשתי שהסאטירה והאמירה השתלטו על המערכון ועל האמנות, והסדרה איבדה משהו מהערך שלה. אבל אני מרגיש שמאז הפרק הייחודי של בת שבע, משהו השתנה. המערכונים, גם אלו שכואבים יותר ואומרים ממש הרבה ובאופן מאוד בוטה, היו טלוויזיה במיטבה. דמויות חזקות וקצ'יות, דיאלוגים מגניבים ומצחיקים, פרשנויות מקוריות, וכל זה, עם <b>המון </b>אמירה על עכשיו. רובה על הצד הימני, זה נכון, אבל גם עם הרבה אמירה על השמאל, במערכונים של <a href="https://www.youtube.com/watch?v=i1BPSYjneBc&ab_channel=%D7%9B%D7%90%D7%9F11-%D7%AA%D7%90%D7%92%D7%99%D7%93%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99" target="_blank">עמוס </a>שממש מתמצת את "המרד השפוף" של גדי טאוב ל3 דקות, המערכון על <a href="https://youtu.be/blERCRU0lg8?t=1068" target="_blank">הברנז'ה התל אביבית</a> עם דן בן אמוץ, או על הנהנתנים התל אביביים האפאתיים במערכון עם <a href="https://youtu.be/TeMYDDs-zlI?t=999" target="_blank">הקוזאקים</a> או של <a href="https://www.youtube.com/watch?v=U2AHR0pAZps&ab_channel=%D7%9B%D7%90%D7%9F11-%D7%AA%D7%90%D7%92%D7%99%D7%93%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99">ירמיהו</a>. ועוד ועוד. <br /></p><p>אם נסכם, אפשר להגיד בלי להתבלבל, לדעתי, ש"היהודים באים" נכנסו בשלום ויצאו בשלום מהפרדס של האמירה הנוקבת והעכשווית. עם כל הבלאגן סביבה, מעניין אם תחודש לעונה חמישית (אבוי אם לא), ואם כן, לאיזה אופק ימשיכו מכאן. </p>חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-57537047019670193182020-07-24T00:59:00.006+03:002020-07-24T16:42:14.290+03:00"מי שמך?!" ביקורת הסדרות והסרטים של הבלוג. והפעם - ONWARD - קדימה! (איזה תרגום יבש ומאבד פואנטה לשם הסרט)<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div>
<b>אזהרה - יש פה קצת ספויילרים לONWARD, אבל ממש בקטנה, לא דברים קריטיים שהורסים את העלילה או משהו. </b></div>
<div>
סרטי פיקסאר איתנו כבר הרבה זמן. ישנם כמה דברים שתמיד היו נכונים עליהם:</div>
<b>ראשית,</b> לכל שוט יש תפקיד מאוד מאוד ברור בקידום העלילה. כל פריים מסביר משהו שאנחנו צריכים להבין כדי להגיע מהאקספוזיציה לסיום. יש יוצאים מהכלל (נניח, הריקוד הזה של ג'וי ב"הכל בראש"<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<iframe allowfullscreen="" class="BLOG_video_class" height="266" src="https://www.youtube.com/embed/PZXA3u2FznU" width="320" youtube-src-id="PZXA3u2FznU"></iframe></div>
<div>
<br /></div>
<div>
שהוא יותר אמנותי משוחרר, אבל זה ממש נדיר. ותודה ליוני שלמון שהראה את זה אצלו כי באמת קשה למצוא כאלו בסרטי פיקסאר)<br />
<div>
<b>שנית,</b> היצירה תמיד תעסוק בתעשייה - תמיד יש תחושה שכולם עובדים מאוד קשה מסביב, שהכל מאוד מודרני, ותמיד יש חוויית חיים של עיר מודרנית עם שעות עבודה של ארה"ב. הצעצועים מתנהלים כמו חבר'ה או אפילו יחידה צבאית בצעצוע של סיפור ולא ממש נהנים מהחיים, מפלצות בע"מ זה מקום עבודה, וולי עובד בניקוי כדור הארץ אינסוף שעות ורק בסוף היום יש לו כמה רגעים עם הג'וק ואיווווווה, הדינוזאור הטוב מתחיל ומסתיים בעבודה החקלאית התעשייתית למדי, הכל בראש מציגה את המח כמקום עבודה תעשייתי של יצירת רגש, באגס לייף עוסקת בהעלאת מס מהעבודה, האינקרדבלס מתחילים את הסרט עם אב המשפחה שעובד בעבודה משמימה בביטוח, רטטוי סובב סביב מסעדה שכולם עובדים מאוד קשה כדי להיות בה... יו, זה ממש קל להוכיח את זה. אפילו היוצאים מהכלל - UP ומוצאים את נמו קשורים קצת, כי העבודה של גיבור העלילה בUP היא זו שאיפשרה לו לצאת למסע (מסר - העבודה שלכם תסדר את הפנסיה! כמה שקרים מוכר לנו הקפיטליזם הצרכני), וכל הסיבה שנימו נחטף היא חלק מהעבודה של בנאדם. (האחרון מעט חלש, אבל תוותרו לי). </div>
</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhFS1hsi4nAO1gpo8jIS8iRvZdvnnniXGBbophu8qs-wa3kaW1xcYKE9OFxELzPzhNa-pOxxQFxt5bWLc_2QraJpGDjQxepGLdB26M0SJRh93rgf2HqwvWZ3IETwCJ5adw2ioayikslQmyg/s304/images.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="166" data-original-width="304" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhFS1hsi4nAO1gpo8jIS8iRvZdvnnniXGBbophu8qs-wa3kaW1xcYKE9OFxELzPzhNa-pOxxQFxt5bWLc_2QraJpGDjQxepGLdB26M0SJRh93rgf2HqwvWZ3IETwCJ5adw2ioayikslQmyg/s0/images.jpg" /></a></div>
<div>
<br /></div>
<div>
<b>ושלישית, </b>וזה המשך של הסעיף הקודם, היצירה לעולם תהיה גם רפלקטיבית על האנימטורים. מכיוון שזה על תעשייה, בדרך כלל יהיה הרבה דיבור על תעשיית האנימציה, ולמעשה, בכל סרט היוצרים מדברים קצת על מה שהם חווים כיוצרי אנימציה. במקום לעשות רשימה, הפעם אני אתן משימה לכם הקוראים - מלאו את החסר - בסרט פיקסאר __________, רואים את הדמות הראשית _______ מתמודדת עם הקושי שלה בעבודה סביב _________________, שזה בעצם דיבור של יוצרי האנימציה על המתח שלהם בין ___________ ל_______________. </div>
<div>
למי שלא יודע אני כבר פחות בעסקי האנימציה ויותר בהוראה אז אני מציק. </div>
<div>
אבל אני אתן דוגמה.</div>
<div>
בסרט <u>משפחת סופר על</u>, רואים את הדמות הראשית <u>אבי המשפחה, בוב</u>, מתמודד עם הקושי שלו בעבודה סביב <u>התסכול שלו שהוא עושה דבר שמגביל אותו, שלא נותן לו לזהור במלוא עוזו, וכולא אותו בקיוביקל לעשות מה שאומרים לו בניגוד לרצונו. </u>שזה בעצם דיבור של יוצרי אנימציה על המתח שלהם בין <u>הרצון לעשות כסף בתעשייה ובפרסום </u>ל<u>רצון שלהם להוציא את היצרתית שלהם החוצה.</u> </div>
<div>
עכשיו, את הניתוח הזה עשיתי תוך כדי הקלדה, כי זה כל כך צועק בסרטים שלהם. זה עובד ממש על כל סרט בקלות. מי שרוצה לשאול ספציפית מוזמן בתגובות. </div>
<div>
ומשהו חשוב - אנימציה היא תעשייה. היא דורשת תכנון מדוייק ומסודר, והמון המון כאב ראש והתאמות הפקה. אנימציה בתלת, בהקשר הזה, היא גרועה הרבה יותר, כי הכל צריך להיות לפי סדר, בגלל שיש המון טכנולוגיה מעורבת. ואת האנימציה התלת מימדית פחות או יותר המציאו פיקסאר. זה הבייבי שלהם, וכל סרט שלהם הם מנסים לפתח אותה עוד. לכן ברור למה חצי מהסרטים של פיקסאר עוסקים בתסכול של היוצרים ובמתח שלהם בין הרצון להיות אמנים פורצי גבולות שעובדים לפי מוזה לבין הצורך הבלתי פוסק לרצות את הלקוחות ולעבוד לפי הספר והגוגל שיט. </div>
<div>
אחרי כל זה, אפשר להבין כל סרט של פיקסאר הרבה יותר טוב. גם את החדש יחסית, ONWARD. יצורי הקסם כולם "נפלו" לתעשייה, וחיים חיים בורגניים ונורמאליים, ואפילו המפלצת המפחידה מנטיקור צריכה לשלם מס הכנסה. ואיזה כיף זה אם נפרוץ את הגבולות ונהיה פרועים כמו פעם. (כן, המסר הזה חוזר אצלם שוב ושוב ושוב...) ואפילו <a href="https://youtu.be/_QYePe0XUAU?t=135">הסצנה הזו מסוף הסרט</a> נראית ממש דומה ל<a href="https://youtu.be/EChtPZ18xAk?t=63">סצנה הזו מסוף "אמיצה". </a> אותו רעיון של שחרור, דהרה ושיער מתבדר ברוח. </div>
<div>
אבל יש כאן חידוש. נצפה רגע בסצנה הפותחת:<br />
<br /></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<iframe allowfullscreen="" class="BLOG_video_class" height="266" src="https://www.youtube.com/embed/fBLZXNejB7s" width="320" youtube-src-id="fBLZXNejB7s"></iframe></div>
<div>
היה קסם מדהים ומיוחד שהיה קשה לשלוט בו, והוא הוחלף במשהו פחות קסום ומגניב, אבל שיותר קל לבצע...</div>
<div>
אני מניח שזה השלב שכל מי שלמד גם אנימציה קלאסית וגם אנימצית תלת הבין את הרמז - התיאור ההיסטורי הזה הוא מעולם האנימציה. מהעולם של האנימציה הקלאסית, המצוירת ביד אבל מאוד מאוד מאוד קשה לביצוע, לעולם של אנימציית התלת. </div>
<div>
אם אני מבין נכון, המסר הרפלקטיבי פנימי של פיקסאר מהסרט הזה, הוא הגעגועים לאנימציה הקלאסית. לא זו של שנות השמונים, אלא הקדומה, זו שאנשים באמת התפרעו בה, עשו בה כבשלהם. כמו מה שחוזר היום בסרטים הנסיוניים הקצרים שגם פיקסאר בעצמם עושים (נניח, <a href="https://www.youtube.com/watch?v=AZS5cgybKcI&t=467s">קיטבול)</a>.</div>
<div>
מה העניין? פעם הכל היה אנימציה קלאסית, וכדי להיות אנימטור קלאסי טוב, צריך להיות סופר דופר דופר מוכשר, ושנים על גבי שנים להאתמן ולהשתפר. ואז, באה טכנולוגית התלת מימד. אתה יכול לא לדעת להרים עיפרון אבל ללמוד קורס של כמה חודשים ולהיות אנימטור לא רע בכלל. כל אחד יכול להוריד איזה ריג (דמות תלת מימדית) ולעשות איתה ככל העולה על רוחו. אני זוכר שכשעבדתי בסטודיואים הגדולים בתעשייה היו סביבי אנשים שלמדו שנים אנימציה וכאלו שעשו רק קורס של כמה חודשים, ועדיין, ההבדל לא היה מאוד גדול לעין בלתי מקצועית. היו ציירים מחוננים ולצידם כאלו שלא יכלו לצייר עיגול, ועדיין אינמצו יפה מאוד. הטכנולוגיה מאפשרת לכולם להיות אנימטורים אם מספיק רוצים. כן, יהיו פערי רמות אפילו די גדולים בין אנימטורים, אבל ההשפעה שלהם על התוצר הסופי דרמטית הרבה פחות מאשר בטכניקה הקלאסית. אבל מה המחיר? קיבעון. עבודה בתלת מימד הוא מאוד מוגבלת, מאוד מרוסנת, הכל צריך להיות לפי סכמות וכללים, אחרת הכל לא מסתדר ומתפרק. בקלאסית, למרות הכל, יש הרבה יותר מעוף וחופשיות.</div>
<div>
אז מתגעגעים לזה שבקלאסית אפשר להפוך בכמה ציורים דרקון למכונת קפה, ובתלת זה סיפור שדורש צוות טכני שלם שיקלל אותך על עצם הרעיון. ובכל זאת, זה יותר זול להפקה, ובגלל שיותר קל להכשיר לעבודה בזה, אפשר להעסיק יותר אנשים באותו התקציב ולייצר יותר. לא צריך להיות קוסם שנולד עם היכולת כמו איאן, כל ברלי יכול. מה גם, שאחרי שעשית סרט אחד, אפשר להתשמש באותם הדמויות שוב וזה חוסך מלא כסף ועבודה. </div>
<div>
אבל שוב, התסכול של יוצרי פיקסאר יוצא החוצה - נמאס להם קצת מפרי ידיהם - יוצרי התלת מואסים בו, קצת. הם רוצים לחזור להתפרעות האמנותית של הקלאסית, בגרסה המשוגעת יותר שלה, הנסיונית יותר.</div>
<div>
כן, כמו בכל הסרטים, הם רוצים לפרוץ. הפעם, אבל, הם רוצים לפרוץ את מה שהם עצמם המציאו. שזה.. די מגניב.</div>
<div>
אבל אני אתן ניחוש, גם הסרט הבא יהיה בתלת מסורתי. כי הסרטים של פיקסאר הם סובלמציה לרצון מודחק, שנראה לי יוצא להם רק בסיפור בסרטים. ואולי גם בהאפי האוור ביום חמישי בערב. אבל זהו. שאר הזמן זה טבלאות אקסל שמתמלאות בשוטים ושמות שעשו אותם, אחראי טכני שמקלל את כל העולם, ומנהל הפקה שדוחק במחלקת המידול לסיים את האסטים שייכנסו כבר כי יש לייאאוט מחכה.<br />
עריכה:<br />מכאן ספויילרים קצת יותר נוראיים:<br />
********<br />אז אם נסכם (ותודה ליוני וניר על החידוד), פיקסאר בעצם אומרים - "אנחנו יודעים שהקסם כבר לא מה שהיה, ומבחינות רבות מדי צריך להיות פרקטיים ולמהשיך בתלת ולא להתפרע עם היצר האמנותי. אבל הי, אפשר למצוא גם בתוך המסגרת הזו את הביטוי האישי, את המקום שבו גם בתוך המערכת הנוקשה של תלת המימד, אפשר להיות קצת יצירתיים. נעשה פה ושם דברים קטנים שיהפכו את התיעוש האמנותי שעברה האנימציה לפחות נורא."<br />זה השלב החמישי באבל - ההשלמה. בדיוק כמו שאיאן משלים עם זה שאבא שלו, בעצם, אף פעם לא היה שם ואחיו זה מה שיש, כך פיקסאר משלימים - האנימציה כבר לא הדבר הפרוע שהיה. הוא כמו עיר משמימה בארה"ב. אבל אפשר למצוא גם בתוך זה קצת מקום להתפרעות.<br />
<br />
אז... קונים את זה?</div>
</div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-41541309097558514582020-07-21T09:22:00.006+03:002020-07-21T23:34:10.733+03:00"מי שמך?!" ביקורת הסרטים והסדרות של הבלוג. והפעם - לוציפר, סדרות ישנות וחדשות.<br /><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgYSbzfmUf37bUBXir2VwnzQ9DujHow_1-z9wcVcjCKR5CNE5naKT05E6En5xHZO13I6htsoqN4qq-mFBdexSFgR2Rq6dsk5Um6F2tyuu-dT7-I7vwHGQmgNIVmBjP8FX4P4Dtc1yX_4niz/s1920/nebechmanAndMaze.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1080" data-original-width="1920" height="360" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgYSbzfmUf37bUBXir2VwnzQ9DujHow_1-z9wcVcjCKR5CNE5naKT05E6En5xHZO13I6htsoqN4qq-mFBdexSFgR2Rq6dsk5Um6F2tyuu-dT7-I7vwHGQmgNIVmBjP8FX4P4Dtc1yX_4niz/w640-h360/nebechmanAndMaze.png" width="640" /></a></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;">אמ;לק - סדרות, עם השנים מאריכות את פרקיהן ומקצרות את עונותיהן בתגובה למה שהשוק מאפשר ומה שהצופים רוצים. וזה בעיקר לטובה.</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;">כשהייתי ילד, שנות התשעים, היה מאוד ברור איך סדרות עובדות: יש סיפור מסגרת (נניח, אלי מקביל מגלה שהאקס המיתולוגי עובד איתה באותה החברה, רק ש.. הוא נשוי), הוא יהיה משמעותי בעיקר בפרק הראשון והאחרון של העונה, ומעבר לזה, הסיפור הזה יזחל הכי לאט שאפשר בכל ה20 ומשהו פרקים האחרים. מה יהיה בהם? סיפורי משנה, שמתחילים באותו פרק ומסתיימים בו, ומלמדים משהו חדש את הדמויות על עצמן. (אלי יוצאת לדייט עם מישהו חדש, יש לה תיק הטרדה מינית שממש קשור לזה, ויחד עם פתרון התיק היא גם מבינה למה להיפרד מהבחור החדש) אף דמות לא ממש משתנה במהלך העונה, אף דמות לא מתה במהלך העונה, אף דמות לא מצטרפת - כל הדברים האלו יקרו באו בפרק הראשון או באחרון. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;">היום? כל צופי משחקי הכס משקשקים כשג'ון סנואו מדפדף בספר, כי אולי הוא יקבל חתך נייר וימות מאיבוד דם כשהוא סתם נהנה במרפסת. (טוב, לפחות בעונות הטובות זה היה ככה) אף אחד לא ידע לאן בדיוק יגיע וולטר וייט בסוף, עד כמה הוא יהפוך ממורה חנן לפושע אכזרי, ומי ינצח בקרב בינו לבין פרינג'. כמו שאף אחד לא ממש יודע מה יהיה בסוף עם לאלו, נאצ'ו, מיגל או קים ב"סמוך על סול". מה שבטוח שכבר הם שינו את עורם כמה וכמה פעמים. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;">אז מה גרם לשינוי? מה גרם לזה שסדרה כמו "חוק וסדר" שהייתה מאוד פופולארית בניינטיז נחשבת לסדרה לגיל השלישי, ואפילו "האוס" שיחסית קרו בה דברים במסגרת הראשית של הסיפור משחררת ליוטוב פרקים מקוצרים של עשר דקות (במקום 45!) כדי שיצפו בה? מה גרם לאינטנסיביות לעלות כל כך? </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;">הרי ליצור סדרות כמו "פארגו" שמחליפה קאסט שלם כל עונה, או "דברים מוזרים" שמרגישה כמו סרט אימה מתמשך וכל עונה מתחלפים חצי לוקיישן וקאסט, זה הרבה יותר יקר וקשה. למה הם טורחים כל כך? וחוץ מזה, אם כבר יש לך סדרה שמצליחה, ואנשים מזדהים עם הדמויות (שזה ללא ספק הדבר הכי חשוב ביצירת קהל צופים), איזה מזוכיסט צריך להיות כדי להרוג אותן או לשנות אותן כל הזמן, ושהן עדין יהיו נאהבות ויעוררו הזדהות?</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;">והאמת, שזו לא רק האינטסיביות. רמת ההפקה של הסדרות עלתה בצורה לא סבירה. הצילום, הצבעוניות, הארט, האפקטים, כל אלו התקדמו בצורה קיצונית. נכון, יש גם הרבה יותר טכנולוגיה שמאפשרת את זה. אבל לצלם עם מנוף זה דבר שהמחיר שלו לא השתנה בצורה קיצונית כמו השימוש בו בסדרות. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;">יש לשאלה הזו שתי תשובות: כסף ואופי צפייה . </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;"><b>כסף -</b> מבחינה כלכלית, יש היום הרבה יותר הגיון ליצור סדרה שתהיה סופר איכותית, ובכך תחזיק ליותר זמן. למה? </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;">בעבר, חברות ההפקה היו משכירות את הסדרות לערוצים ברחבי ארה"ב והעולם. בתום תקופת ההשכרה הראשונית, לרוב, לא היה מחדשים את החוזה. למה? כי גם סדרות מוצלחות מאוד, לא היו שוות יותר מצפייה אחת או שתיים. רק קומדיות חביבות כמו "סיינפלד" או "חברים" היו ממשיכות בגלל שפשוט נורא נחמד להעביר איתן את השעות המתות של סוף יום השידורים. זה היה הרבה יותר מוצלח משידור חוזר של "פרקליטי אל איי". לכן, הכי חשוב היה ליצור סדרה עם הרבה פרקים, שתמלא הרבה זמן מסך, ועדין תמשוך את הצופים. כמות עדיפה על איכות. מה גם, שהקהל היה די כלוא - כמות הערוצים היתה קטנה בהרבה, ולא היו אלטרנטיבות כמו צפייה במחשב או VOD, אז אנשים הסתפקו בהחלט בסדרות שפשוט העבירו להם את הזמן בנעימים. <br />היום, לעומת זאת, המודל שונה. בעולם הנטפליקס סדרה יכולה להיות שוות צפייה לנצח. תמיד יכול לבוא מישהו ולצפות בכולה, כריכה לכריכה. ויש המון, המון סדרות, והמון דרכים לצפות בהן. אם הסדרה שלך לא תהיה ממש טובה, אנשים פשוט לא יטרחו לצפות בה. השוק הרבה יותר מורכב. לכן, חייבים לבלוט. רק סדרה שתהיה יוצאת מהכלל תמשוך צופים. אז עדיף לעשות רק 10-12 פרקים, אבל שיהיו ברמת נראות וכתיבה של קולנוע, מאשר להוציא עוד סדרה מזדחלת עם 20 ומשהו פרקים. בסדרה עם ה20 פשוט אף אחד לא יצפה. ואם הוא לא יצפה, נטפליקס יבטלו את החוזה.</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;"><b>אופי צפייה - </b>נסו לצפות בכמה פרקים ברצף של CSI. שיעמום. באמת. בפשע הראשון עוד יש עניין. השני, די, השלישי נרדמים באמצע. זו לא סדרה שכיף לצפות בבינג' כי מרגישים יותר מדי איך זה חוזר על עצמו. לעומת זאת, סדרה כמו "המכשף" היא סדרה שקשה להפסיק באמצע כי זה פשוט סיפור ארוך מאוד שלא מפסיק. בעולם שבו יותר ויותר אנשים יושבים לילה וצופים בסדרה מכריכה לכריכה, חייבים לתת להם סדרה שתאפשר את זה. שלא תרגיש מלאה אחרי שני פרקים, אלא להפך. בניינטיז, בנאדם היה צופה כשהוא היה יכול - הווי אומר, כשהוא מקבל את השידור, בזמן שקבעו לו. אז זה היה טיקסי - מקלחת, ארוחת ערב ואז אלי מקביל. משהו מהטקסיות הזו דווקא עודד חזרתיות. <br />אבל הדברים השתנו. אנשים יושבים שעות וצופים, הם דווקא מחפשים את הריגוש, את החשיבה. הם לא באים גמורים מיום עבודה רק להרדם מול המסך - יותר ויותר אנשים מקדישים שעות משמעותיות מהיום שלהם לצפייה. אז הם לא רוצים משהו טיפשי. הם רוצים אתגר רגשי ואינטלקטואלי. ואגב, אין להם בעיה לצפות בפרק של שעה ואף יותר. דבר שפעם לא היה ממש מקובל. <br />כמו שמראים יפה בקטע הזה מפיוצ'רמה.</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;"><div class="separator" style="clear: both; text-align: center;"><iframe allowfullscreen="" class="BLOG_video_class" height="266" src="https://www.youtube.com/embed/VUVix0STUqo" width="320" youtube-src-id="VUVix0STUqo"></iframe></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;">מכאן, אפשר להבין למה איך ש"לוציפר" נקנתה על ידי נטפליקס בעונה הרביעית, הם הורידו מיד את כמות הפרקים בעונה מ23 ל12 (לפני כל דבר אחר - לסמן - זו סדרה איכותית! לא טראש למלא זמן שידור!), ונתנו הרבה פחות זמן מסך לחקירות המעט משמימות של הרציחות באל איי (כי מה, אנחנו בניינטיז?), והרבה יותר התמקדו בעלילת המסגרת, שהאמת, כבר אי אפשר לקרוא לה ככה - היא פשוט העלילה. המסגרת התפיידה מזמן. ועוד לפני שקרה השינוי המבורך הזה (כי עונה 3 היתה באמת מרדימה וצפויה להחריד), כבר בסדרה, לוציפר השתנה בעונה הראשונה מפרק לפרק, וגם בשנייה יחסית, דבר שממש לא קורה בקומיקס, למשל. </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;">אז מה המסקנות?</div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;"><ol><li>אל תצפו בבינג' בסדרות מהניינטיז. זה עלול להשמים. </li><li>הירידה בכמות הפרקים היא אחד הדברים המבורכים שנתנה לנו הסופרנוס (יחד עם הקמת כל הז'אנר של סדרות האיכות), יחד עם העלייה בזמן התוכנית.</li><li>שווה להשקיע. זה יכול להחזיק יותר זמן. </li><li>אם לסדרה יש 20 פרקים ומעלה לעונה, וכל פרק הוא 40 דקות, תחשדו - סיכוי טוב שאתם צופים בממלא שעות שידור. הסדרות האיכותיות כבר לא מאריכות כל כך.</li></ol></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;"><br /></div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;">ואגב, אפילו הקומדיות והאנימציה יחסית יישרו קו, עם "המקום הטוב", "ברוקלין 99" או "ריק ומורטי". מה שקורה שם בעונה לדמויות לא קרה בסימפסונס בעשרים. אבל הם נשארו עם 20 דקות לפרק, כי קומדיה זה דבר שדורש קצב מהיר.</div> </div><div class="separator" style="clear: both; text-align: justify;"><br /></div>חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-64080211767592402272020-06-05T14:30:00.002+03:002020-06-05T14:54:24.789+03:00טבילת אש שנייה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
אחרי מלא זמן, עשיתי עמוד קומיקס, ואני אפילו מפרסם אותו פה בבלוג. זה בזכות משרד החינוך: בתחרות סיפורי וכרזות מתמחים להוראה (כן, אני חזרתי להיות מורה) אין אפשרות לשלוח קומיקס. אז שלחתי אותו כסיפור. מקווה שיקבלו את זה. כך או כך, זה נחמד שהם גרמו לי לנקות קצת אבק לקראת הפרוייקט המאוד גדול שאני מקווה להצליח לעשות בחופש הגדול.<br />
מבוסס על כמה סיפורים שקרו באמת, שחוברו להם יחדיו.<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhCCiDAbfciuDXcNtytbTSFxsvdgPQ2RD6hYjWeAhG7vAhaw2MlmSI1ci-Hzjduhll-tdV7tqkkWq-f5lnD4mJ60rXxiag46rblpzlkx_6ARd5k2hVtOQgnyb7l698gR23IvuI9PDBl-dIH/s1600/%25D7%2598%25D7%2591%25D7%2599%25D7%259C%25D7%25AA+%25D7%2590%25D7%25A9.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhCCiDAbfciuDXcNtytbTSFxsvdgPQ2RD6hYjWeAhG7vAhaw2MlmSI1ci-Hzjduhll-tdV7tqkkWq-f5lnD4mJ60rXxiag46rblpzlkx_6ARd5k2hVtOQgnyb7l698gR23IvuI9PDBl-dIH/s640/%25D7%2598%25D7%2591%25D7%2599%25D7%259C%25D7%25AA+%25D7%2590%25D7%25A9.jpg" width="452" /></a></div>
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<br /></div>
<div>
<br /></div>
</div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-21277565562953752742019-12-27T15:25:00.001+02:002019-12-27T15:25:38.566+02:00"מי שמך?!" ביקורת הסרטים של הבלוג. והפעם - המכשף - Witcher<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
מכיל ספוילרים מועטים ושוליים וגם למשחקי הכס.<br />
גילוי נאות: The witcher - wild hunt היה המשחק מחשב האחרון בו שיחקתי. אחריו לא יכולתי לשחק יותר. הרגשתי שאף משחק לא ישתווה לו. שלוש שנים ולא נגעתי יותר במשחקים, מה שהיה בימי התיכון וקצת אחריו משהו בסדר גודל של התמכרות לפרקים.<br />
אז לסדרה באתי מאוד מאוד נלהב, וממש לא הופתעתי מהביקורות הצוננות.<br />
כולם מדברים על כתיבה לא מהודקת, בימוי לא מספק, בחירות לא נכונות בעיבוד הדמויות וניצול זמן המסך.<br />
אפשר לומר שהם צודקים. גם המרצה שלי לתסריט בבצלאל לא אהבה את הנטייה שלי לפנטזיה - היא טענה שכשבונים עולם, האנרגיה הולכת לבניית העולם במקום לעיקר - התהליך שעוברות הדמויות וההזדהות איתן. זה בדיוק מה שקורה בסדרה - תהליכי התלמיד מורה של טיסאה ויניפר, האהבה שנאה של גראלט ויניפר, היחסים של דנדיליאן וגראלט ועוד ועוד, מרגישים מאוד מואצים, לא מעובדים עד הסוף. מרגיש שהיה צריך עוד כמה וכמה פרקים כדי שהכל ירגיש אמין.<br />
ועדיין, כל זה גישה של קולנוע ישן.<br />
זאת אומרת, ברור שזו ביקורת נכונה, אבל היא לא פאטאלית: אם יש משהו שלימד אותנו "ספיידרמן - מימד העכביש", זה שסרט יכול להיות מאסטרפיס גם כשהקשת של הדמויות לא מושלמת. וזה בון טון בעולם הקולנוע של היום.<br />
מארוול מצליחים יותר מכל מה שהיה לפניהם פשוט כי הם יודעים לתת שעות של פאן. זה לא עמוק במיוחד, הם לא נוגעים בנבכי הנפש, אבל העלילה מספקת בסיס מספיק טוב לפיצוצים חייזרים קסמים וכוחות על שגורמים לכל בר נש להרגיש לכמה שעות בחיים אחרים. אם העלילה היתה ממש גרועה, נניח, כמו ברוב סרטי DC, אז כל האפקטים היו נופלים על עיניים ערלות. הקהל לא מאמין לסרט. אבל משהו בקלילות העלילה של מארוול מספק את המינימום הנדרש, ולפעמים אפילו קצת יותר, כדי שלא נאבד את השהיית אי האמון, ונהנה מת'ור מתפרץ אל הקרב ומכה את כולם בברק. יחי ת'ור.<br />
וזה בדיוק מה שעושים ב"המכשף" (לא יכלו לחשוב על מילה יותר מגניבה בתרגום?). העלילה לא נוראה, היא בסדר. הדמויות בסדר, המשחק ממש בסדר, הנרי קאוויל אפילו יותר מזה (כנראה זו כפרה על סופרמניותו בדי.סי, speaking of which), אין רגעי מבוכה עלילתיים או עריכתיים, ואף שחקן לא גורם לצופה להגיד "נו באמת".<br />
ועל גבי זה יש שעות של פאן עם אקשן טוב, מוזיקה נהדרת, ארט וCGI ברמה הכי גבוהה שיש (גם אם מאוד לא אהבתי את עיצוב הדרקונים), ועבור קהל מעריצים שכמוני, זה ממש ממש מספיק.<br />
זה השלב שהקורא הביקורתי ישאל בחרון אף: "כ"כ הרבה מליונים בשביל סדרה שהיא רק מספיק?!"<br />
והתשובה היא חד משמעית: כן.<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEieiBuCZp4C2XAarq3s9MByU4E3me9-iUCCvFx6frE-_nwB8g_2cFkYSOMBFPaPW4cQryzSZq1PDKFHuKSOcJskXNncQ_N_3Om_6u2Diy1cM1dAqNWr1GyrA8aMTyU06fQhQQXICcAuHRRf/s1600/The-Witcher-Monster-1024x682.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="682" data-original-width="1024" height="426" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEieiBuCZp4C2XAarq3s9MByU4E3me9-iUCCvFx6frE-_nwB8g_2cFkYSOMBFPaPW4cQryzSZq1PDKFHuKSOcJskXNncQ_N_3Om_6u2Diy1cM1dAqNWr1GyrA8aMTyU06fQhQQXICcAuHRRf/s640/The-Witcher-Monster-1024x682.jpg" width="640" /></a></div>
<br />
כי יש שני סוגים של סדרות וסרטי פנטזיה/גיבורי על/מד"ב: סוג אחד, התחלה מעולם רגיל והגעה לעולם שמעבר תוך כדי העלילה: העולם הופך למקום פנטסטי לנגד עינינו. בסוג השני זה מצב נתון, והכותבים והבמאי עושים עבודה קשה כדי להסביר לנו את הכללים של העולם.<br />
משחקי הכס, למשל, מוקד ההשוואה של "המכשף" על ידי מבקרים רבים, באופן שאינו תואם לדעתי, היא סדרה מהסוג הראשון. אנו מתחילים מעולם ימי ביניימי רגיל: איש לא מאמין לאיש משמר הלילה שטוען שראה צועד לבן כי זהו מיתוס, הקהל כולו משתחווה בהשתאות כשרואה דרקונים על גופה של דאינריז, וג'ון יחד עם הקהל מעתיק את נשימתו כשרואה ענקים בשר ודם. אנחנו מגלים את נבכי הפנטזיה יחד עם הדמויות, יחד עם העלילה. העולם הופך לאט לאט לעולם מעט שונה.<br />
זה תואם מאוד למשחקי הכס - הפנטזיה בסדרה רחוקה מאוד מלהיות העיקר. זה משהו צידי שנותן נפח מעניין לבית הקלפים נוסח ימי הביניים. זו אחת הסיבות שחלק גדול מתאוריות המעריצים לא התממשו (חתונת דיאנריז עם מלך הלילה, ההצעה לסוף האלטרנטיבי שבה דיאנריז למעשה הורגת את ג'ון בקסם, הליכת מלך הלילה לקראת הריסת העץ בו נולד) - הן הדגישו מדי את הפן הפנטסטי, ולא הריאל פוליטי, שהוא העיקר של הסדרה. דינריז מנצחת בעזרת דרקונים, סבבה. אבל העיקר הוא שהיא נצחה ואיך זה השפיעה לה על הנפש.<br />
"המכשף" היא סדרת פנטזיה מהסוג השני. באופן קיצוני. זהו עולם מלא מלא בקסם, יצורים מוזרים, ואינספור תפקידים וגילדות שמעולם לא התקיימו במציאות הימי בינימית האמיתית ולכן היוצרים נזקקים לזמן רב מאוד כדי להסביר לנו מה הולך. והאמת, שהם עשו את זה טוב מאוד מאוד, ובאופן די יסודי. וזה מכפר על הטיפול המעט רשלני במערכות היחסים והתהליכים שהדמויות עוברות.<br />
הצופה הפשוט, גם אם לא קרא את הספר או שיחק במשחק, מבין עכשיו את החוקיות של העולם. הוא יודע מהו המכשף, איך נהיים מכשפה, מהם האלפים, מהם גמדים, למה יש מפלצות... כמעט הכל. וזה נלמד בצורה כיפית.<br />
העונה הראשונה היתה גם מבחינת הסיפור רק הקדמה לסיפור האמיתי. העיקרי. מבחינה תסריטאית, אנחנו לגמרי בהתחלה. עוד לא התחלנו את האמצע. רק עשו לנו אקספוזיציה מאוד מסועפת של הדמויות והעולם. העונות הקרובות, כך אני מאמין, כבר ייכנסו יותר לזוגיות המשונה של גראלט ויניפר, ליחסי אב-בת שלו עם סירי, למורכבות בכיבוש הנילפגרדי, ומי יודע מה עוד.<br />
מעכשיו אפשר להתמקד שוב בדמויות, בעלילה. ואני מאמין שזה יעשה יותר טוב בלי קפיצות הזמן בעריכה והצורך להסביר כל הזמן.<br />
ונראה לי שיהיה נהדר.</div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-78358522875740671802019-11-26T10:36:00.003+02:002019-11-26T16:48:04.540+02:00"מי שמך?! " - ביקורת הסרטים של הבלוג. והפעם - פרק 3 בעונה 4 של ריק ומורטי.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEilEAb2XR6-4gdtXTTCTJ1FKzB5Ahfgzr25e17ltjtG3FlyXNKEB2Fy-l4q2BySNNktj4l6f_gJAEWj-8Bgu38yuohqkZWevFKbadYC5R59jCSsMUp6-YyzIpMCBguzSvK0v63TKNm3KEa2/s1600/NETMORTY.PNG" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="717" data-original-width="1358" height="210" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEilEAb2XR6-4gdtXTTCTJ1FKzB5Ahfgzr25e17ltjtG3FlyXNKEB2Fy-l4q2BySNNktj4l6f_gJAEWj-8Bgu38yuohqkZWevFKbadYC5R59jCSsMUp6-YyzIpMCBguzSvK0v63TKNm3KEa2/s400/NETMORTY.PNG" width="400" /></a></div>
ריק ומורטי זו הסדרה הראשונה שגרמה לי לצפות בפרק שלה עוד פעם מיד אחרי שגמרתי לצפות בו בפעם הראשונה. היא הסדרה הראשונה מאז התיכון, שאז היה לי וידאו ומעט מאוד ברירה, שצפיתי בה יותר מפעם אחת. 4 כמעט, למעשה. ואני בנאדם עם עבודה וילדים.<br />
אני בהחלט פאן.<br />
אז נחמד לי פעם ראשונה לכתוב ביקורת.<br />
לעסק.<br />
זהירות, ספוילרים.<br />
ריק ומורטי זו סדרה מלאה ברפלקציה - דיבור של היוצרים על עצמם ויצירתם דרך הסדרה. בדרך כלל ריק, היודע כל, הוא זה שמביא את הרפלקציה (כשהוא אומר שהרשת רצו עוד פרק עם כבלים בין מימדיים, כשהוא מסביר ב<a href="https://www.youtube.com/watch?v=WNhH00OIPP0">פרומו</a> למורטי ולשאר שזה רק פרומו, ועוד המון מקומות - למעשה, כבר בפרק הראשון, כשהוא אומר שהפרקים ימשיכו עוד המון שנים).<br />
בפרק המדובר, עונה 4 פרק 3, הרפקלציה עלתה מדרגה.<br />
נסדר את הפרק לפי סדר כרונולוגי:<br />
מורטי רוצה לכתוב סדרה לנטפליקס על שוד. בת', היחידה בחיי ריק שאכפת לו מזה שהיא תאהב אותו, מזהירה אותו שאם הוא יהרוס למורטי את זה הוא יהיה בבעיה. אז כדי לא לאבד את מורטי, שהיום אנחנו יודעים שריק צריך אותו לא רק כמעיל הסוואה אלא כי הוא רוצה בקרבתו, ריק מתחיל משימת שוד שמגחיכה לחלוטין את כל ז'אנר השוד, ובכך לגרום למורטי לרדת מהנושא בעצמו (תכלס, הוא יכל להשתיל לו את הרעיון בחלום כמו בפרק 2 עונה 1, אבל ריק, הווי אומר, הכתובים הרמון ורוילנד, בטח רצו אתגר חדש). אחרי שריק מגחיך לחלוטין את הז'אנר, מורטי "נזכר" שיש לו פגישה בנטפליקס על הסדרה, וריק כמובן מפציר בו שילך מיד. מורטי מגיע למשרדי נטפליקס, אבל תוך כדי הפיץ' הוא מרגיש שזה מטופש ועוזב את כל הרעיון, וכך ההרפתקאות שלהם ממשיכות לעוד אלפי שנים.<br />
אני לא מרגיש שאני לוקח הימור גדול מדי כשאני משער שכל הפרק הזה נובע מפניות שנעשו לדן הרמון, אחד הכותבים (ואולי גם לג'סטין רוילנד, הכותב השני והמדובב הראשי) לכתוב להם סדרות, או לחילופין, בעקבות רעיונות שהיו למי מהשניים לכתוב סדרה בז'אנר סטנדרטי יותר מאשר סיי פיי אנימטיבי סאטירי למבוגרים, והרמון, שאת ריק ומורטי בקושי כותב בגלל בעיית השתייה שלו, התלבט אם להשקיע בזה זמן. ואולי הוא כבר השקיע בזה זמן, וניסה גם שם.<br />
אבל הדמות של ריק, שמבטאת יותר מכל את הבוז שיש להרמון ורוילנד לרגיל, לשגרתי ולמקובל, לא נתנה להם לעשות את זה. הם יכלו לעלות על הסוס ולהיות במקום של הגדולים, עם סדרות גדולות והמון כסף. אבל, הם לא יכולים לעשות יצירה שהיא לא ריק ומורטי, או דברים בסגנון. זה פשוט נראה להם מטומטם מדי.<br />
ועדין, הפרק, הוא על שוד. הוא עשוי כמו פרק שוד, עם טוויסטים טיפשיים כמו של סרט שוד, וכל המניירות הנלוות.<br />
במילים אחרות, אמנם הם לא יכולים, מנטלית, לכתוב סדרה "רגילה", אבל הם עושים כל ז'אנר שהם רוצים או אוהבים דרך העיניים הציניות והסאטיריות שלהם. שזה דרך להשיג את מה שהם רוצים בכל זאת.<br />
אני לא יכול שלא להזדהות עם זה - היכולת להיות כמו כולם וכך לחיות חיים נוחים יותר ופשוטים יותר היתה לי, פשוט.. לא מצאתי בזה עניין וזה דיכא אותי. הרגיש לי מטופש. הריק הפנימי שלי גם לא נתן לי להיות במקום בורגני. אם כי אני לא רואה דרך להרגיש את זה קצת דרך החיים שלי.<br />
בקיצור, היה פרק בסדר, עם רעיון נסתר מאחוריו שהיה ממש מעניין.<br />
_____________<br />
אחת קטנה לסיום: יש את השוט שבו ברור שריק תכנן את הכל.<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEis81d_0vRJ4eknimKwK3XBMOv6H5vKEYsc1If_BTP1dOpdaJ0gycPzTxvc6HS_eGYNgLEUfRtxOukkBXfoAYLQsbK1CLorVlGWGuEq0ujdGogb2L4ziBgwiPdIHidCGtLORqREEZ8VMCkf/s1600/sunglasses.PNG" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="536" data-original-width="796" height="268" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEis81d_0vRJ4eknimKwK3XBMOv6H5vKEYsc1If_BTP1dOpdaJ0gycPzTxvc6HS_eGYNgLEUfRtxOukkBXfoAYLQsbK1CLorVlGWGuEq0ujdGogb2L4ziBgwiPdIHidCGtLORqREEZ8VMCkf/s400/sunglasses.PNG" width="400" /></a></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
כן, ברור שזה מרפרר לפוזה הקבועה של השודד הראשי בכל הז'אנר. אבל לי זה גם הזכיר את <a href="https://www.youtube.com/watch?v=EBYsx1QWF9A">הסרטון הקצר שבו רואים איך ריק משתמש במורטי הרובוט. </a></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
אומר משהו? משהו על זה שריק תמיד רואה במורטי את הרובוט שהוא מתמרן, בדיוק כמו את כל העולם? אולי. </div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
ואולי זה ממש לא קשור.</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
<br /></div>
<br /></div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-42557790993743883912019-08-19T00:04:00.001+03:002020-07-21T23:33:53.642+03:00"מי שמך?!"ביקורת הסרטים של הבלוג. והפעם: גירסאות הלייב אקשן לאלאדין ומלך האריות<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<h2 style="text-align: right;">
<b>"מי שמך?"</b><b>ביקורת הסרטים של הבלוג.</b></h2>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEixzwzhry_eW2x81Fnnrdntbu54BI5gXgaDXGCBXywgMIIsdeYHMl7madqiVnx33u-Pdweq8vc1OZxx5_5EUwkOeTOikcxRQu6W8IyE2WXLnvKOEAAeGWMNmrdPaQLqkEmeL7ZGPuwTQsZB/s1600/LiveVersionDisneyHeb.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1080" data-original-width="1080" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEixzwzhry_eW2x81Fnnrdntbu54BI5gXgaDXGCBXywgMIIsdeYHMl7madqiVnx33u-Pdweq8vc1OZxx5_5EUwkOeTOikcxRQu6W8IyE2WXLnvKOEAAeGWMNmrdPaQLqkEmeL7ZGPuwTQsZB/s640/LiveVersionDisneyHeb.jpg" width="640" /></a></div>
ובכן, יצאו להם שני סרטים מחודשים על הקלאסיקות דיסני שהכי קרובות לליבי (מתחרה בהם רק מואנה, ומפסידה בסופו של דבר). אלאדין ומלך האריות.<br />
האחת, יצירה נהדרת שהיה ממש כיף לצפות ברובה. השנייה, הטריילרים כל כך זוועה שבכלל לא טרחתי.<br />
למה?<br />
בפשטות, חשיבה על <b>המדיום</b>. על האמצעי בו רואים.<br />
באלאדין התאימו את הסרט לזה שזה לייב אקשן, ולזה שרובין וויליאמס האגדי איננו ויש את וויל סמית'.<br />
מה זה אומר?<br />
זה אומר שתוכי בלייב אקשן צריך להתנהג כמו תוכי, וסולטן לא יכול להיות כדור קופץ מהתרגילים של שנה א' באנימציה. זה נהדר באנימציה, זה חמוד ומעורר אמפתיה והומור. בלייב אקשן זה לא באופנה החל משנות השלושים. אז הסולטן נהיה דמות אמיתית ופשוט קצת אנמית, והתוכי מתנהג כמו תוכי רק ברור שיש לו ממש אשיות חבויה בפנים.<br />
גם לגבי הקליפים - ריקודים פחות מרשימים באנימציה. זה המון טירחה וזה לא תמיד וואו. אבל בלייב זה עובד, אז משתמשים בזה הרבה. גם התחפושות זה דבר שיותר אפשר להפגיז בו. האפקטים עשירים יותר בצבע, דבר שקשה לעשות באנימציה קלאסית, מה שמפצה על המטמורפוזה שקצת חסרה בסרט - השינוי צורה - הדבר שאנימציה קלאסית עושה הכי טוב מכולם.<br />
היתה גם חשיבה על הג'יני עצמו - וויל סמית' הוא ממש לא רובין וויליאמס. אז הוא הרבה פחות אקסטטי, הרבה פחות משתולל, וגם הרבה פחות פגיע ורגיש. אבל - הוא הרבה יותר מגניב וזורם, והוא גם זמר ממש לא רע. והשתמשו בזה יפה - יש מוזיקה פחות בומבסטית ויותר מגניבה לאורך כל הקליפים האקשניים, והג'יני יותר שולט בעניינים ופחות ליצן החצר. וזה עובד מעולה.<br />
נכון, ג'פאר דמות לא טובה ואין לה שום סאבטקסט, וההכנסה בכח של יסמין כחזקה מרגיש מאולץ (השירים החדשים שלה בעיני ממש חלשים. וזה השירים היחידים שהוסיפו אם אינני טועה, חבל שכך). אבל בסך הכל, עבודה טובה ואחלה תוצאה.<br />
ומלך האריות? סתם נתנו לאריות לדבר.<br />
מעבר לזה שזה לא אפשרי פיזית, לאריות אין שפתיים מתאימות ולא לשון תואמת, ומרגישים, כבר בספר הג'ונגל, שזה מאולץ ממש שהם ידברו, זה גם מרגיש סתם. במקום אריה מגניב, חזיר חמוד, צבוע מטורלל ואריה רע שנראה כמו ג'פאר, יש פשוט סרט נשיונאל ג'אוגרפיק מוזר עם חיות שמנצחות כל חוק אנטומי ומדברות.<br />
עדיף כבר לראות מצלמת אבטחה בסרנגטי.<br />
אז זהו להיום, בביקורת סרטים שלי "מי שמך?"<br />
אהבתם? לעשות עוד כאלו? תגיבו. לא אהבתם? לא לעשות עוד כאלו? אל תגיבו, אני אבין כבר. או שתגיבו ואז לא יהיה לכם סאבטקסט בדיוק כמו ג'פאר החדש.<br />
ושנזכה לגרוב כמו של וויל סמית' עם התלהבות ורגישות של רובין וויליאמס. מי ייתן.<br />
<br />
<br /></div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-50328131722052066572019-05-23T17:01:00.000+03:002019-12-27T14:41:15.849+02:00הטבעת הכס והקבר<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<br />
<div style="text-align: center;">
---הפוסט הבא מכיל ספוילרים לרוב לשר הטבעות ומשחקי הכס. ראו הוזהרתם---</div>
<div style="text-align: center;">
<br /></div>
<div style="text-align: right;">
הבת הפופולרית ביותר של שר הטבעות, הסדרה "משחקי הכס", באה לסיומה. בפן האתי, לכאורה, בין הטרילוגיה האם והסדרה הבת יש הבדלים קיצוניים - בין מודרניזם המפלג בין טוב לרע, לבין רלטיוויזם שבו כל אחד והסיפור שלו.</div>
לכאורה.<br />
אך כמובן שזה לא נכון. ישנם אמות מידה מאוד ברורות של מוסר גם במשחקי הכס - ג'ון סנואו ידוע כאדם שתמיד יודע מהו <b>הדבר הנכון</b> לעשות, משמע, שישנו דבר שכזה ולא הכל יחסי או תלוי סיפור. אפשר להצביע על כמות די מכובדת של <b>נבלים</b>, שאין ספק בדבר נבלותם. סימן מובהק לאמות מידה מוסריות. כמו כן, ברור לנו שישנם כאלו שעברו מצד לצד - ג'יימי עושה מהפך מדמות רעה לכל הדעות לדמות מורכבת, אנחנו אוחזים את הבטן לאור מעשיה של אריה בבחינה מוסרית של הנקמות שהיא מבצעת, אנחנו שואלים את עצמנו האם חאליסי נהגה נכון או לא נכון בפן המוסרי מול הדרקונים, האדונים והעבדים, אך יודעים בהחלט שהיא עשתה עוול גדול כאשר היא שורפת את מעלה מלך.<br />
אם כן, ישנם ללא ספק מעשים טובים ומעשים רעים, ויתרה על כך, דמויות רעות ודמויות טובות, אולי כאן יש לסייג, דמויות שעיקר מעשיהן טובים, גם במשחקי הכס. זו אינה סדרה רלטיויסטית כלל.<br />
<br />
ועדיין, מעניין לבחון את ההבדלים בין העולם של ג.ר.ר. טולקין לזה של ג.ר.ר. מרטין. (מאוד מוזר הקטע עם ראשי התיבות הזהים והשם הכמעט זהה. מאוד. קונספירציות של אותו אדם שנסע בזמן כבר יש?)<br />
<br />
נתבונן בזה דרך שלושה נושאים מרכזיים: המוות, הנבל והגיבור.<br />
<br />
<b>הערה חשובה: אני לא מתייחס לספרים, רק לסרטים. אני יודע שיש הבדלים מהותיים שג'קסון הכניס בסרטים לעומת הכתוב ב"שר הטבעות", אבל אני לא יכול לעשות השוואה בין סדרה שהסתיימה, "משחקי הכס", לסדרת ספרים שלא הסתיימה, "שיר של אש ושל קרח".</b><br />
<b><br /></b>
<br />
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: x-large;"><b>
מוות</b></span></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg9fgnFM3xj7lARwos4iUdX6wdkxyLwJBT2TollqX6g52vGzShXfmTPbmVl0iwDy19W6RsDWHdZPyaZJ9ZihJESFIzs9AfBxda040okfuvBK0moDA5rY_rlXWj72dU94RSTlz66uK-RhhPQ/s1600/DeathGnadalfJhonHeb+copy.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><span style="color: black;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="1600" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg9fgnFM3xj7lARwos4iUdX6wdkxyLwJBT2TollqX6g52vGzShXfmTPbmVl0iwDy19W6RsDWHdZPyaZJ9ZihJESFIzs9AfBxda040okfuvBK0moDA5rY_rlXWj72dU94RSTlz66uK-RhhPQ/s640/DeathGnadalfJhonHeb+copy.jpg" width="640" /></span></a></div>
<div>
<br /></div>
<div style="text-align: right;">
פרויד טוען שכל פעולות האדם נובעות מיצר המין והמוות. </div>
<div style="text-align: right;">
אין כמעט מין בשר הטבעות. זה הרי היה מיועד במקור להיות ספר ילדים עד שטולקין קצת הפריז.</div>
<div style="text-align: right;">
נשארנו עם המוות, כדרך טובה לבחון את העולם שיצרו טולקין מחד ומרטין מאידך.</div>
<div style="text-align: right;">
<br /></div>
<div style="text-align: right;">
בשר הטבעות המוות הוא שחקן חלש. יש המון יצורים שכלל לא מתים אף פעם אם לא יקרה להם משהו חריג (אלפים, קוסמים, סאורון), רוחות הרפאים הם יצורים תבוניים לחלוטין שמתנהלים באופן שקול והגיוני ומקיימים בריתות (לוחמי הרפאים שמגייס אראגורן), וחשוב מאלו - אף דמות מרכזית לא מתה. כמעט. במילים אחרות, המוות הוא לא שחקן ראשי.</div>
<div style="text-align: right;">
מה גם שגנדלף, שאמור לדעת הכל כי הוא קוסם, אומר שגם אחרי שמתים זה בכלל לא כזה נורא. להיט.</div>
<div style="text-align: right;">
כפי ששמעתי שאמר מרטין: מאוד אהבתי את שר הטבעות, אבל לא הבנתי למה אף דמות לא מתה. (חוץ מבורומיר, שברור שהוא ימות, שיחק אותו נד סטארק, אה.. <a href="https://www.youtube.com/watch?v=Lnzk5qAaNLk">שון בין</a>).</div>
<div style="text-align: right;">
אבל במשחקי הכס, המוות הוא השחקן המרכזי, החזק, וחשוב ביותר.</div>
<div style="text-align: right;">
אנשים סוגדים לו (בראבוס, גם אם אומרים לו "לא היום!"), מברכים זה את זה בשמו (ולאר מרגוליס), נשפטים לפיו, ונהנים ממנו בקולוסיאום.</div>
<div style="text-align: right;">
ויותר מזה, הוא גם הנבל הראשי. הסדרה מתחילה בקימתו לתחייה (ביטוי מצחיק כשחושבים על זה שהוא מוות) בצפון הרחוק, בדמות של ממש - מלך הלילה (כפי שהגדירו היוצרים - המוות כגוף בפני עצמו) ומסתיימת בחזרת העמים החופשיים לאותן ארצות אחר שאיום מלך הלילה הוסר והחל לצמוח שם הדשא. לאורך כל הדרך, השאלה שלכאורה נשאלת היא מי ישב על כס הברזל, אך ג'ון סנואו, שהולך ומתברר כגיבור הראשי, מרוקן אותה ממשמעותה כשבא בבשורת מלך הלילה. נגדו על כולנו להתאחד. בעוד סרסיי מרג'ורי טיירל דיאנירז רנלי סטאניס רוב והשד זוכר מי משחקים את משחקי הכס שלהם, ג'ון עושה את מיטב מאמציו להילחם בתחילה נגד העמים החופשיים, שמובילים אותו לקרב האמיתי - מול מלך הלילה והמהלכים הלבנים. מול המוות. לנו כצופים ברור שזה הדבר הכי חשוב, שהרי, אם אתה לא מגה סופר אגוצנטרי חסר אמפתיה כמו סרסיי, ברור שקודם עוצרים את המוות.</div>
<div style="text-align: right;">
ואז בא הטוויסט - כשדיאנריז אהובתו טובחת בעיר שלמה, והופכת למלאך מוות בעצמה, כמו שנראה בשוט הנהדר<a href="https://youtu.be/qbJCzOHASdU?t=102"> הזה</a>. אז הוא הורג גם אותה. רק אז מלחמתו נגד המוות מסתיימת, וכך גם הסדרה. אנשים ימשיכו למות, שהרי, ולאר מרגוליס, אבל עוצמתו נרגעת. בדרך הושמדו כמה בתי אצילים, שני גזעים (ענקים ובני היער), ומאות אלפים אם לא מליונים של חיילים ואנשים פשוטים במלחמות בלתי פוסקות והשלכותיהן. אבל די, שברנו את הגלגל, והמוות חזר להיות משהו נסבל. ומי יותר מתאים לנצח אותו מג'ון סנואו, שאשכרה היה שם, במוות, ויודע שאין שם כלום.</div>
<div style="text-align: right;">
<br /></div>
<div style="text-align: right;">
ההשלכות מכאן לתפיסה האתית של החיים גדולות. אם נחיה כל הזמן בצל הידיעה שעוד רגע נמות, ובמוות אין שום נחמה, מלבד, אולי, עבור עבדים שסוף סוף לא יהיו נתונים למרותם האכזרית של אדוניהם, כנראה שנהיה פחות חסרי עכבות ויותר אלימים. הנטייה אל הרוע בעולם של מרטין, היא טבעית יותר. ואם המוות הוא שחקן משני לא כל כך חשוב, ולא רק זה, הוא בכלל לא כזה נורא כי יש חופים יפים, נרגיש נינוחים יותר לעזור לזקנה לחצות את הכביש. בטח לא נרצה להפשיט לה את העור רק כי היא ניסתה לעזור לסנסה. במילים אחרות, להיות טוב אצל טולקין זה קל יותר כי העולם שלו קל יותר. אצל מרטין העולם מחורבן, והרבה יותר מאתגר למצוא סיבות להיות מוסרי.</div>
<div style="text-align: right;">
<br /></div>
<div style="text-align: right;">
<b><span style="font-size: x-large;">הנבל</span></b></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEidHnnx1RH0xRVY0QOhSukSb7CR7RCwRlCL74nQvjcFWmj6ZOK1HDUjVajS1kHqL_KNDHperTdtu0jr0nlCm7JCKVMgZEpBpMO8-QRuBjuKFVjW4OEcudvratmGJ7DF9qrPU1jVqwJCR13L/s1600/FrodoEndDianerizHEB.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><span style="color: black;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="1280" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEidHnnx1RH0xRVY0QOhSukSb7CR7RCwRlCL74nQvjcFWmj6ZOK1HDUjVajS1kHqL_KNDHperTdtu0jr0nlCm7JCKVMgZEpBpMO8-QRuBjuKFVjW4OEcudvratmGJ7DF9qrPU1jVqwJCR13L/s640/FrodoEndDianerizHEB.jpg" width="512" /></span></a></div>
<br />
הכנתי בעמלי טבלה קטנה:<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEixVBjfq3NTIYmw57hDohovP69cz1t8zczOwngWbhVQTHfvTbR1Oaznx_ZJYSjbVcCiHqORL2va0TsbMZo6cIPE2m9DLEFjNM1Yl0Cl7CUSykwYN_JeR6FMMEjCLPQuU2WdXk90dFYeKwrB/s1600/EvilTable_GOT_LOTR.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><span style="color: black;"><img border="0" data-original-height="1103" data-original-width="1009" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEixVBjfq3NTIYmw57hDohovP69cz1t8zczOwngWbhVQTHfvTbR1Oaznx_ZJYSjbVcCiHqORL2va0TsbMZo6cIPE2m9DLEFjNM1Yl0Cl7CUSykwYN_JeR6FMMEjCLPQuU2WdXk90dFYeKwrB/s640/EvilTable_GOT_LOTR.jpg" width="584" /></span></a></div>
<br />
מההשוואה שבה, אפשר לראות שהאשמים הגדולים בעוולות העולם לפי טולקין הם רדיפת הכח והייאוש מהנסיון לעצור אותו. סרומן מחפש את הכח ולכן נמשך לפלאנטיר, פרודו אמנם לא חיפש כח אבל כל כך הרבה זמן עם ייצוג הכח עלי אדמות, הטבעת, תתפוס גם את התמימים שביצורים. או כפי שניסח הלורד אקטון - כח משחית.<br />
מניעי הרוע אצל מרטין מורכבים ומגוונים הרבה יותר, בהתאמה לעולם קשה יותר ואלים יותר. יש את תאוות הכח אצל דמויות משנה כמו הלורד בייליש, אך זה רק אחד מיני רבים. יש סיבות רבות מאוד להיות מרושע. שלושה סדיסטים (ג'ופרי, רמזי ויורון), מאמינים אדוקים (מעשיה הזוועתיים של מליסנדרה, הדרור העליון, סטאניס), אגואיזם קיצוני (ג'יימי בהתחלה, סרסיי וטייווין. בכללי בית לאניסטר), רצון לנקום על מה שעשו לו או סתם רצון באבדון כהתגשמות הטנטוס הפרוידיאני האולטימטיבי (מלך הלילה), יצר נקם (אשתו של אוברין לבית מרטל ווולדר פריי. טוב אצלו זה בטח גם מניעים קרים של טובות הנאה), ותחושה שאני יודע יותר מכולם מעורבב בהרבה כתיבה עצלה (דאינריז). אלו כמובן רק חלק מהרשעים, כל אחד עם מניעיו.<br />
אז למרות שאפשר להצביע על הרוע בשתי הסדרות, המניעים לו מביעים את ההבדל הגדול - טולקין האופטימיסט מאמין שאם רק נוותר על הרצון שלנו בכח ושליטה, החיים יהיו יפים יותר (כדאי גם שנשמור קצת על הטבע ולא נשרוף יערות בשביל התעשייה). אצל מרטין, זה ממש לא מספיק. המציאות סבוכה יותר, והרוע מגיע מאינסוף סיבות. כאמור, כשהמוות אורב בכל פינה, למה שלא יבוא? וכמו שאמרו בחסידות: יצר הרע לובש צורה ופושט צורה.<br />
הבינאריות, אם כן, היא לא במי טוב ומי רע אצל טולקין. זו טענה שגויה. פאראמיר נוהג באכזריות חסרת סבירות כלפי גולום, אראגורן משתמט מחובתו זמן רב, פיפין נוהג בחוסר אחריות מתוך סקרנות אישית ביודעין שהוא עשוי לעשות בכך עוולות, קנאתו של סם לגולום דוחפת את האחרון אל הצד האפל, ועוד. אפילו גולום עצמו לא פלקטי. אבל המניע לרוע, המניע, הוא כמעט תמיד השאיפה הפראית לכח, או הייאוש מהניסיון להתמודד מולה. מי שרוצה עוד דוגמאות מוזמן לשאול בתגובות. זה משפיע, כמובן, שהרי בסופו של דבר ההבדלים גדולים יותר. אבל ההבדל כמותי, לא עקרוני.<br />
כפי שאמר לי גדי פישר חברי, הרוע אצל טולקין מוחלט, כמו הכח שיכול להשחית לחלוטין. הטוב, יחסי. וזה עובד יפה גם אצל מרטין - הרעים הם ממש רעים. הטובים, כמעט תמיד מועדים פה ושם. המניעים לרוע, זה ההבדל בין טולקין למרטין, וזה מה שגורם לגיוון הרב יותר אצל מרטין.<br />
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: x-large;"><br /></span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: x-large;"><b>
הגיבור</b></span></div>
<h2 style="text-align: right;">
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
<br /></div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
בשר הטבעות הגיבורים הראשיים הם אראגורן סם ופרודו, שגם טיפונת הופך לנבל. (כאילו, ממש הפך לנבל וכמעט הביא לקץ הקיום, אבל מזל שגולום אכל לו את האצבע).</div>
<div class="separator" style="clear: both; font-size: medium; font-weight: 400; text-align: center;">
</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
למרות שלכאורה אפשר לומר שיש אינספור גיבורים למשחקי הכס, ברור שיש מעל לכולם את הסטארקים - נד רוב וקייטלין (ז"ל), סנסה אריה בראן וג'ון. הסדרה מתחילה איתם ומסתיימת איתם, באמירה קולנועית ברורה. עוד גיבורה שהופכת לנבלית, היא דאינריז.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
<br /></div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
מה הופך אותם לגיבורים?</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
בניגוד לנבלים, שבשני העולמות הם די חד ממדיים, ועל כן מעשיהם גם די חד ממדיים - הרג המוני, ביזה, כל מה שצריך כדי לקדם את האג'נדה שלהם בלא כל רחמים או עכבות, דמויות הגיבור מורכבות יותר. לכן בחלק הזה אני מפצל בין מעשים למניעים.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
<br /></div>
</h2>
<h3>
מעשים </h3>
<h2 style="text-align: right;">
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
אראגורן עושה תמיד מה שנכון. גם כשזה לא משתלם בכלל (שחרור צבא המתים), וגם כשזה נראה חסר תקווה (ההגנה על נקרת הלם, ההתקפה חסרת הסיכוי מול מורדור). בקונטרסט אליו אנחנו רואים את בורומיר ואביו דנטור - הראשון רוצה לעשות מעשה פסול כדי לקדם את האינטרסים הצודקים שלו - לקחת את הטבעת כדי להילחם באורקים, והשני מתייאש כשהגדודים של מורדור מתקרבים. קונטרסט לאראגורן. זו מערכת מוסר די פשוטה. המתייאשים ואלו שעושים רע כאמצעי אל הטוב, הם הרעים. הטוב לא עושה קיצורי דרך ועדיין מצליח. רוצה להיות גיבור? הילחם על מטרות הטוב בלי לקדש את האמצעים ואל תתייאש. הכל יהיה טוב.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
מרטין יודע זאת היטב ומכניס את הגיבורים שלו - הסטארקים, למציאות בה מי שיתנהג כמו אראגורן יכול לגמור בלי ראש. נניח, נד. או גם דקירה בלב יכולה לעבוד. איזה מזל שמליסנדרה במקרה באה להציל את היום.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
הדמיון שיש בין הסטארקים לאראגורן, במיוחד ג'ון (הוא אאגון - אראגורן) ורוב, לא נראה לי מקרי. מרטין אומר לנו מפורשות - נכון שהם מתנהלים באופן מוסרי, אבל מה יקרה להם? אולי כדאי להיות קצת ואריס, ולעשות קצת עוולות כדי לקדם דברים טובים?</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
כולם כועסים על ג'ון שלא מוכן לשקר כדי לקדם את הפסקת האש בין סרסיי לדאינריז. כולל אחרון האנשים בקהל.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
יש כאן שאלה שעולה - האם מרטין בעצם טוען שלפעמים המטרה אכן מקדשת את האמצעים? האם לפעמים כדאי לעשות קצת רע כדי לעשות הרבה טוב? העולם הריאליסטי יותר של מרטין, שמושפע מכרונולגיות הסטוריות יותר מסיפורי פנטזיה (ובכך הוא הפוך מזה של טולקין), מחויב לשאול את השאלה הזו.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
אך הסדרה לא מכריעה לכאן או לכאן. זהו מצב אפור.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
מצד אחד, הסטארקים שהולכים עם אמונתם ראש בקיר, אריה ורשימת הנקם שלה ממשיכה מההתחלה ועד הסוף (אפשר לתהות על מוסריות הרשימה, אבל לאור המניע שהיא אומרת ברצח וולדר פריי היא נשמעת הרבה מעבר לתאוות נקם - היא רוצה להחזיר את ההרתעה שתשמור עליה ועל משפחתה. בעיני, מדבר באקטים מוסריים בגדול, גם אם חלק מהרשימה מוטל בספק ונכנסים לתחומים אפורים), סנסה שלא מפחדת להגיד למלכת הדרקונים בפנים שהיא לא מאמינה בה ולה, ג'ון שתמיד עושה מה שנכון עבור העולם ובראן שלא כל כך ברור מה לעזאזל, אבל הוא עקבי בלהיות קריפ שמנהל דברים באופן שאף אחד לא מבין, הם אלו שמושלים בעולם בסוף. סנסה מלכה, בראן מלך, ג'ון בטח יהיה המלך מעבר לחומה ואריה תשתלט על האינדאינים באמריקה ותהיה מונטזומה הבא. לפי זה, אחד אפס לגישה של טולקין, שהמטרה לא מקדשת את האמצעים.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
כמו כן, בטענה שקצת רע יכול לעשות טוב, משתמש לא אחר מטייווין לאניסטר כצידוק לחתונה האדומה. "עדיף להרוג משפחה אחת בחתונה מאשר 20000 בשדה הקרב". לכאורה, נכון. אבל זו כמובן צביעות נוראה: כל המחנה הצבאי של סטארק נטבח, ובלי קשר, היה אפשרי באותה מידה שבה נטבחו הסטארקים, לשבות אותם, או לפחות להסתפק ברצח רוב בלבד, ולמנוע את הזוועה אחת הגדולות שידעה הטלוויזיה. מרטין מצביע על הבעיתיות שבטענת "המטרה מקדשת את האמצעים" בכך שהמשתמש בה עושה זאת בדרך נוראה ושקרית. שתיים אפס לגישה של טולקין.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
מאידך, כמות הפעמים שזה עבד ההפך גדולה מאוד. אם נד לא היה מספר לסרסיי שהוא גילה שכל הילדים שלה ושל רוברט הם למעשה שלה ושל ג'יימי, והיה נותן לרוברט לעשות את נקמתו בג'יימי, סרסיי, ג'ופרי מירסלה וטומן, כל המלחמה המיותרת בה אניספור אנשים היו מתים היה נמנעת. צליבתם של אינספור האדונים בידי דאינריז היתה אכזרית ולא מוצדקת, חלקם ודאי היו אנשים טובים שהמשיכו נורמה, ואולי התייחסו בצורה מופתית לעבדיהם, אבל קשה לחשוב כיצד היה אפשר לשבור את הגלגל אחרת, כשהעיר מלאה במתנגדי שלטון שממומנים היטב על ידי האדונים מהערים האחרות. והלורד ואריס. ככלל. נקודה.</div>
<div style="font-size: medium;">
<div style="font-weight: 400;">
לסיכום, למרות שנראה שמרטין מאוד לא אוהב את השימוש בהצדקת עוולות כדי להגיע למטרה, הוא מודע לעובדה שלפעמים זה מתבקש. למרות הסכנה שבדבר. </div>
</div>
</h2>
<h3>
מניעים</h3>
<h2 style="text-align: right;">
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
בעוד המניע לרוע ברור אצל טולקין, המניע לטוב הלב מגוון - אראגורן, פרודו, לגולס.. כולם פועלים כדי להציל את העולם. אצל המלך תיאודן יש מימד של כבוד, אצל גנדלף דאגה להוביטים אהוביו, אצל סם אהבה לידידו פרודו, אצל האלפים רגשות אשמה על זה שהם זנחו את בני האדם בקרב הקודם (בפריקוול המזעזע שחבל שנעשה), ארוון רוצה להוכיח את עצמה, איווין מובלת על ידי אהבתה לאראגורן וליופי העולם, גימלי נהנה מהקרב מול האורקים... אפשר להמשיך, אבל טולקין לא ממש אומר אמירה או נוקט עמדה. זו תמונת מראה לתפיסתו אל הרוע - בגדול, אם לא תרדוף רע, תמצא מספיק סיבות להיות טוב. זה לא כזה סיפור.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
<br /></div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
לדעתי, גם אצל מרטין יש תמונת מראה למניע לרוע. אם אצל מרטין יש אינסוף סיבות להיות רע, לטוב הלב, יש בעיקר סיבה אחת - <b>אמפתיה.</b></div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
דרך דמויות כמו ג'יימי ת'יאון וסנדור קלגיין, אנחנו רואים שהאמפתיה, היא זו שדוחפת אנשים אל המעשים הטובים. ברגע שג'יימי הבין שאפשר לאבד, שזה כואב, שיש אנשים רבים שסובלים, הוא נהיה אמפתי ומתנהג בצורה מוסרית יותר - מציל את בריאן, מנסה לשדל את סרסיי להיות קצת יותר אנושית, חומל על נהריים, דואג למיתה חסרת סבל לאולנה טיירל, ועוד. ברגע שת'יאון רואה מה קורה לסוג של אחותו סנסה, בין היתר, בגלל דברים שהוא עשה, הוא מתנער מהיותו סרחן ועוזר לשניהם לברוח. גם סנדור קלגיין. זה לא רק אמונה בחזון שהיתה לו באש. ההבדל קרה אחרי שהוא היה הרבה זמן עם אריה, שבמקור רק שמשה כקלף מיקוח עבור כסף, אבל עם הזמן עוררה בו את הצד האמפתי והרך שבו, שהתפתח במושבה שהצילה אותו ונטבחה - הדאגה לאחרים, והגילוי של טוב ליבם גם אליו, עוררה בו את האמפתיה הכמוסה שהיתה בו.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
צפייה בסדרה מהמשקפיים האלו מגלה שזה מניע מרכזי בסיפור. דאינריז רואה את סיבלות העבדים ומחליטה לעזור להם ולשחרר את עבדי העולם מחד, ומאידך, כאשר הרעיון שלה מתנתק מהאדם הפשוט והופך לרעיון פילוסופי של שחרור העולם מבלי להתבונן באדם הקטן ובצרכיו, ובמה שהוא מאמין שטוב, היא הופכת למרשעת הסדרה ושורפת את מעלה מלך.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
כשג'ון מגלה שגם הפראים מעבר לחומה הם בני אדם, הוא מחליט לעזור להם, זאת בעוד ששאר בני המשמר רואים בהם חצי חיות ולכן רוצים להשמיד אותם.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
אריה חומלת על בעלת התיאטרון ומשם הדרך לעזיבת אל המוות קצרה.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
ועוד היד נטויה.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
יפה נוסח בסרט משפטי נירנברג: "רוע, אני חושב, היא העדר מוחלט של אמפתיה". ועל דרך ההפך, טוב לב, הוא תוצאה של האמפתיה.א</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
אפשר לומר שמרטין בז לערכי מוסר מוכתבים. הוא בעצם טוען, שאם טוב הלב תלוי בערכי מוסר של בעלי דעה, כל אחד יכתיב כללי מוסר שונים ואכן נגיע לרלטיוויזם, שהרי מה ההבדל בין "לאניסטר משלם חובותיו" ל"חורף מגיע"? אלו בסך הכל משפטים. אבל אם נרד ונבחן מה קורה אצל איש מבוגר והבת שלו ונתאבל על מותם בכפור וברעב, אחרי ששדדנו מהם את כספם ועכשיו אנחנו מרגישים את האשמה, או נקבל מאד שירין ארנב צלוי כמחווה, אף שאין לו הרבה אוכל, ובגלל זה נוותר על נקמה אחת יותר ונלך לעזור לאחיי בווינטרפל, הלב שלי יהפך חם יותר.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
אני כן אוסיף משהו חשוב - ודאי שילדיו של נד סטארק גם קיבלו <b>חינוך טוב, </b>ומאידך הלאניסטרים קיבלו <b>חינוך </b>ממש ממש <b>רע</b>. אבל העובדה שטיריון יצא אדם מוסרי, טוב לב, ולאחר מסע גם ג'יימי, מוכיחה שאצל מרטין האמפתיה חשובה יותר - העובדה שהאחד גמד ושהתייחסו אליו כאל חריג ומוקע כל חייו, והשני איבד את היקר לו מכל, היד הלוחמת, עוררו אצלם אמפתיה גם לאחרים, וזה חזק יותר מהחינוך הרע מבית.</div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
לא סתם מרטין מציין שוב ושוב כמה הוא אוהב דברים שבורים. לא סתם בראן על הכס, וג'ון הממזר הוא הגיבור.</div>
<div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
המושלים הטובים, חושב מרטין, הם לאו דווקא אלו שקיבלו חינוך טוב. זה עוזר. העיקר הוא היותם אמפתיים. ולרוב, מה לעשות, מי שחוו תלאות בעצמם, יוכלו להיות אמפתיים יותר מאחרים. חיזוק מצאתי בזכות עמית אשכנזי האהוב <a href="https://www.youtube.com/watch?v=J5n8Q4lOUic&fbclid=IwAR3GALUB5DK6SNm_S5snXSEGMoDaONbxkKoukkURLrTbgapQPfhctSbwy8c">בסרטון שהוא שלח לי,</a> לעובדה שבראן, המולך הוא המייצג האולטימטיבי של האמפתיה.</div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: x-large;"><br /></span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: x-large;">סיבות שונות לאופטימיות</span></div>
<div style="text-align: right;">
<span style="font-size: x-large;"><br /></span></div>
<div>
<span style="font-size: small; font-weight: normal;">קודם כל, קצת טבלה:</span></div>
<div class="separator" style="clear: both; font-size: medium; font-weight: 400; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiEfXDmLgQ2OYfMs4N0OYxZTRrhC_K1oaijPs8H-xD9mqCL17LdrTEpcM0Qq0ovBbMeL8Ru4aIAHGO0tmI-skPD3PFfnvOYsQ_j4Q2z9ML2rvpns4auGobsr-YoPRL4PiFpmaA3W5o6ApH5/s1600/%25D7%2598%25D7%2591%25D7%259C%25D7%25AA+%25D7%25A1%25D7%2599%25D7%2595%25D7%259D.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><span style="color: black;"><img border="0" data-original-height="1350" data-original-width="1080" height="640" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiEfXDmLgQ2OYfMs4N0OYxZTRrhC_K1oaijPs8H-xD9mqCL17LdrTEpcM0Qq0ovBbMeL8Ru4aIAHGO0tmI-skPD3PFfnvOYsQ_j4Q2z9ML2rvpns4auGobsr-YoPRL4PiFpmaA3W5o6ApH5/s640/%25D7%2598%25D7%2591%25D7%259C%25D7%25AA+%25D7%25A1%25D7%2599%25D7%2595%25D7%259D.jpg" width="512" /></span></a></div>
<div style="font-size: medium; font-weight: 400;">
<br />
לסיכום, בבחינה אתית, גם מרטין רחוק מאוד מלהיות ניהיליסט או רלטיביסט. השאלות האתיות אותן שואל בלי סוף בטקסט ובסאב טקסט מרחיקים אותו מאוד מההגדרות האלו. גם טולקין רחוק מאוד מלהיות בינרי. הסיבה לתחושת ההבדל הקיצונית ביניהן, היא בראש ובראשונה העולם שיצרו, עולם קסום ומלא משמעות למול עולם כאוטי. מכאן נובעים ההבדלים - הרוע צריך הרבה סיבות להיות כזה אצל טולקין, ומעט אצל מרטין, וההפך ביחס לטוב. ועם זאת, לשניהם יש אמירה, שאינה סותרת, לטעמי - התקווה של טולקין היא שנמנע מרע - מתאוות כח קיצונית או מייאוש להילחם למול אחת כזו. התקווה של מרטין היא שנתמלא אמפתיה איש אל רעהו. הוא גם מציג כיצד אפשר להגיע לשם - להיות מעורב עם הבריות, במיוחד אלו שלא שפר עליהם גורלם, ולראות אותם ואת צורכיהם.<br />
שניהם, בסופו של דבר, מציירים עולם אופטימי. גם אם של מרטין קודר יותר. ועם זאת, הבדל חשוב שיש, הוא בדבר המעשה הנכון - אצל טולקין המעשה הנכון לבדו יושיע את כולנו. אצל מרטין, לפעמים, יש אולי הצדקה לעשות קצת רע בדרך. אולי. כי גם בשח מט מפסידים חיילים כדי להפיל את המלך של היריב. העולם לא פשוט, כאמור, ולפעמים המעשה הטוב יוביל אותך להפסיד את הראש ואת העולם למסע הרג בלתי פוסק. אולי כדאי לחשוב פעמיים לפני שמזהירים את סרסיי שתברח עם הילדים שלה.<br />
<br />
<div style="text-align: center;">
---הערה לסיום: ---</div>
קל לשייך את ההבדלים בין טולקין למרטין לתקופה בה חיו - טולקין המחפש אסקפיזם מכל המוות שראה למול מרטין שחי בתקופת שלום ושגשוג והיה לו פנאי רגשי להסתכל בלבן של העין של המציאות, טולקין שראה מלחמות ברורות בין טוב יחסי ורע מוחלט, לבין מרטין שהמלחמות שכן קיימות בתקופתו מורכבות לפיענוח. אבל זה לא משכנע אותי. מלחמת העולם הראשונה היתה בדיוק הפוכה במשמעותה המוסרית מהשנייה, ובה טולקין ממש לחם ואף נפצע. המלחמה הזו רק מחקה את תרבויות הפנטזיה שהיו, כמו במקרה של מלייה והסרטים שלו. מרטין נמצא בתקופה שאנשים דווקא נואשים למצוא גיבורים ברורים בעולם של חוסר ודאות. אני מציע להסתכל על שתי התפיסות כתפיסות שאפשר לראות את העולם דרכן גם היום. </div>
</div>
</h2>
.<br />
<br />
<br /></div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-26567436134609521142019-05-06T09:38:00.002+03:002019-05-06T09:38:52.809+03:00אין עם מי לדבר.<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgiNqEuBSZkxxVLo6TbKfKlutlDvlOYFnp0nxYj2ENZglsjsr-RaX25CvXDKUELwHVlt6SrBJxEDMRUcuJLokHJmJK6MtZAWlIqpRejafWdabo06SzHvPTGiqH1M6Kc_HpG3yFllhx8EGbO/s1600/TalkToHamas_6_5_19.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="993" data-original-width="1600" height="396" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgiNqEuBSZkxxVLo6TbKfKlutlDvlOYFnp0nxYj2ENZglsjsr-RaX25CvXDKUELwHVlt6SrBJxEDMRUcuJLokHJmJK6MtZAWlIqpRejafWdabo06SzHvPTGiqH1M6Kc_HpG3yFllhx8EGbO/s640/TalkToHamas_6_5_19.jpg" width="640" /></a></div>
<br />
מזל שיש למי לשלם.<br />
אני לא הכי חזק בקריקטורות. משהו בחדות שהן דורשות חלש אצלי כאיש שאוהב להתערבב הלוך וערבוב.<br />
אבל הייתי חייב. </div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-11421365912837307112018-11-29T14:52:00.001+02:002018-11-29T15:04:46.373+02:00Fake Commercial<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<iframe allowfullscreen="" class="YOUTUBE-iframe-video" data-thumbnail-src="https://i.ytimg.com/vi/yqf2ptjsgAQ/0.jpg" frameborder="0" height="266" src="https://www.youtube.com/embed/yqf2ptjsgAQ?feature=player_embedded" width="320"></iframe></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
<br /></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
ההבדל הגדול, בעיני, מהבורות של לפני האינטרנט לבורות של אחרי, זו אשליית הידע. דור ההורים שלנו ידע שהוא לא יודע וצריך לשאול מומחה. בין אם שבע דורות אחורה כל דבר שאלו את חכם הדת, ושתי דורות אחורה שאלו את הרופא או האינסטלטור. היה ברור שאדם אחד לא באמת יודע כל כך הרבה ולכן שאלו. היו לזה כמובן גם חסרונות, אבל גם יתרונות לא מעטים. </div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
היום, האינטרנט יוצר אשליה של ידע - אני יכול להשמיע את דעתי בכל מקום (לכאורה, האם טוקבק שאף אחד לא קרא ביער עשה רעש?), וללמוד על הכל במחי אצבע. </div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
אז למה אשליה? לכאורה כולנו נהיה חכמים ונבונים ויודעים את התורה. אבל, שתי מילים: פייק ניוז. זה לא דבר חדש, אנשים לאורך כל ההיסטוריה המציאו סיפורים כדי לשכנע אנשים לעשות דברים. מה שחדש הוא אשליית הידיעה המתלווה לזה: אני יודע כי קראתי את זה בוויי נט (עם תמונה! אז מה אם זה אילוסטרציה משאטר סטוק?!), אני יודע כי ראיתי על זה סרטון ב"כאן", אני יודע כי שמעתי על זה פודקאסט. הידע הוא אצלי. ודאי. מדעי. לא כמו לפני שלושים שנה, שאני שומע שמועה שאולי נכונה אבל לך תדע. ודאי, זה כתוב שחור על גבי מסך. </div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
את האמת, מי באמת הולך ומשווה ידיעות? מי שומע את הפודקאסט שחושב הפוך, ומנסה להכריע? מי בודק את המאמרים הנזכרים בסרטון או בודק עד כמה רצינית המומחית לכאורה שנזכרת בכתבה של וויי נט? לא הרבה עושים את זה. ולמה? כי זה נח. ממקום אישי אני יכול לומר שמאוד נח לי לגבב כמה ידיעות בעיתון ולנופף בהן בויכוח וככה להרגיש חכם וצודק. </div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
אבל עמוק בלב אני יודע שבהרבה תחומים הידע שלי הוא שטחי בואכה מוטל בספק סופר גדול. ואני עוד מודע. מה לגבי אלו שלא מודעים לכל השקרים שרצים בעיתונות והמדיה? אנשים רבים שאני פוגש לא מאמינים לי שהראיונות שהם רואים עם פוליטיקאים בטלוויזיה ערוכים, או שסרטי הדוקו שהם רואים, שלא לדבר על הריאליטי, מלאים מלאים בעיצוב מכוון על מנת להגיע למטרה. </div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
כשמערבבים את הכל המרכיבים האלו לסלט אחד ברור למה יוצא לנו כל כך הרבה טעם של סכנה - הכל יכול להיות נכון, אפילו דברים שברור לחלוטין שהם שקר גמור. כמו, למשל, ההפחדות על החיסונים שעושים אוטיזם או על הערבים שנוהרים לקלפיות או על עופר ברקוביץ' שנתמך על ידי הקרן החדשה או על זה שטענת ההתחממות הגלובלית זו סתם מזימה של דובי הקוטב שמתכננים לכבוש את העולם בקרוב ממש (הנה סקופ חדש. אפשר לצטט אותי בתגובה לפוסט של מישהו בפייסבוק. עלי). </div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
<br /></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
אם פעם להפיץ שקרים היה מלאכה מורכבת, היום זה הרבה יותר קל. כמו שנאמר בסדרה ביג מאות' - אני אמרתי את זה ואתם חשבתם את זה אז זה כבר נכון. וככה מגיעים למצב שיש אזהרת מסע מפני החצבת לטסים מארה"ב לישראל.<br /><br />(והי! למדתי את אילוסטרייטור קצת יותר טוב ואת הDUIK החדש! ונעבכמן קיבל תפקיד!)</div>
<br /></div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-54409006888550104552018-11-08T00:13:00.000+02:002018-11-08T00:13:02.856+02:00אנימציה חביבה על משה רבינו בקטע טוב<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<span style="text-align: right;">רציתי להתעמק קצת באילוסטרייטור אז עשיתי אנימציה די מפגרת על משה רבינו:</span></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<iframe width="320" height="266" class="YOUTUBE-iframe-video" data-thumbnail-src="https://i.ytimg.com/vi/oCJPnn0tdkI/0.jpg" src="https://www.youtube.com/embed/oCJPnn0tdkI?feature=player_embedded" frameborder="0" allowfullscreen></iframe></div>
<br />
<br />זה ברוח טובה, נכון משה רבינו? זה מצחיק כזה. הוא לא יכעס. </div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-77030034771870007402018-10-07T00:28:00.000+03:002018-10-07T00:28:17.573+03:00בחירות בירושלים 2018. גרסת הבן 30+<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiZF61kuS9NMM1Any8a9C4SVuMeq7GcjTiSnYCfY8GVQcRLSWiza9B4AwHMMk8iKAYc_Y3YLZlxyTxKY84Be6GLcQqNuJPuZrDsUhnMp4LF8JaDDK4OpF7k832-RFel5OK4bXw-E8lzLBQn/s1600/JerusalemElectionPencil.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="1095" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiZF61kuS9NMM1Any8a9C4SVuMeq7GcjTiSnYCfY8GVQcRLSWiza9B4AwHMMk8iKAYc_Y3YLZlxyTxKY84Be6GLcQqNuJPuZrDsUhnMp4LF8JaDDK4OpF7k832-RFel5OK4bXw-E8lzLBQn/s1600/JerusalemElectionPencil.jpg" /></a></div>
<br />
תכלס אני מקנא.<br />
וגם בוניה הימן, שגדל מטר ממני.<br />
"אנשים בגילי מתחילים להתרפק ואני אוטוטו מתחיל להתפרק".</div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-64603748347702782372018-09-09T14:47:00.001+03:002018-09-09T14:48:28.817+03:00ווסטוורלד, פייסבוק וסוף הדמוקרטיה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
כיוצר, במשך הרבה שנים שמחתי שיש את פייסבוק. היא אפשרה לנהל קהילה של אנשים שאני ניזון מהם, הם ממני, וששון ושמחה.<br />
העברתי את רוב פעילות הפרסום שלי לשם.<br />
ואז בא השבר.<br />
פייסבוק שינו את המדיניות שלהם, קישורים מקבלים אפס מקום בפיד, חברים באופן כללי מקבלים פחות, ופרסומים של "הגדולים" - סטטוסים מצייצים, מאקו וחבר מרעיהם נדחפים גם בלי שביקשתי.<br />
<br />
הכל נהיה ברור. למה פייסבוק חינם, למה הכל כל כך פרנדלי. המטרה היתה להכניס את האנושות לתוכו. ואחרי שהוא כבר שם, לך לעזאזל. אנחנו ננהל אותך שרץ קטן. אנחנו נחליט לך מה יהיה לך בפיד. לא טוב לך? לך תפרסם בלוח מודעות של המשרד. כי גם אינסטגרם שלנו.<br />
<br />
ושתהיה לכולנו שנה טובה ושנת חירות (למרות שזה יותר שייך לפסח)<br />
<br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhHP4lwtgYhhyphenhyphenOp4qdgpnaHPiDQQCUqRw2xYoUxJfkNMocMug-1M1at2O_Fx3aMGdRSJFhIuXqULQXn7JedV7B_5wyq9n3AGkFFWouqQDHvraQbtV0TWn29aoM7j4_YVuSNHjjx3aIAjWOL/s1600/NatiFacebook.png" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1080" data-original-width="1431" height="483" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhHP4lwtgYhhyphenhyphenOp4qdgpnaHPiDQQCUqRw2xYoUxJfkNMocMug-1M1at2O_Fx3aMGdRSJFhIuXqULQXn7JedV7B_5wyq9n3AGkFFWouqQDHvraQbtV0TWn29aoM7j4_YVuSNHjjx3aIAjWOL/s640/NatiFacebook.png" width="640" /></a></div>
<br /></div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-64623072007997111982018-06-09T22:51:00.004+03:002018-06-09T23:06:12.837+03:00"נגה", סרט גמר בבצלאל של ליאור אבירם ושלי, 2017<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div>
אז שנה אחרי החלטתי סופית לשחרר את סרט הגמר.</div>
<div>
התבלטתי הרבה זמן. </div>
<div>
האמת שהיו רגעים שחשבתי בכלל לא לעשות את זה.</div>
<div>
<br /></div>
<div>
למה?</div>
<div>
כי בעיני הוא מפספס. </div>
<div>
<br /></div>
<div>
יש לו בעיה מרכזית: לא החלטנו באמת מה הוא. דרמה פסיכולוגית עמוקה או מותחן בלשי קליל וכיפי. </div>
<div>
מהרגע שהחלטנו על הנושא, על הסיפור, התשובה לשאלה הזו לא היתה ברורה, וזו נקודת החולשה המרכזית והמציקה שיש בו.</div>
<div>
הדמות של נגה לא היתה סגורה לנו - היא לא היתה מספיק פסיכולוג אוהב ומשכנע מחד ולא גורו מרושע ומניפולטיבי מאידך. גם בעיצוב, גם בבימוי הדיבוב וגם באנימציה. השתלשלות האירועים נעה כל הזמן בין התהליך המנטלי של ירון לבין קידום החקירה. אפילו המרצים שלנו, דחפו כל אחד לכיוון אחד מבין השניים, שהם מציעים לנו להוריד את החלק הפיסכולוגי או החקירתי, בהתאמה. למען האמת גם אני וליאור משכנו כל אחד לכיוון אחר. </div>
<div>
המשיכה בחבל הזו גם ניפחה את הסרט ובגלל זה לא אפשרה לנו להשקיע מספיק במה שיש (ברור לי שאם היה לנו עוד חצי שנה לסרט הוא היה יוצא מדהים בכל אופן.), וגם גרמה לזה שבמקומות מסוימים לא באמת החלטנו אם אמור להיות דרמטי או קומי. היה איזה רגע שמלא אנשים בקהל צחקו, ואני אומר לעצמי "שיט. עשינו פה משהו לא כמו שצריך". </div>
<div>
<br /></div>
<div>
בזמן ההכנה זה היה נראה שנצליח לייצר משהו שיתן את הפלוסים משני הצדדים, ועד להקרנה בבצלאל לא ידענו מה יצא לנו. רק אחרי הביקורות האכזריות של המרצים והעדינות של החברים הבנו שזה לא ממש הצליח. אז ברטרוספקטיבה קל מאוד לומר שחבל שלא בחרנו ז'אנר אחד והלכנו איתו, אבל זה באמת לא חכמה גדולה אחרי מעשה. </div>
<div>
<br /></div>
<div>
אז למה אני כן מפרסם?</div>
<div>
<br /></div>
<div>
1. כי יוני שלמון אמר :) (ומי שלא יודע מי זה שיגגל עכשיו :) )</div>
<div>
2. כי הסרט הזה משגע אותי ודורש ממני לפרסם אותו כל הזמן. אז שירד ממני כבר.</div>
<div>
3. כי יש בו לא מעט הצלחות. בימוי המצלמה, העריכה, הפסקול, החומריות, התאורה, הקומפוזיטינג, הרקעים וחלק לא מבוטל מהאנימציה נראים ממש ממש טוב. ואת זה אני אומר גם היום אחרי שנה נוספת של ניסיון בתחום. בכלל, גם בלי להתחשב בנסיבות (בכל זאת זה סרט שעשו בסך הכל שני סטודנטים במשך שמונה חודשים כששניהם עובדים ממש הרבה לפרנסתם במקביל ואחד (שזה אני) גם אבא), שש וחצי דקות של סיפור בלשי שעובר לא רע זה ממש נחמד.</div>
<div>
4. כי בתכלס, זה שווה צפייה של שבע דקות. עם כל הכבוד לסטנדרטים שלי, ועם כל הכבוד לחברים שאמרו שזה גרוע או למי מהמרצים שגיחכו עליו בפני. יש לא מעט אנשים שראו אותו ומאוד נהנו, וחלק קטן שאפילו עברו אתו חוויה, אז מי אני שיגיד "לא זה גרוע". תחליטו לבד. </div>
<div>
<br /></div>
<div>
אז תודה לכל מי שסייע, תודה לאורי דרור על המוזיקה, הפסקול והדיבוב (כבוד גדול היה לעבוד עם בוב הבנאי :)) ו...</div>
<div>
<br /></div>
<div>
תהנו! אני מקווה.. :)</div>
<div>
<br /></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<iframe allowfullscreen="" class="YOUTUBE-iframe-video" data-thumbnail-src="https://i.ytimg.com/vi/5u5FxxFk2zg/0.jpg" frameborder="0" height="266" src="https://www.youtube.com/embed/5u5FxxFk2zg?feature=player_embedded" width="320"></iframe></div>
<div>
<br /></div>
<div>
<br /></div>
</div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-15547284597640221602018-04-15T00:40:00.000+03:002018-04-15T00:40:07.908+03:00הקריאה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh0qMJVxkGyQTSTud8rO8WJW50dMbh0c0lWxb7wSjVCp14B8BjrxTwbcnSox576M7JYmOoy6kdtx_Akhdyk0EBrFuzZYpQB9op-pvC0YG7qhTYDLknu7q9XWXlN32ueBxcAHDRLbxAbjVR-/s1600/%25D7%2594%25D7%25A7%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%2590%25D7%2594.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="1132" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh0qMJVxkGyQTSTud8rO8WJW50dMbh0c0lWxb7wSjVCp14B8BjrxTwbcnSox576M7JYmOoy6kdtx_Akhdyk0EBrFuzZYpQB9op-pvC0YG7qhTYDLknu7q9XWXlN32ueBxcAHDRLbxAbjVR-/s1600/%25D7%2594%25D7%25A7%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%2590%25D7%2594.jpg" /></a></div>
מוקדש למילואים שלי, שעכשיו רשמית אני לא עושה בהם כלום חוץ מלהרוג את הזמן. אבל הי, קומיקס עם נגיעה ציונית לקראת יום העצמאות. גם זה משהו.<br />(ואו כמזה זמן זה ישב לי בראש. זהו! הכנתי אותך קומיקס. עכשיו תעזוב אותי.)</div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-80886278273872998812018-03-14T11:48:00.001+02:002018-03-14T11:48:19.201+02:00תמונות ממרתון ירושלים שלי<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhYLhOTDwJ56HoR2lSZ5iYAAHe01Y0dao7c5bNflgeVPQdx3DL_k-Q2dAAB3cW-fG3kRPxca_DjLh6izEIMIXM8v7GiQlCpgpd2-3nz6_2S6ko6Q6OenY4XwNmIg90Fg6jExTp_2jmj4QWK/s1600/%25D7%259E%25D7%25A8%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259F+%25D7%2599%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A9%25D7%259C%25D7%2599%25D7%259D.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="893" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhYLhOTDwJ56HoR2lSZ5iYAAHe01Y0dao7c5bNflgeVPQdx3DL_k-Q2dAAB3cW-fG3kRPxca_DjLh6izEIMIXM8v7GiQlCpgpd2-3nz6_2S6ko6Q6OenY4XwNmIg90Fg6jExTp_2jmj4QWK/s1600/%25D7%259E%25D7%25A8%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259F+%25D7%2599%25D7%25A8%25D7%2595%25D7%25A9%25D7%259C%25D7%2599%25D7%259D.jpg" /></a></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
הי! גם לי יש תמונות מרתון!</div>
</div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-56459038035039693822018-03-07T22:21:00.001+02:002018-03-07T22:21:32.140+02:00חסרונות<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgEmjb0qR0dIFRkH8hNfk4T3Yr4RubVqDxCNKrxgQ0UcG_hyphenhypheneHeU93IA_FBZwGW8jVJFVMkKrecb7NM7tDNj8VxfM2L4HdHy1eG4rGgVpP5XORmix7FDArILK3zxXuuRJWouAc5OQgMmGH0/s1600/%25D7%259B%25D7%259C%25D7%2590%25D7%2597%25D7%2593.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="1196" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgEmjb0qR0dIFRkH8hNfk4T3Yr4RubVqDxCNKrxgQ0UcG_hyphenhypheneHeU93IA_FBZwGW8jVJFVMkKrecb7NM7tDNj8VxfM2L4HdHy1eG4rGgVpP5XORmix7FDArILK3zxXuuRJWouAc5OQgMmGH0/s1600/%25D7%259B%25D7%259C%25D7%2590%25D7%2597%25D7%2593.jpg" /></a></div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<br />
וואו. זה היה כמעט כמו לידה, כולל כאבי בטן. אבל בסוף הצלחתי לייצר עוד קומיקס נעבכמן, אחרי שלוש שנים. עלה בהרבה בריאות. לא יודע אם שווה את זה. תודה ליעל מסינג דני קינרייך וריקי.<br />
היה לי ממש קשה לכתוב כי אני כבר לא מכיר כל כך את נעבכמן. יהודה גזבר שאל אותי לפני הסרט ד' שלי למה אני לא עושה עליו. לא הבנתי את זה אז, אבל ההרגשה היתה אותו דבר - כי הוא כבר לא בא לי טבעי. כי אני צריך לנבור בתוך חוויות קשות מהעבר שלי כדי ללקט אותו, ובגלל האופי שלו, לנקות אותן טוב טוב, להקליל אותן, ורק אז יש סיכוי שזה יצא נעבכמן טוב, כזה שקצת חינני, משעשע וחביב, אבל עדיין נוגע. מכאיב. כשהכנתי אותו פעם זה היה יותר תראפויטי עבורי, מקום מפלט. עכשיו.. זה הרגיש כמו לחטט בפצע ישן. לדחוף יד לקישקע איפה שיש אולכוס.<br />
אז לא יודע אם נעכבמן יעשה עוד קאמבק אחרי החוויה הזו, אבל.. מי יודע.<br />
<br /></div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-5006995919557586302018-02-26T12:29:00.000+02:002018-02-26T12:29:23.411+02:00מהפכת התקשורת<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhQfMmByYyyb1myC20KEF1AJNkGZjYZUp5sWGzuytY7t-Tkjn1Hucc9G6UyuYqAsUY2SkvJVI2xYtKNaoEmiNx8OV0iQg2vqs1_I8YH0OxOGszW2bJjgYU5MLYIm68-KytbrRlWvLz0E_4c/s1600/%25D7%259E%25D7%2594%25D7%25A4%25D7%259B%25D7%25AA+%25D7%2594%25D7%25AA%25D7%25A7%25D7%25A9%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%25AA.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="1040" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhQfMmByYyyb1myC20KEF1AJNkGZjYZUp5sWGzuytY7t-Tkjn1Hucc9G6UyuYqAsUY2SkvJVI2xYtKNaoEmiNx8OV0iQg2vqs1_I8YH0OxOGszW2bJjgYU5MLYIm68-KytbrRlWvLz0E_4c/s1600/%25D7%259E%25D7%2594%25D7%25A4%25D7%259B%25D7%25AA+%25D7%2594%25D7%25AA%25D7%25A7%25D7%25A9%25D7%2595%25D7%25A8%25D7%25AA.jpg" /></a></div>
שמעתי לא מזמן בפודקאסט המעבדה של גיל מרקוביץ' (<a href="http://chagaiav.blogspot.co.il/2018/01/blog-post.html">שכבר הוזכר פה בבלוג</a>) את פרופסורה דפנה הקר שדיברה על חוסר הסובלנות שלנו כחברה לקבל את מי שרוצה פשוט להיות לבד, בלי בן או בת זוג. אנחנו מחליטים עבור כולם שהם צריכים להיות בזוג וככה מנהלים את החברה. וזה שיש אנשים שלא מתאים להם הסידור הזה, שאת השייכות הם מעדיפים להפנות לקהילה או חברים ולא משפחה גרעינית עצמאית, זה לא בא בחשבון. וזו אמירה מאוד מדויקת.<br />
מאידך, אני מכיר כל כך הרבה מקרים של התערבות פרוגרסיבית, לפעמים אגרסיבית, של אנשים בחיי זולתם, שהובילה לזוגיות מאושרת ומצמיחה, ככה ש.. לא יודע מה דעתי בנושא.<br />
ועוד כמה נקודות:<br />
1. אז צורי חוזר. ומתוכנן גם קאמבק לנעבכמן.<br />
2. היתה לי התלבטות אם לא לעשות את זה הפוך. שהגבר הוא המניפולטור והאשה יוצאת לדייט, סתם כדי לשבור את ההבניה וכל השיט הזה. אבל את נאורה אני לא מספיק מכיר ועל הרעיון צורי ישב בול.<br />
3. אני מתלבט אם לעשות לזה פרק המשך. אשמח לחוות דעת לכאן או לכאן.<br />
<br /></div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com7tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-29162114552627182342018-02-18T19:03:00.003+02:002018-02-18T19:03:52.630+02:00עיניים, סרטון חדש<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
רציתי לשפר את תיק העבודות שלי, ועל הדרך ללמוד את Duik, שזה פלאגין מגניב שמאפשר לעשות ריג באפטר אפקטס (מי שלא הבין כלום זה לא כזה חשוב), אז יצא לי מזה סרט קטן.<br />חלק מהתהליך היה פניה לפייסבוק בבקשת רעיונות עם הדמות שכבר היתה לי בראש. זה הלך ממש מגניב.<br />
למרות רגעי המשבר תכל'ס היה כיף להכין אותו, והבנתי סוף סוף למה בערך 95% מהסיפורים משלבים רומנטיקה - נורא כיף להכניס את זה.<br />
ולסיום אני אוסיף שיוני שלמון, שהרבה בזכותו נהייתי אנימטור, כתב פעם בבלוג שלו <a href="https://shulyathakosem.blogspot.co.il/">"שוליית הקוסם" </a>שעבור רוב הבצלאלניקים, הסרט גמר שלהם זה הסרט האחרון שלהם. וואו, כמה מוטיבציה זה נותן לי.. :) תודה שוב יוני!<br />
ותודה גם לאייל כירורג, שבאיזה שיחת טלפון אמר לי שלהיות פרילנסר זה לדעת לבוא לעבוד גם כשאין עבודה.<br />
תהנו!<br /><br />
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<iframe width="320" height="266" class="YOUTUBE-iframe-video" data-thumbnail-src="https://i.ytimg.com/vi/RL4fTkPA7xg/0.jpg" src="https://www.youtube.com/embed/RL4fTkPA7xg?feature=player_embedded" frameborder="0" allowfullscreen></iframe></div>
<br /></div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-35723094095851020562018-01-16T23:37:00.000+02:002018-01-16T23:37:01.851+02:00אם<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg1HVoTClDsASZ80ZnClu18AigEzfO3WMDFZcnTd2XwQv7GJ0XZM09imRLvmVX_Fquk5wk96eAWAxgBp1EdZni6RAKUrXoVwqq2CEjRnPfufplX2DofCowpeHB1HRYPiLNznLjx2jiu7FaK/s1600/%25D7%2590%25D7%259D.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="1211" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg1HVoTClDsASZ80ZnClu18AigEzfO3WMDFZcnTd2XwQv7GJ0XZM09imRLvmVX_Fquk5wk96eAWAxgBp1EdZni6RAKUrXoVwqq2CEjRnPfufplX2DofCowpeHB1HRYPiLNznLjx2jiu7FaK/s1600/%25D7%2590%25D7%259D.jpg" /></a></div>
<br />
זה היה לפני 15 שנה וקצת. אולי עם קצת פחות בחישה של תעשיית התרופות בשלטון הוא היה פה. ואולי לא. מה אני יודע. תודה לגיל מרקוביץ' מהפודקאסט <a href="https://www.kan.org.il/podcast/program.aspx/?progid=2025">"המעבדה"</a> על ההשראה.<br />
<br /></div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-5239079608375692440.post-89820859997774521202017-09-11T19:08:00.000+03:002017-09-11T19:08:17.903+03:00אבא מחפש עבודה<div dir="rtl" style="text-align: right;" trbidi="on">
<div class="separator" style="clear: both; text-align: center;">
</div>
<div class="separator" style="clear: both; text-align: right;">
<br /></div>
<div style="text-align: center;">
<a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiGezP7L1C5VzmwG459wOh4hcF-pjRWj5NHTtHa22bPmijDbmVFAqtpOIxXsUb5Ed6Ojw0bJE5qX9dSaPpTZtdmueyNtVh2W4pADZoxwe7sv9sD2tMHPaH55t1KYfxIzXp51rKBjyQ1Qszp/s1600/%25D7%2590%25D7%2591%25D7%2590-%25D7%259E%25D7%2597%25D7%25A4%25D7%25A9-%25D7%25A2%25D7%2591%25D7%2595%25D7%2593%25D7%2594.jpg" imageanchor="1" style="margin-left: 1em; margin-right: 1em;"><img border="0" data-original-height="1600" data-original-width="642" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiGezP7L1C5VzmwG459wOh4hcF-pjRWj5NHTtHa22bPmijDbmVFAqtpOIxXsUb5Ed6Ojw0bJE5qX9dSaPpTZtdmueyNtVh2W4pADZoxwe7sv9sD2tMHPaH55t1KYfxIzXp51rKBjyQ1Qszp/s1600/%25D7%2590%25D7%2591%25D7%2590-%25D7%259E%25D7%2597%25D7%25A4%25D7%25A9-%25D7%25A2%25D7%2591%25D7%2595%25D7%2593%25D7%2594.jpg" /></a></div>
<br />
<div class="" style="clear: both; text-align: right;">
זה שכבר שלוש עבודות שהיו אצלי ביד פרחו להן, אולי זה רמז מאלוהים לא לזנוח את אלול ולעשות חשבון נפש. אולי זה פשוט טירונות לעצמאי המתחיל. לעשות את כל הטעויות על ההתחלה ומזה ללמוד, להחכים, כמו שאמרה ליידי אולנה לג'יימי לאניסטר. ואולי... <a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEg12oOYMF8cAYERmspvlUY2CYXGE9hvZbkgFSi_m4exML-2wpo98B8S0MHfJMZ4lex3i2KLUQAXK0MFOWkeYDWZntJEE4Et3hkARoksNxnIN9eJ1wphIsUIihDa7rgByQ3GWRJTOwVml_TK/s1600/%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A8+%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%99''%D7%A9+14-%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%9E%D7%9F.JPG">אולי אמא צדקה והייתי צריך ללמוד משפטים</a>.<br /></div>
<div class="" style="clear: both; text-align: right;">
(למה יש פלאפון בכל הסרטים והקומיקסים שלי לאחרונה? האם זה בגלל שאני שונא פלאפונים?)</div>
</div>
חגי נוימןhttp://www.blogger.com/profile/06713404054041626323noreply@blogger.com0