כל הזכויות שמורות לחגי נוימן

כל הזכויות שמורות

יום רביעי, 29 ביוני 2022

"מי שמך?!" ביקורת הסרטים והסדרות של הבלוג. והפעם - לוציפר נגד דרדוויל. או אולי בעד?

 חלק ראשון  - השטן השמח

לוציפר הסתיימה באמירה מאוד ברורה. למעשה, היא היתה שם מתחת לפני השטח כל הזמן, אבל בסיום היא יצאה מכלל ספק לממש הצהרה - הדת הפסידה, המודרניזם ניצח. 

לא מאמינים?

1. לוציפר הופך משד מענה בסגנון קתולי לפסיכולוג. הגאולה, אומרת הסידרה, היא בהתמודדות עם רגשות האשם שלך. אלוהים לא קשור, השטן לא קשור (כמו שאומר לוציפר עצמו: "נמאס לי שבחטאים של עצמם הם מאשימים אותי", משפט שלקוח מהקומיקס שכתב גיימן. וזה נחמד כי גיימן הוא יהודי בלי כמעט שלאג יהדות, ועדיין יצאה לו אמירה שמאוד מסתדרת עם תפיסה של מרבית הדעות ביהדות על אחריות האדם למעשיו), אלא זה הנפש שלך. וכמו בסופרנוס, הסיפור מתחיל ונגמר בפסיכיאטרית. בעוד בסופרנוס זוהי טראגדיה, כאן.. זו סדרה קלילה שמסתבר בה שבעצם הכל בא על מקומו בשלום. 

2. ממונותיאזם לפוליתיאזם מודרני. אם יש שינוי גדול שקרה במודרנה, זה חזרה לריבוי אלים. ממש כך. זאת אומרת, אחרי שפיטרנו את האל מתפקידו כמעצב חיינו, היה חסר לנו אלים. אז חזרנו לאלים הנורדיים ולגיבורי על ועוד ישויות שאנחנו לא מתייחסים אליהם ממש ברצינות אבל אנחנו רוצים לחשוב שהם חלק מהחיים שלנו. ומה שקורה זה שאמנדיל מחליט לתת סמכות גם למלאכים שלצדו = סוג של פוליתאיזם. כי זה הרבה יותר תואם, הרי. ריבוי דעות, פלורליזם - הרבה יותר מסתדר עם פוליתאיזם מאשר מונותאיזם, לא?

3. העולם הערכי של לוציפר.
כן, לוציפר מלא בחסרונות. אבל, הוא בסופו של יום, גיבור. טוב. והעולם הערכי שלו תואם במלואו לעולם הערכים הליברלי מודרני. הוא בעד סובלנות דתית מינית או כל סובלנות שהיא, הוא בעד הנאה מינית והנאה בכלל כשהשני אינו פוגע באחר, הוא נגד התעללות וגזענות וכל הרעות החולות שלא אוהבים בלוס אנג'לס. הוא אפילו מאוד אקולוגי. ומכיוון שהוא השטן, הוא הכי מבין במה שנחשב לחטא ומה שלא, ועל כן, תפיסת עולמו היא התפיסה השלטת. אז למסקנה, הליברלים צודקים.

אז במילים אחרות, לוציפר היא סידרה שמפטרת את השטן כדי להעסיק אותו כמטפל, כי הדת - היא פוטרה לגמרי.

לכן הכל כל כך כיפי. למה לא להנות בעצם? אנחנו בלוס אנג'לס עם עולם ערכים מתירני! תביאו עוד כוס מרטיני, תנו עוד שוט צבעוני עם תנועת מצלמה מושלמת ותאפרו מחדש את הרקדניות בלקס! 

חלק שני - השטן העצוב

דרדוויל לעומת זאת היא סידרה קתולית באמת. הערכים הקתוליים נבחנים בדיון בלתי פוסק. 

האם מוסרי להרוג במקרים מסוימים היא השאלה שמלווה את הסדרה. דרדוויל רוצה להרוג את פיסק אבל מתלבט אם זה נכון, המעניש הורג את הפושעים ופותח דיון מוסרי אחר, ובעונה האחרונה דרדוויל מוצא את דרך הביניים שלו. 

כמו כל סידרה עם קשר דתי, נשאלת כאן שאלה מהו המעשה הטוב. לכאורה, בראשית הסדרה, פיסק מציג עצמו כמי שרוצה לעזור לעיר. הגאונות של הסדרה היא בכך שאפשר ממש להאמין לו. רק ככל שהפרקים מתקדמים מבינים שמדובר בסוציופת שרק מכסה עצמו במסכה של מושיע, ושזה בכלל לא עימות ערכי. הרצון שלו להציל את העיר היא עבורו בלבד, לא עבור תושביה. במשל שהוא נותן בסוף העונה הראשונה על השומרוני הטוב מובן שגם הוא עצמו יודע שהוא הנבל בסיפור והכל משחק. אבל בפרקים הראשונים של העונה הראשונה, אפשר באמת לחשוב שיש כאן שאלה מה ייטיב עם העיר, ומהם האמצעים הלגיטימיים להשגת היעד הזה.

הסבל של דרדוויל, מאט מרדוק, גם הוא מאוד נוצרי. חלק מרכזי מהסידרה היא שהמרדוקס יודעים לחטוף, ודרדוויל חוטף, המון. כמו קתולי טוב. בגלל המצפון שלו, בגלל האגרופים של היריב שהוא מסרב להרוג (שזה גם בגלל המצפון שלו), בגלל שהאנשים שקרובים אליו מתים כל הזמן, ובגלל חרדת הנטישה שלו שלא מאפשרת לו להיות בקשר נורמלי עם החברים שנאשרים לו. כמו קתולי טוב, הוא לא מפסיק לסבול בעולם הזה.

במילים אחרות, מאט דרדוויל היא סידרה שמעלה שאלות מוסריות מייסרות, כי הקתוליות חיה ונושמת.

לכן הכל כל כך קודר. למה לא לסבול בעצם? אנחנו בהלס קיטשן ניו יורק עם עולם ערכים קתולי! שתו עוד בירה מזוהמת, תנו עוד וואן שוט ארוך של מכות בין פחי אשפה לבניינים שזקוקים לפינוי בינוי ותראו לנו שוב אנשים אומללים זרוקים בלילה ברחוב. הניינטיז התקשרו, הם רוצים את השוטים שלהם חזרה. 

חלק שלישי - השטן הטוב

מה שמעניין שכך או כך, השטן טוב בשני המקרים. בניגוד גמור לדימוי המפחיד שגרם להתקפי חרדה לאנשי ימי הביניים באירופה ובמזרח הקרוב, השטן פה הוא אחלה גבר. הוא עוזר, הוא מצפן מוסרי, הוא כוח חיובי בעולם. הרעים של לוציפר די גרועים, לדעתי, הם תפלים אליו. לגמרי. הם מציגים תמיד מניעים עלובים. הרוצח שרוצה כסף, המלאך שרוצה להצליח (אמנדיל בהתחלה, מיכאל בסוף), קין שרוצה את הבחורה... נו, באמת. הם לא מעניינים. הם רק מחדדים את ההתבוננות בלוציפר בהתמודדותו עם השדים האישיים שלו. וכאמור, זה מסתיים בספת הפסיכולוג. הטוב השלם של האתאיסט.
בדרדוויל לעומת זאת יש רשע דומיננטי אף יותר ממנו, כפי שמקובל בסרטי גיבורי על טובים ואפלים - ווילסון פיסק, קינגפין. הוא אנטי נוצרי. הוא עושה את מה שהוא רוצה בלי עקבות, ומעיד על עצמו שהוא מעולם לא היה איש דתי (באותו משל על השומרוני הטוב). אין לו בעיה לשלוח רוצח לאמצע כנסייה שיהרוג, מצידו, את כולם. וזה חשוב, כי הקונפליקט הפנימי של דרדוויל, הוא האם ללכת אחר קולו של פיסק כפי שמופיע בעונה השלישית, ולשחרר את השטן שבתוכו כמו שעושה פיסק בלי בעיה, וכפי שהאנטי דרדוויל, פוינדקסטר, עושה, או להמשיך ולהחזיק את עצמו ולעשות, שוב את הדבר הנכון. זה מאוד מזכיר את בטמן, המופרע השני. גם אצלו יש תמיד תמונת מראה. הגו'קר, הרידלר, טו פייס, פויסן אייבי - במה הוא כל כך שונה ממני? שנינו הרי מופרעים! לשנינו יש משהו מאוד אלים בנפש! כמו שנאמר ממש יפה ב"בדיחה ההורגת". בעונה השנייה, עם אלקטרה, זה בא בצורה של אנשים טובים, סוג של, שעוברים את הגבול - אלקטרה היא שדה משוחררת, והוא מנסה להחזיר אותה לקוד מוסרי מסוים. המעניש הורג מאפיונרים, מתוך אידאל, ודרדוויל מנסה לשנות אותו, עד שהוא מגיע למסקנה שהוא לא יכול. זו המסקנה של דרדוויל - יש מעשים שאין לעשות. אבל יש גם מניע, והוא, כמו שאומרים נוצרים טובים ובמידת מה גם חלק מהיהודים - חשוב לא פחות. 
זו שאלה אתית מורכבת מאוד. מה שיפה בדרדוויל, שכל עונה באמת עוסקת בצורה רחבה ומעמיקה בפן אחר שלה.
חוץ מזה שקולנועית זו סדרה מהממת (מה זה כל הוונשוטים המטורפים האלה?!), העלילה גאונית, התסריט כתוב היטב, הדמויות מושלמות ומעוררות טונות הזדהות, וממש חבל שהיא ירדה אחרי שלוש עונות. 
זה שלוציפר נגמר זה לא נורא. עוד מעט מגיע "סנדמן". 

יום שלישי, 16 במרץ 2021

"מי שמך?!" ביקורת הסדרות והסרטים של הבלוג. והפעם - וונדה ויז'ן VS אלים אמריקאים



בבצלאל לימדו אותי שיעור חשוב: כל יצירה שתעשה בחייך תהיה גם/רק על עצמך (תלוי מי היה המרצה לגבי הסלאש פה).

וואלה, צודקים.

סיימתי לצפות היום בוונדה ויז'ן, ובמקביל, באלים אמריקאים, אחת הסדרות האהובות עלי, סיימו את הסיפור של צל בלייקסייד, כנראה החלק שהכי אהבתי בספר, ו...

וואו, כמה שזה דומה. ושונה.

בשניהן הדיבור הוא על הבנאלי והיום יומי למול הנשגב והנהדר. 

בוונדה ויז'ן, ווסטויו היא עיירה עלובה. מגיעה וונדה, ובקסמיה, הופכת אותה לעיירה מדהימה, כיאה לסדרת טלוויזיה. 

מהרגע הראשון ברור שמשהו כאן לא בסדר. זה הרי מתחיל בפיפטיז. ואם משהו אחד בטוח, זה שכשמראים לך את שנות החמישים בסרט, אז משהו כאן גרוע, כי האמריקאים, במיוחד אלו שחיים בהוליווד, שונאים את הפיפטיז השמרניות. המחיר, כמובן, של היופי הזה, הוא שיעבוד של כל העיירה עבור אבל של פסיכית אחת. פסיכית עוצמתית. בסוף היא מבינה כמה זה נוראי מה שעשתה, ומפיגה את הכישוף שלה (איזו הפתעה שהיא מכשפה, הרי רק קוראים לה וונדה - שרביט - מקסימאלי). כל זאת כדי להתכונן להופעה הבאה שלה, שלקראתה היא ממש ממש תשתפר ותהפוך למכשפה עוצמתית להחריד.

חלקכם אולי כבר יודעים לאן המשל הזה הולך. אבל נמשיך לפני שנגלה.

באלים אמריקאים, בעיירה לייקסייד, הסדר הוא הפוך. עיירה חמימה ומתוקה, שהכל מושלם בה מדי. אנשים נחמדים מדי, השלג לבן מדי, כולם עוזרים מדי אחד לשני. עד שמתברר שהכל זה תוצאה של הקובלד (שהפתיע אותי הויתור על הסיפור אוריג'ינס המדהים שלו) שגורם לשגשוג במחיר קורבנות הילדים של הכפר, ולאחר שהוא מת, הקסם פג. לייקסייד חוזרת להיות עיירה סתם. וזו גם המגמה של הסדרה כולה - אל אחר אל מת, והקסם פג מהעולם. לא יודע איך יחליטו לסיים אותה בעונה הבאה, אבל הכיוון כרגע ברור. 

אז לאן זה לוקח?

בלי להיות בורדיאר או כל הוגה פוסט מודרני אחר, אפשר להבין שהדיבור פה הוא על קולנוע. מה יוצר הקולנוע? מה המחיר שלו? 

מארוול, הווי אומר, דיסני (האלו שאותו בורדיאר מאוד אוהב להאשים בכל הצרות של העולם, וואלה, ולא הכי שלא בצדק), לוקחים את העיירה המשעממת ומוסיפים לה, כמו ב"הרחק מהבית" של ספיידרמן או בסרט השני של שומרי הגלקסיה או לעזאזל באיזה סרט לא, בעזרת המון אפקטים ואנשי ארט, זוהר. לא רק דיסני, זה מה שעושים בקולנוע. אבל בלי כל אנשי הארט והסי ג'י איי, זו סתם פתח תקווה. נו אופנס. השוט בו ירד לי האסימון הוא השוט שבו הכל חוזר להיות רגיל. בניגוד לרכבי גלידה שהופכים להאמרים, יש שוט שבו רואים רכב יפה חונה בחניה, והוא פשוט הופך לרכב.. רגיל. קצת מלוכלך, עם קצת דפיקות בפח. כמו הרכב שלי. אומרים לנו היוצרים: רוצים שאנחנו, המכשפה, תלך? בסדר. הנה לכם העולם הרגיל והמשמים שלכם. נכון שהוא לא וואו? (חבל לי שלא ראינו את השחקנים בלי עיצוב שיער ומייקאפ, אבל בסדר.)

אבל אל דאגה, אנחנו נחזור שוב. כמו וונדה שמתאמנת וחורשת על הספרי קסם, אנחנו יושבים עכשיו על תסריט חדש ואפקטים חדשים ששוב ישלפו אתכם מקרית מלאכי אל עולם של קסם שבו אין עלי שלכת על המדרכה. ולעולם תהיו במתח שבין העולם המשמים שלכם, למולטיוורס של מארוול! מו-הה-הה-הה-הה-הה.


באלים אמריקאים? ההפך. לגמרי. כל הסדרה היא שיר הלל לקצוות של אמריקה. לדיינרים שכוחי אל ולעיירות מטונפות. לבארים של אירים אלימים וחובבי רוק כבד נורדי נישתי וגייז וטרנסים. לבתי הלוויות ואסירים משוחררים ואנשי מזימות קטנים ומוסדות לחולי נפש. האלים האמריקאים נדחקו לשולי החברה, כי זה המקום הטוב להיות בו. שם הרוח. במרכז? שולטים הרעים. אלה עם הכסף והכח, וכמובן בלי הלב. אז אם יש עיירה שיפה בה מדי? שחברותי בה מדי? תחששו. יש שדון שאוכל לכם את הנשמות של הילדים כדי לאפשר לזה לקרות. מי השדון הזה, נחשו בעצמכם. אבל כדי ליצור, לעשות קולנוע, צריך להגיע למקומות הצדדיים בחברה דווקא. משם יבוא הקולנוע הטוב.
גיימן יכל לוותר על הפרק בלייקסייד מבחינת העלילה. הוא לא באמת תורם משהו. אבל הוא כל כך מדויק, וכל כך משקף את המסר המרכזי, גם בספר וגם בסדרה (שאגב, היא הסדרה היחידה שראיתי עד כה שמתעלה על הספר שעל גביו נכתבה, לדעתי): אין באמת לייקסייד בלי מחיר מחריד. עדיף להיות סתם עיירה, כי אלו החיים. הקובלד לא יושב עכשיו בבית עץ בטיז אל סקנדינביה ומתכנן את ההשתלטות הבאה שלו. הוא מת. ועוד פיסה של קסם התפוגגה. אם היא תחזור, זה כי האנשים, בפינות העלובות שבהן הם חיים, יאמינו בה.רק וכך היא תחזור. לא כי מכשפה תכפה עליהם את הקסם שלה. ובנישות האלו תמצאו את הסיפורים שיהפכו את הבדידות שלכם והבנאליה של היום יום לשווה. למאירה. (ותודה על שהכרתם לי את השיר המדהים הזה של לאונרד כהן שכל כך משתלב עם הסדרה. כאילו הוא כתב את זה עבורה.)

ואולי זה פשוט ההבדל בין סדרה מקומיקס גיבורי על בצבעים עזים, לסדרה מספר של יהודי נודד. (אם כי בתכלס גם כל מארוול יהודים בערך אז זה לא טיעון)

שתי הסדרות הוליוודיות, שתיהן בסטנדרט אמריקאי. האחת, בסופו של דבר, מכורה לאשליה, וממכרת אותנו אליה. עוד ועוד. לעזאזל המחיר. השנייה, בזה לה. למרות האושר שהיא מביאה. יחי ניל גיימן.

יום שני, 14 בדצמבר 2020

"מי שמך?!" ביקורת הסדרות והסרטים של הבלוג. והפעם - שעת נעילה.

 

ראשית, גילוי נאות: אני דור שני לשריון. אבא שלי לחם כחייל חרמ"ש בחזית הדרומית ביום כיפור, נפצע וכמעט נהרג מרימון שהושלך לזחל"מ שלו. הוא סחב את הפציעה הזו ברגל עד יומו האחרון. בעיקר בחורף. אני השלמתי בחזית הצפונית. הכמעט כמעט כמעט מלחמה של 2007 נפלה בחלקי בהיותי תותחן 3א בחטיבה 188. תודה לאל שזו לא הייתה מלחמה ממש בסוף (אם כי מבחינת המודיעין אני יודע שקוראים לזה מלחמה). עם המצב המנטלי שהייתי בו אז, כנראה שהיה קורה לי כספי. 
אז שעת נעילה זו סדרה שנגעה בי רגשית עוד מהטריילר.
עם זאת, אני אומר עליה משהו שבעיני הוא עדיין חד משמעית - שעת נעילה עובדת.

הביקורות על שעת נעילה באות משלוש כיוונים - דיוק הסטורי, איכות קלונועית (בעיקר מצד המשחק, הבימוי והכתיבה) ואידאולוגיה. 

אני אתעלם מזו האחרונה כי כל מי שלא מקדם בצורה פרוגרסיבית ערכים של ניו יורק, סליחה, תל אביב, יחטוף על כך ("למה אין יותר נשים?" באמת? בשם הפוליטיקלי קורקט אתה רוצה להכניס נשים לטנק?, או יותר גרוע: "למה אין מתח הומו אירוטי בין הדמויות?" כן, זה מאוד תואם. הר ברוקבק בואך תל יוסיפון. מאוד תואם המבקר ההוא מTV BEE).
לגבי הראשונה, אני אומר שלא כולם יכולים להרשות לעצמם לצלם את הסצנה היקרה ביותר עוד פעם רק כי הווטרנים אמרו שזה לא בול, כמו שקרה באחים לנשק. לא כולם HBO. אני אמנם לא בוגר דוקטורט בנושא קרבות הבלימה בעמק הבכא, אבל יש לי די הרבה ידע בנושא, ולא חשתי עיוות הסטורי צועק. בסדרה עשו מה שצריך כדי שיהיה מעניין מחד ויחסית אמין הסטורית מאידך. 
אבל לגבי הביקורת השנייה, אני אומר שכן היו לא מעט פלטות. לא בצילום או באפקטים או בארט. זה היה וואו. אבל המשחק של חלק מהדמויות, הכתיבה שלהן (כאילו, דפנה לא באמת עניינה את הכותבים שהיו בונים את העלילה מצידם רק על מלאכי) וחלק מהעלילה עצמה, במיוחד הקו שבו דפנה ואבינועם לוקחים נגמש שלם אל מעבר לקווי האויב (הוא לא אמור להיות חכם או משהו כזה?) רק כדי להיתפס... וואלה. לא. זו ביקורת שאני שותף לה.
אבל כל זה לא יותר מפלצנות של אנשי קולנוע. וסליחה לכל מי שפגעתי ברגשותיו. כי בסוף, דרך הסדרה אני עברתי כל כך הרבה חויות, תחושות, ואם יש משהו נוסף שלמדתי בבצלאל, זה שיצירה צריכה קודם כל ליצור אצלי תגובה רגשית. 
העומס על קווי נט"ל בעקבות הסדרה מוכיח שזה לא רק אני. הם הצליחו בכך בצורה יוצאת דופן. אנשים שחוו מלחמה זה עורר בהם רגשות קיימים, ואלו שלא, חשו את הנורא, את הזוועה, את הקושי, ואת הגבורה ושאר הרוח. 

(יכולה השאלה להישאל, בשביל מה זה טוב. אני לא פסיכולוג אז אני אני אתעלם ממנה.)

אז האם יש לנו כאן אחים לנשק תוצרת ישראל? לא. הסדרה לא התעלתה לכזו רמה. אבל גם אף אחד לא ממש ציפה לדבר כזה בתקציב כזה (מאוד גדול, תגידו? HBO , אלו ממקודם, יצחקו צחוק אירוני במשך כחצי דקה). המטרה של סדרה תוצרת כאן היא קודם כל פנימה, לישראל. לעורר פה מחדש שיח סביב מה שקרה. וזה נעשה למופת. 

מבקר של וואלה כתב שאכזב אותו שסיימו עם תמונות הווטרנים. שזה מציג את הסדרה כסדרה שיותר מדי עוסקת בצד הפנים ישראלי, בצד התיעוד, בצד השיח הציבורי, בצד החברתי פוליטי. מעבר להצעה למבקר הזה ללכת להיות פרובינציאלי במקום אחר ולצפות בזוועות ישראליות דוגמת "בלקספייס", אני שמח לבשר שהמבקר בא לקלל ויצא מברך. בדיוק בשביל זה יש לנו טלוויזיה ישראלית.

יום שלישי, 8 בספטמבר 2020

"מי שמך?!" ביקורת הסרטים והסדרות של הבלוג. והפעם - "היהודים באים".

היהודים באים היא ללא ספק סדרה מאוד שלי. אני מרגיש שאני קהל יעד מרכזי שלה - חובב תרבות והסטוריה יהודית שמחפש הומור ביקורתיות אמנות ושבירת גבולות. אני מבין את כל הרפרנסים מהתרבות הפופלרית מחד והתרבות היהודית מאידך(כולל כאלו ממש, אבל ממש למיטיבי לכת, כמו הקטע עם "בית דוד" שמרפרר לא פחות מאשר למאמר ארכיאולוגי משנות ה90!), מכיר את כל הסיפורים כדי להבין איזה פרשנות הם נותנים ואיפה הם פספסו בכוונה או בטעות בדיוק הסיפור, ומשתמש במערכונים כדי להעביר שיעורים והרצאות. 

אז אני לכאורה ממש קהל מכור. 

ועדיין, "היהודים באים" הצליחה לעשות משהו קשה מאוד מאוד מאוד. 

היא הצליחה לקחת תוכנית סאטירה חביבה, ולהפוך אותה לתוכנית נושכת, סופר פוליטית, סופר אמיצה - ועדיין להישאר תוכנית טובה.

כי בעונות  1 (המדהימה) 2(החצי חצי כזה) ו-3 (המופתית) היה הרבה עיסוק במורשת של אז, שלמה, ויוסף, וקום המדינה, אבל ברוב מכריע של המערכונים, עיקר הבדיחה היתה על שם. זו היתה סאטירה הסטורית בעיקר, שגלשה לכאן ולעכשיו במרומז, מדי פעם. 

אך בעונה הזו, כמעט כל מערכון עשה את מיטב מאמציו לדבר על כאן ועכשיו בפנים. (אני מניח שצירופם של ניר ברגר ואופיר ששון מסדרת האנימציה "סוף הדרך" לצוות הכותבים היה חלק מהצהרת הכוונות על הכיוון הזה) היוצרים הדגישו לנו את האופי החדש בצורה חד משמעית בסיום הפרק הראשון, עם מערכון שמאוד לא היה אופייני עד העונה הזו - המערכון של מדחת יוסוף. הוא ממש לא מצחיק. הוא קורע לב. ואת זה הם עשו באומץ אדיר, כשהם לוקחים את יוסף, דמות שמאוד הצחיקה ותפסה בעונה הראשונה, ומשתמשים בו ובכישרון האדיר של יניב ביטון ועידו מוסרי כדי להכאיב לנו הצופים. מסר - העונה, זה לא יהיה כל הזמן פאן. אנחנו הולכים לעשות לכם רע. 



אחרי הפרק הראשון, שהיה נהדר, היו כמה פרקים שהרגשתי שהסאטירה והאמירה השתלטו על המערכון ועל האמנות, והסדרה איבדה משהו מהערך שלה. אבל אני מרגיש שמאז הפרק הייחודי של בת שבע, משהו השתנה. המערכונים, גם אלו שכואבים יותר ואומרים ממש הרבה ובאופן מאוד בוטה, היו טלוויזיה במיטבה. דמויות חזקות וקצ'יות, דיאלוגים מגניבים ומצחיקים, פרשנויות מקוריות, וכל זה, עם המון אמירה על עכשיו. רובה על הצד הימני, זה נכון, אבל גם עם הרבה אמירה על השמאל, במערכונים של עמוס שממש מתמצת את "המרד השפוף" של גדי טאוב ל3 דקות,  המערכון על הברנז'ה התל אביבית עם דן בן אמוץ, או על הנהנתנים התל אביביים האפאתיים במערכון עם הקוזאקים או של ירמיהו. ועוד ועוד. 

אם נסכם, אפשר להגיד בלי להתבלבל, לדעתי, ש"היהודים באים" נכנסו בשלום ויצאו בשלום מהפרדס של האמירה הנוקבת והעכשווית. עם כל הבלאגן סביבה, מעניין אם תחודש לעונה חמישית (אבוי אם לא), ואם כן, לאיזה אופק ימשיכו מכאן.