בבצלאל לימדו אותי שיעור חשוב: כל יצירה שתעשה בחייך תהיה גם/רק על עצמך (תלוי מי היה המרצה לגבי הסלאש פה).
וואלה, צודקים.
סיימתי לצפות היום בוונדה ויז'ן, ובמקביל, באלים אמריקאים, אחת הסדרות האהובות עלי, סיימו את הסיפור של צל בלייקסייד, כנראה החלק שהכי אהבתי בספר, ו...
וואו, כמה שזה דומה. ושונה.
בשניהן הדיבור הוא על הבנאלי והיום יומי למול הנשגב והנהדר.
בוונדה ויז'ן, ווסטויו היא עיירה עלובה. מגיעה וונדה, ובקסמיה, הופכת אותה לעיירה מדהימה, כיאה לסדרת טלוויזיה.
מהרגע הראשון ברור שמשהו כאן לא בסדר. זה הרי מתחיל בפיפטיז. ואם משהו אחד בטוח, זה שכשמראים לך את שנות החמישים בסרט, אז משהו כאן גרוע, כי האמריקאים, במיוחד אלו שחיים בהוליווד, שונאים את הפיפטיז השמרניות. המחיר, כמובן, של היופי הזה, הוא שיעבוד של כל העיירה עבור אבל של פסיכית אחת. פסיכית עוצמתית. בסוף היא מבינה כמה זה נוראי מה שעשתה, ומפיגה את הכישוף שלה (איזו הפתעה שהיא מכשפה, הרי רק קוראים לה וונדה - שרביט - מקסימאלי). כל זאת כדי להתכונן להופעה הבאה שלה, שלקראתה היא ממש ממש תשתפר ותהפוך למכשפה עוצמתית להחריד.
חלקכם אולי כבר יודעים לאן המשל הזה הולך. אבל נמשיך לפני שנגלה.
באלים אמריקאים, בעיירה לייקסייד, הסדר הוא הפוך. עיירה חמימה ומתוקה, שהכל מושלם בה מדי. אנשים נחמדים מדי, השלג לבן מדי, כולם עוזרים מדי אחד לשני. עד שמתברר שהכל זה תוצאה של הקובלד (שהפתיע אותי הויתור על הסיפור אוריג'ינס המדהים שלו) שגורם לשגשוג במחיר קורבנות הילדים של הכפר, ולאחר שהוא מת, הקסם פג. לייקסייד חוזרת להיות עיירה סתם. וזו גם המגמה של הסדרה כולה - אל אחר אל מת, והקסם פג מהעולם. לא יודע איך יחליטו לסיים אותה בעונה הבאה, אבל הכיוון כרגע ברור.
אז לאן זה לוקח?
בלי להיות בורדיאר או כל הוגה פוסט מודרני אחר, אפשר להבין שהדיבור פה הוא על קולנוע. מה יוצר הקולנוע? מה המחיר שלו?
מארוול, הווי אומר, דיסני (האלו שאותו בורדיאר מאוד אוהב להאשים בכל הצרות של העולם, וואלה, ולא הכי שלא בצדק), לוקחים את העיירה המשעממת ומוסיפים לה, כמו ב"הרחק מהבית" של ספיידרמן או בסרט השני של שומרי הגלקסיה או לעזאזל באיזה סרט לא, בעזרת המון אפקטים ואנשי ארט, זוהר. לא רק דיסני, זה מה שעושים בקולנוע. אבל בלי כל אנשי הארט והסי ג'י איי, זו סתם פתח תקווה. נו אופנס. השוט בו ירד לי האסימון הוא השוט שבו הכל חוזר להיות רגיל. בניגוד לרכבי גלידה שהופכים להאמרים, יש שוט שבו רואים רכב יפה חונה בחניה, והוא פשוט הופך לרכב.. רגיל. קצת מלוכלך, עם קצת דפיקות בפח. כמו הרכב שלי. אומרים לנו היוצרים: רוצים שאנחנו, המכשפה, תלך? בסדר. הנה לכם העולם הרגיל והמשמים שלכם. נכון שהוא לא וואו? (חבל לי שלא ראינו את השחקנים בלי עיצוב שיער ומייקאפ, אבל בסדר.)
אבל אל דאגה, אנחנו נחזור שוב. כמו וונדה שמתאמנת וחורשת על הספרי קסם, אנחנו יושבים עכשיו על תסריט חדש ואפקטים חדשים ששוב ישלפו אתכם מקרית מלאכי אל עולם של קסם שבו אין עלי שלכת על המדרכה. ולעולם תהיו במתח שבין העולם המשמים שלכם, למולטיוורס של מארוול! מו-הה-הה-הה-הה-הה.
באלים אמריקאים? ההפך. לגמרי. כל הסדרה היא שיר הלל לקצוות של אמריקה. לדיינרים שכוחי אל ולעיירות מטונפות. לבארים של אירים אלימים וחובבי רוק כבד נורדי נישתי וגייז וטרנסים. לבתי הלוויות ואסירים משוחררים ואנשי מזימות קטנים ומוסדות לחולי נפש. האלים האמריקאים נדחקו לשולי החברה, כי זה המקום הטוב להיות בו. שם הרוח. במרכז? שולטים הרעים. אלה עם הכסף והכח, וכמובן בלי הלב. אז אם יש עיירה שיפה בה מדי? שחברותי בה מדי? תחששו. יש שדון שאוכל לכם את הנשמות של הילדים כדי לאפשר לזה לקרות. מי השדון הזה, נחשו בעצמכם. אבל כדי ליצור, לעשות קולנוע, צריך להגיע למקומות הצדדיים בחברה דווקא. משם יבוא הקולנוע הטוב.
גיימן יכל לוותר על הפרק בלייקסייד מבחינת העלילה. הוא לא באמת תורם משהו. אבל הוא כל כך מדויק, וכל כך משקף את המסר המרכזי, גם בספר וגם בסדרה (שאגב, היא הסדרה היחידה שראיתי עד כה שמתעלה על הספר שעל גביו נכתבה, לדעתי): אין באמת לייקסייד בלי מחיר מחריד. עדיף להיות סתם עיירה, כי אלו החיים. הקובלד לא יושב עכשיו בבית עץ בטיז אל סקנדינביה ומתכנן את ההשתלטות הבאה שלו. הוא מת. ועוד פיסה של קסם התפוגגה. אם היא תחזור, זה כי האנשים, בפינות העלובות שבהן הם חיים, יאמינו בה.רק וכך היא תחזור. לא כי מכשפה תכפה עליהם את הקסם שלה. ובנישות האלו תמצאו את הסיפורים שיהפכו את הבדידות שלכם והבנאליה של היום יום לשווה. למאירה. (ותודה על שהכרתם לי את השיר המדהים הזה של לאונרד כהן שכל כך משתלב עם הסדרה. כאילו הוא כתב את זה עבורה.)
ואולי זה פשוט ההבדל בין סדרה מקומיקס גיבורי על בצבעים עזים, לסדרה מספר של יהודי נודד. (אם כי בתכלס גם כל מארוול יהודים בערך אז זה לא טיעון)
שתי הסדרות הוליוודיות, שתיהן בסטנדרט אמריקאי. האחת, בסופו של דבר, מכורה לאשליה, וממכרת אותנו אליה. עוד ועוד. לעזאזל המחיר. השנייה, בזה לה. למרות האושר שהיא מביאה. יחי ניל גיימן.
