הקריאה

מוקדש למילואים שלי, שעכשיו רשמית אני לא עושה בהם כלום חוץ מלהרוג את הזמן. אבל הי, קומיקס עם נגיעה ציונית לקראת יום העצמאות. גם זה משהו.
(ואו כמזה זמן זה ישב לי בראש. זהו! הכנתי אותך קומיקס. עכשיו תעזוב אותי.)

תמונות ממרתון ירושלים שלי

הי! גם לי יש תמונות מרתון!

חסרונות

וואו. זה היה כמעט כמו לידה, כולל כאבי בטן. אבל בסוף הצלחתי לייצר עוד קומיקס נעבכמן, אחרי שלוש שנים. עלה בהרבה בריאות. לא יודע אם שווה את זה. תודה ליעל מסינג דני קינרייך וריקי.
היה לי ממש קשה לכתוב כי אני כבר לא מכיר כל כך את נעבכמן. יהודה גזבר שאל אותי לפני הסרט ד' שלי למה אני לא עושה עליו. לא הבנתי את זה אז, אבל ההרגשה היתה אותו דבר - כי הוא כבר לא בא לי טבעי. כי אני צריך לנבור בתוך חוויות קשות מהעבר שלי כדי ללקט אותו, ובגלל האופי שלו, לנקות אותן טוב טוב, להקליל אותן,  ורק אז יש סיכוי שזה יצא נעבכמן טוב, כזה שקצת חינני, משעשע וחביב, אבל עדיין נוגע. מכאיב. כשהכנתי אותו פעם זה היה יותר תראפויטי עבורי, מקום מפלט. עכשיו.. זה הרגיש כמו לחטט בפצע ישן. לדחוף יד לקישקע איפה שיש אולכוס.
אז לא יודע אם נעכבמן יעשה עוד קאמבק אחרי החוויה הזו, אבל.. מי יודע.

מהפכת התקשורת

שמעתי לא מזמן בפודקאסט המעבדה של גיל מרקוביץ' (שכבר הוזכר פה בבלוג) את פרופסורה דפנה הקר שדיברה על חוסר הסובלנות שלנו כחברה לקבל את מי שרוצה פשוט להיות לבד, בלי בן או בת זוג. אנחנו מחליטים עבור כולם שהם צריכים להיות בזוג וככה מנהלים את החברה. וזה שיש אנשים שלא מתאים להם הסידור הזה, שאת השייכות הם מעדיפים להפנות לקהילה או חברים ולא משפחה גרעינית עצמאית, זה לא בא בחשבון. וזו אמירה מאוד מדויקת.
מאידך, אני מכיר כל כך הרבה מקרים של התערבות פרוגרסיבית, לפעמים אגרסיבית, של אנשים בחיי זולתם, שהובילה לזוגיות מאושרת ומצמיחה, ככה ש.. לא יודע מה דעתי בנושא.
ועוד כמה נקודות:
1. אז צורי חוזר. ומתוכנן גם קאמבק לנעבכמן.
2. היתה לי התלבטות אם לא לעשות את זה הפוך. שהגבר הוא המניפולטור והאשה יוצאת לדייט, סתם כדי לשבור את ההבניה וכל השיט הזה. אבל את נאורה אני לא מספיק מכיר ועל הרעיון צורי ישב בול.
3. אני מתלבט אם לעשות לזה פרק המשך. אשמח לחוות דעת לכאן או לכאן.