(הצעות לשיר רקע לפוסט: אופטימי -
כל עוד, פחות אופטימי, אבל עדיין קצת -
אתה מתעורר. אגב, לשלומי צ'רקה יש ספר קומיקס עם פסקול מלווה,
"ריסים בבוהן". אני כמובן ממש בעד הקונספט.)
זה לא ממש קומיקס. בקושי איור. אבל יש סיפור רקע.
בדרך חזרה מהקייטנה בה אני עובד בימים אלו, ממנה חזרתי מוקדם בעקבות הרגשה רעה אחרי ההפצרות של אנשי הצוות היקרים שאני נראה לבן אפילו ביחס לעצמי ושאני אלך לעבור למצב דרקולה במיטה בבית, ראיתי מחזה שאותי ממש ריגש. האיור הזה, פה למעלה. אז לא הספקתי ממש לרשום, בכל זאת, זה היה לחצי שניה מהאטובוס, אבל אמרתי לעצמי שאני חייב לצייר את זה, להראות איך העולם יכול להיות ממש יפה, ממש משמח. מרגש. ממש סצינה מסרט. ואחד שהוא גם אופטימי וגם טוב.
ואז חזרתי הביתה. הייתי עייף, וקצת חולה, אז בעיקר הלכתי לישון ולרופא (זה סתם וירוס, תודה על ההתעניינות). ואז קראתי את כל מה שהיה עם הועידה של ש"ס שם כינו אותי ואת כל מגזרי כעמלק, קרי, כאלו שיש להכרית. זה היה באתר של הארץ. כשירדתי למטה בדף של ה"גוגל כרום", ראיתי את הטוקבקים, שלא מעט מהם אמרו משהו בסגנון של "מצויין, שאלו ישמידו את אלו, וככה נתפטר גם מהמתנחלים וגם מהחרדים". אלו היו טוקבקים שזכו למלא לייקים.
מחר ערב תשעה באב, עם כל הקטע של "שנאת חינם החריבה את הבית" וכל זה. אחרי 4 שנים של עבודה ב"גשר", אני מחליט לחרוט לפני הזיכרון שלי את הציור מלמעלה. זה לא כי אני כזה אופטימי. אבל במה אני אתלה?
יש לי חבר שחותם את המיילים שלו במשפט של גנדי: "היה אתה השינוי שאתה רוצה להיות בעולם".
אולי זו הדרך.
לאלהים פתרונים.
