הטבעת הכס והקבר

---הפוסט הבא מכיל ספוילרים לרוב לשר הטבעות ומשחקי הכס. ראו הוזהרתם---

הבת הפופולרית ביותר של שר הטבעות, הסדרה "משחקי הכס", באה לסיומה. בפן האתי, לכאורה, בין הטרילוגיה האם והסדרה הבת יש הבדלים קיצוניים - בין מודרניזם המפלג בין טוב לרע, לבין רלטיוויזם שבו כל אחד והסיפור שלו.

לכאורה.
אך כמובן שזה לא נכון. ישנם אמות מידה מאוד ברורות של מוסר גם במשחקי הכס - ג'ון סנואו ידוע כאדם שתמיד יודע מהו הדבר הנכון לעשות, משמע, שישנו דבר שכזה ולא הכל יחסי או תלוי סיפור. אפשר להצביע על כמות די מכובדת של נבלים, שאין ספק בדבר נבלותם. סימן מובהק לאמות מידה מוסריות. כמו כן, ברור לנו שישנם כאלו שעברו מצד לצד - ג'יימי עושה מהפך מדמות רעה לכל הדעות לדמות מורכבת, אנחנו אוחזים את הבטן לאור מעשיה של אריה בבחינה מוסרית של הנקמות שהיא מבצעת, אנחנו שואלים את עצמנו האם חאליסי נהגה נכון או לא נכון בפן המוסרי מול הדרקונים, האדונים והעבדים, אך יודעים בהחלט שהיא עשתה עוול גדול כאשר היא שורפת את מעלה מלך.
אם כן, ישנם ללא ספק מעשים טובים ומעשים רעים, ויתרה על כך, דמויות רעות ודמויות טובות, אולי כאן יש לסייג, דמויות שעיקר מעשיהן טובים, גם במשחקי הכס. זו אינה סדרה רלטיויסטית כלל.

ועדיין, מעניין לבחון את ההבדלים בין העולם של ג.ר.ר. טולקין לזה של ג.ר.ר. מרטין. (מאוד מוזר הקטע עם ראשי התיבות הזהים והשם הכמעט זהה. מאוד. קונספירציות של אותו אדם שנסע בזמן כבר יש?)

נתבונן בזה דרך שלושה נושאים מרכזיים: המוות, הנבל והגיבור.

הערה חשובה: אני לא מתייחס לספרים, רק לסרטים. אני יודע שיש הבדלים מהותיים שג'קסון הכניס בסרטים לעומת הכתוב ב"שר הטבעות", אבל אני לא יכול לעשות השוואה בין סדרה שהסתיימה, "משחקי הכס", לסדרת ספרים שלא הסתיימה, "שיר של אש ושל קרח".

מוות

פרויד טוען שכל פעולות האדם נובעות מיצר המין והמוות. 

אין כמעט מין בשר הטבעות. זה הרי היה מיועד במקור להיות ספר ילדים עד שטולקין קצת הפריז.

נשארנו עם המוות, כדרך טובה לבחון את העולם שיצרו טולקין מחד ומרטין מאידך.

בשר הטבעות  המוות הוא שחקן חלש. יש המון יצורים שכלל לא מתים אף פעם אם לא יקרה להם משהו חריג (אלפים, קוסמים, סאורון), רוחות הרפאים הם יצורים תבוניים לחלוטין שמתנהלים באופן שקול והגיוני ומקיימים בריתות (לוחמי הרפאים שמגייס אראגורן), וחשוב מאלו - אף דמות מרכזית לא מתה. כמעט. במילים אחרות, המוות הוא לא שחקן ראשי.

מה גם שגנדלף, שאמור לדעת הכל כי הוא קוסם, אומר שגם אחרי שמתים זה בכלל לא כזה נורא. להיט.

כפי ששמעתי שאמר מרטין: מאוד אהבתי את שר הטבעות, אבל לא הבנתי למה אף דמות לא מתה. (חוץ מבורומיר, שברור שהוא ימות, שיחק אותו נד סטארק, אה.. שון בין).

אבל במשחקי הכס, המוות הוא השחקן המרכזי, החזק, וחשוב ביותר.

אנשים סוגדים לו (בראבוס, גם אם אומרים לו "לא היום!"), מברכים זה את זה בשמו (ולאר מרגוליס), נשפטים לפיו, ונהנים ממנו בקולוסיאום.

ויותר מזה, הוא גם הנבל הראשי. הסדרה מתחילה בקימתו לתחייה (ביטוי מצחיק כשחושבים על זה שהוא מוות) בצפון הרחוק, בדמות של ממש  - מלך הלילה (כפי שהגדירו היוצרים - המוות כגוף בפני עצמו) ומסתיימת בחזרת העמים החופשיים לאותן ארצות אחר שאיום מלך הלילה הוסר והחל לצמוח שם הדשא. לאורך כל הדרך, השאלה שלכאורה נשאלת היא מי ישב על כס הברזל, אך ג'ון סנואו, שהולך ומתברר כגיבור הראשי, מרוקן אותה ממשמעותה כשבא בבשורת מלך הלילה. נגדו על כולנו להתאחד. בעוד סרסיי מרג'ורי טיירל דיאנירז רנלי סטאניס רוב והשד זוכר מי משחקים את משחקי הכס שלהם, ג'ון עושה את מיטב מאמציו להילחם בתחילה נגד העמים החופשיים, שמובילים אותו לקרב האמיתי - מול מלך הלילה והמהלכים הלבנים. מול המוות. לנו כצופים ברור שזה הדבר הכי חשוב, שהרי, אם אתה לא מגה סופר אגוצנטרי חסר אמפתיה כמו סרסיי, ברור שקודם עוצרים את המוות.

ואז בא הטוויסט - כשדיאנריז אהובתו טובחת בעיר שלמה, והופכת למלאך מוות בעצמה, כמו שנראה בשוט הנהדר הזה. אז הוא הורג גם אותה. רק אז מלחמתו נגד המוות מסתיימת, וכך גם הסדרה. אנשים ימשיכו למות, שהרי, ולאר מרגוליס, אבל עוצמתו נרגעת. בדרך הושמדו כמה בתי אצילים, שני גזעים (ענקים ובני היער), ומאות אלפים אם לא מליונים של חיילים ואנשים פשוטים במלחמות בלתי פוסקות והשלכותיהן. אבל די, שברנו את הגלגל, והמוות חזר להיות משהו נסבל. ומי יותר מתאים לנצח אותו מג'ון סנואו, שאשכרה היה שם, במוות, ויודע שאין שם כלום.

ההשלכות מכאן לתפיסה האתית של החיים גדולות. אם נחיה כל הזמן בצל הידיעה שעוד רגע נמות, ובמוות אין שום נחמה, מלבד, אולי, עבור עבדים שסוף סוף לא יהיו נתונים למרותם האכזרית של אדוניהם, כנראה שנהיה פחות חסרי עכבות ויותר אלימים. הנטייה אל הרוע בעולם של מרטין, היא טבעית יותר. ואם המוות הוא שחקן משני לא כל כך חשוב, ולא רק זה, הוא בכלל לא כזה נורא כי יש חופים יפים, נרגיש נינוחים יותר לעזור לזקנה לחצות את הכביש. בטח לא נרצה להפשיט לה את העור רק כי היא ניסתה לעזור לסנסה. במילים אחרות, להיות טוב אצל טולקין זה קל יותר כי העולם שלו קל יותר. אצל מרטין העולם מחורבן, והרבה יותר מאתגר למצוא סיבות להיות מוסרי.

הנבל

הכנתי בעמלי טבלה קטנה:

מההשוואה שבה, אפשר לראות שהאשמים הגדולים בעוולות העולם לפי טולקין הם רדיפת הכח והייאוש מהנסיון לעצור אותו. סרומן מחפש את הכח ולכן נמשך לפלאנטיר, פרודו אמנם לא חיפש כח אבל כל כך הרבה זמן עם ייצוג הכח עלי אדמות, הטבעת, תתפוס גם את התמימים שביצורים. או כפי שניסח הלורד אקטון - כח משחית.
מניעי הרוע אצל מרטין מורכבים ומגוונים הרבה יותר, בהתאמה לעולם קשה יותר ואלים יותר. יש את תאוות הכח אצל דמויות משנה כמו הלורד בייליש, אך זה רק אחד מיני רבים. יש סיבות רבות מאוד להיות מרושע. שלושה סדיסטים (ג'ופרי, רמזי ויורון), מאמינים אדוקים (מעשיה הזוועתיים של מליסנדרה, הדרור העליון, סטאניס), אגואיזם קיצוני (ג'יימי בהתחלה, סרסיי וטייווין. בכללי בית לאניסטר), רצון לנקום על מה שעשו לו או סתם רצון באבדון כהתגשמות הטנטוס הפרוידיאני האולטימטיבי (מלך הלילה), יצר נקם (אשתו של אוברין לבית מרטל ווולדר פריי. טוב אצלו זה בטח גם מניעים קרים של טובות הנאה), ותחושה שאני יודע יותר מכולם מעורבב בהרבה כתיבה עצלה (דאינריז). אלו כמובן רק חלק מהרשעים, כל אחד עם מניעיו.
אז למרות שאפשר להצביע על הרוע בשתי הסדרות, המניעים לו מביעים את ההבדל הגדול - טולקין האופטימיסט מאמין שאם רק נוותר על הרצון שלנו בכח ושליטה, החיים יהיו יפים יותר (כדאי גם שנשמור קצת על הטבע ולא נשרוף יערות בשביל התעשייה). אצל מרטין, זה ממש לא מספיק. המציאות סבוכה יותר, והרוע מגיע מאינסוף סיבות. כאמור, כשהמוות אורב בכל פינה, למה שלא יבוא? וכמו שאמרו בחסידות: יצר הרע לובש צורה ופושט צורה.
הבינאריות, אם כן, היא לא במי טוב ומי רע אצל טולקין. זו טענה שגויה. פאראמיר נוהג באכזריות חסרת סבירות כלפי גולום, אראגורן משתמט מחובתו זמן רב, פיפין נוהג בחוסר אחריות מתוך סקרנות אישית ביודעין שהוא עשוי לעשות בכך עוולות, קנאתו של סם לגולום דוחפת את האחרון אל הצד האפל, ועוד. אפילו גולום עצמו לא פלקטי. אבל המניע לרוע, המניע, הוא כמעט תמיד השאיפה הפראית לכח, או הייאוש מהניסיון להתמודד מולה. מי שרוצה עוד דוגמאות מוזמן לשאול בתגובות. זה משפיע, כמובן, שהרי בסופו של דבר ההבדלים גדולים יותר. אבל ההבדל כמותי, לא עקרוני.
כפי שאמר לי גדי פישר חברי, הרוע אצל טולקין מוחלט, כמו הכח שיכול להשחית לחלוטין. הטוב, יחסי. וזה עובד יפה גם אצל מרטין - הרעים הם ממש רעים. הטובים, כמעט תמיד מועדים פה ושם. המניעים לרוע, זה ההבדל בין טולקין למרטין, וזה מה שגורם לגיוון הרב יותר אצל מרטין.

הגיבור

בשר הטבעות הגיבורים הראשיים הם אראגורן סם ופרודו, שגם טיפונת הופך לנבל. (כאילו, ממש הפך לנבל וכמעט הביא לקץ הקיום, אבל מזל שגולום אכל לו את האצבע).

למרות שלכאורה אפשר לומר שיש אינספור גיבורים למשחקי הכס, ברור שיש מעל לכולם את הסטארקים - נד רוב וקייטלין (ז"ל), סנסה אריה בראן וג'ון. הסדרה מתחילה איתם ומסתיימת איתם, באמירה קולנועית ברורה. עוד גיבורה שהופכת לנבלית, היא דאינריז.

מה הופך אותם לגיבורים?

בניגוד לנבלים, שבשני העולמות הם די חד ממדיים, ועל כן מעשיהם גם די חד ממדיים - הרג המוני, ביזה, כל מה שצריך כדי לקדם את האג'נדה שלהם בלא כל רחמים או עכבות, דמויות הגיבור מורכבות יותר. לכן בחלק הזה אני מפצל בין מעשים למניעים.

מעשים 

אראגורן עושה תמיד מה שנכון. גם כשזה לא משתלם בכלל (שחרור צבא המתים), וגם כשזה נראה חסר תקווה (ההגנה על נקרת הלם, ההתקפה חסרת הסיכוי מול מורדור). בקונטרסט אליו אנחנו רואים את בורומיר ואביו דנטור - הראשון רוצה לעשות מעשה פסול כדי לקדם את האינטרסים הצודקים שלו - לקחת את הטבעת כדי להילחם באורקים, והשני מתייאש כשהגדודים של מורדור מתקרבים. קונטרסט לאראגורן. זו מערכת מוסר די פשוטה. המתייאשים ואלו שעושים רע כאמצעי אל הטוב, הם הרעים. הטוב לא עושה קיצורי דרך ועדיין מצליח. רוצה להיות גיבור? הילחם על מטרות הטוב בלי לקדש את האמצעים ואל תתייאש. הכל יהיה טוב.

מרטין יודע זאת היטב ומכניס את הגיבורים שלו - הסטארקים, למציאות בה מי שיתנהג כמו אראגורן יכול לגמור בלי ראש. נניח, נד. או גם דקירה בלב יכולה לעבוד. איזה מזל שמליסנדרה במקרה באה להציל את היום.

הדמיון שיש בין הסטארקים לאראגורן, במיוחד ג'ון (הוא אאגון - אראגורן) ורוב, לא נראה לי מקרי. מרטין אומר לנו מפורשות - נכון שהם מתנהלים באופן מוסרי, אבל מה יקרה להם? אולי כדאי להיות קצת ואריס, ולעשות קצת עוולות כדי לקדם דברים טובים?

כולם כועסים על ג'ון שלא מוכן לשקר כדי לקדם את הפסקת האש בין סרסיי לדאינריז. כולל אחרון האנשים בקהל.

יש כאן שאלה שעולה - האם מרטין בעצם טוען שלפעמים המטרה אכן מקדשת את האמצעים? האם לפעמים כדאי לעשות קצת רע כדי לעשות הרבה טוב? העולם הריאליסטי יותר של מרטין, שמושפע מכרונולגיות הסטוריות יותר מסיפורי פנטזיה (ובכך הוא הפוך מזה של טולקין), מחויב לשאול את השאלה הזו.

אך הסדרה לא מכריעה לכאן או לכאן. זהו מצב אפור.

מצד אחד, הסטארקים שהולכים עם אמונתם ראש בקיר, אריה ורשימת הנקם שלה ממשיכה מההתחלה ועד הסוף (אפשר לתהות על מוסריות הרשימה, אבל לאור המניע שהיא אומרת ברצח וולדר פריי היא נשמעת הרבה מעבר לתאוות נקם - היא רוצה להחזיר את ההרתעה שתשמור עליה ועל משפחתה. בעיני, מדבר באקטים מוסריים בגדול, גם אם חלק מהרשימה מוטל בספק ונכנסים לתחומים אפורים), סנסה שלא מפחדת להגיד למלכת הדרקונים בפנים שהיא לא מאמינה בה ולה, ג'ון שתמיד עושה מה שנכון עבור העולם ובראן שלא כל כך ברור מה לעזאזל, אבל הוא עקבי בלהיות קריפ שמנהל דברים באופן שאף אחד לא מבין, הם אלו שמושלים בעולם בסוף. סנסה מלכה, בראן מלך, ג'ון בטח יהיה המלך מעבר לחומה ואריה תשתלט על האינדאינים באמריקה ותהיה מונטזומה הבא. לפי זה, אחד אפס לגישה של טולקין, שהמטרה לא מקדשת את האמצעים.

כמו כן, בטענה שקצת רע יכול לעשות טוב, משתמש לא אחר מטייווין לאניסטר כצידוק לחתונה האדומה. "עדיף להרוג משפחה אחת בחתונה מאשר 20000 בשדה הקרב". לכאורה, נכון. אבל זו כמובן צביעות נוראה: כל המחנה הצבאי של סטארק נטבח, ובלי קשר, היה אפשרי באותה מידה שבה נטבחו הסטארקים, לשבות אותם, או לפחות להסתפק ברצח רוב בלבד, ולמנוע את הזוועה אחת הגדולות שידעה הטלוויזיה. מרטין מצביע על הבעיתיות שבטענת "המטרה מקדשת את האמצעים" בכך שהמשתמש בה עושה זאת בדרך נוראה ושקרית. שתיים אפס לגישה של טולקין.

מאידך, כמות הפעמים שזה עבד ההפך גדולה מאוד. אם נד לא היה מספר לסרסיי שהוא גילה שכל הילדים שלה ושל רוברט הם למעשה שלה ושל ג'יימי, והיה נותן לרוברט לעשות את נקמתו בג'יימי, סרסיי, ג'ופרי מירסלה וטומן, כל המלחמה המיותרת בה אניספור אנשים היו מתים היה נמנעת. צליבתם של אינספור האדונים בידי דאינריז היתה אכזרית ולא מוצדקת, חלקם ודאי היו אנשים טובים שהמשיכו נורמה, ואולי התייחסו בצורה מופתית לעבדיהם, אבל קשה לחשוב כיצד היה אפשר לשבור את הגלגל אחרת, כשהעיר מלאה במתנגדי שלטון שממומנים היטב על ידי האדונים מהערים האחרות. והלורד ואריס. ככלל. נקודה.

לסיכום, למרות שנראה שמרטין מאוד לא אוהב את השימוש בהצדקת עוולות כדי להגיע למטרה, הוא מודע לעובדה שלפעמים זה מתבקש. למרות הסכנה שבדבר. 

מניעים

בעוד המניע לרוע ברור אצל טולקין, המניע לטוב הלב מגוון - אראגורן, פרודו, לגולס.. כולם פועלים כדי להציל את העולם. אצל המלך תיאודן יש מימד של כבוד, אצל גנדלף דאגה להוביטים אהוביו, אצל סם אהבה לידידו פרודו, אצל האלפים רגשות אשמה על זה שהם זנחו את בני האדם בקרב הקודם (בפריקוול המזעזע שחבל שנעשה), ארוון רוצה להוכיח את עצמה, איווין מובלת על ידי אהבתה לאראגורן וליופי העולם, גימלי נהנה מהקרב מול האורקים... אפשר להמשיך, אבל טולקין לא ממש אומר אמירה או נוקט עמדה. זו תמונת מראה לתפיסתו אל הרוע - בגדול, אם לא תרדוף רע, תמצא מספיק סיבות להיות טוב. זה לא כזה סיפור.

לדעתי, גם אצל מרטין יש תמונת מראה למניע לרוע. אם אצל מרטין יש אינסוף סיבות להיות רע, לטוב הלב, יש בעיקר סיבה אחת - אמפתיה.

דרך דמויות כמו ג'יימי ת'יאון וסנדור קלגיין, אנחנו רואים שהאמפתיה, היא זו שדוחפת אנשים אל המעשים הטובים. ברגע שג'יימי הבין שאפשר לאבד, שזה כואב, שיש אנשים רבים שסובלים, הוא נהיה אמפתי ומתנהג בצורה מוסרית יותר - מציל את בריאן, מנסה לשדל את סרסיי להיות קצת יותר אנושית, חומל על נהריים, דואג למיתה חסרת סבל לאולנה טיירל, ועוד. ברגע שת'יאון רואה מה קורה לסוג של אחותו סנסה, בין היתר, בגלל דברים שהוא עשה, הוא מתנער מהיותו סרחן ועוזר לשניהם לברוח. גם סנדור קלגיין. זה לא רק אמונה בחזון שהיתה לו באש. ההבדל קרה אחרי שהוא היה הרבה זמן עם אריה, שבמקור רק שמשה כקלף מיקוח עבור כסף, אבל עם הזמן עוררה בו את הצד האמפתי והרך שבו, שהתפתח במושבה שהצילה אותו ונטבחה - הדאגה לאחרים, והגילוי של טוב ליבם גם אליו, עוררה בו את האמפתיה הכמוסה שהיתה בו.

צפייה בסדרה מהמשקפיים האלו מגלה שזה מניע מרכזי בסיפור. דאינריז רואה את סיבלות העבדים ומחליטה לעזור להם ולשחרר את עבדי העולם מחד, ומאידך, כאשר הרעיון שלה מתנתק מהאדם הפשוט והופך לרעיון פילוסופי של שחרור העולם מבלי להתבונן באדם הקטן ובצרכיו, ובמה שהוא מאמין שטוב, היא הופכת למרשעת הסדרה ושורפת את מעלה מלך.

כשג'ון מגלה שגם הפראים מעבר לחומה הם בני אדם, הוא מחליט לעזור להם, זאת בעוד ששאר בני המשמר רואים בהם חצי חיות ולכן רוצים להשמיד אותם.

אריה חומלת על בעלת התיאטרון ומשם הדרך לעזיבת אל המוות קצרה.

ועוד היד נטויה.

יפה נוסח בסרט משפטי נירנברג: "רוע, אני חושב, היא העדר מוחלט של אמפתיה". ועל דרך ההפך, טוב לב, הוא תוצאה של האמפתיה.א

אפשר לומר שמרטין בז לערכי מוסר מוכתבים. הוא בעצם טוען, שאם טוב הלב תלוי בערכי מוסר של בעלי דעה, כל אחד יכתיב כללי מוסר שונים ואכן נגיע לרלטיוויזם, שהרי מה ההבדל בין "לאניסטר משלם חובותיו" ל"חורף מגיע"? אלו בסך הכל משפטים. אבל אם נרד ונבחן מה קורה אצל איש מבוגר והבת שלו ונתאבל על מותם בכפור וברעב, אחרי ששדדנו מהם את כספם ועכשיו אנחנו מרגישים את האשמה, או נקבל מאד שירין ארנב צלוי כמחווה, אף שאין לו הרבה אוכל, ובגלל זה נוותר על נקמה אחת יותר ונלך לעזור לאחיי בווינטרפל, הלב שלי יהפך חם יותר.

אני כן אוסיף משהו חשוב - ודאי שילדיו של נד סטארק גם קיבלו חינוך טוב, ומאידך הלאניסטרים קיבלו חינוך ממש ממש רע. אבל העובדה שטיריון יצא אדם מוסרי, טוב לב, ולאחר מסע גם ג'יימי, מוכיחה שאצל מרטין האמפתיה חשובה יותר - העובדה שהאחד גמד ושהתייחסו אליו כאל חריג ומוקע כל חייו, והשני איבד את היקר לו מכל, היד הלוחמת, עוררו אצלם אמפתיה גם לאחרים, וזה חזק יותר מהחינוך הרע מבית.

לא סתם מרטין מציין שוב ושוב כמה הוא אוהב דברים שבורים. לא סתם בראן על הכס, וג'ון הממזר הוא הגיבור.

המושלים הטובים, חושב מרטין, הם לאו דווקא אלו שקיבלו חינוך טוב. זה עוזר. העיקר הוא היותם אמפתיים. ולרוב, מה לעשות, מי שחוו תלאות בעצמם, יוכלו להיות אמפתיים יותר מאחרים. חיזוק מצאתי בזכות עמית אשכנזי האהוב בסרטון שהוא שלח לי, לעובדה שבראן, המולך הוא המייצג האולטימטיבי של האמפתיה.

סיבות שונות לאופטימיות

קודם כל, קצת טבלה:

לסיכום, בבחינה אתית, גם מרטין רחוק מאוד מלהיות ניהיליסט או רלטיביסט. השאלות האתיות אותן שואל בלי סוף בטקסט ובסאב טקסט מרחיקים אותו מאוד מההגדרות האלו. גם טולקין רחוק מאוד מלהיות בינרי. הסיבה לתחושת ההבדל הקיצונית ביניהן, היא בראש ובראשונה העולם שיצרו, עולם קסום ומלא משמעות למול עולם כאוטי. מכאן נובעים ההבדלים - הרוע צריך הרבה סיבות להיות כזה אצל טולקין, ומעט אצל מרטין, וההפך ביחס לטוב. ועם זאת, לשניהם יש אמירה, שאינה סותרת, לטעמי - התקווה של טולקין היא שנמנע מרע - מתאוות כח קיצונית או מייאוש להילחם למול אחת כזו. התקווה של מרטין היא שנתמלא אמפתיה איש אל רעהו. הוא גם מציג כיצד אפשר להגיע לשם - להיות מעורב עם הבריות, במיוחד אלו שלא שפר עליהם גורלם, ולראות אותם ואת צורכיהם.
שניהם, בסופו של דבר, מציירים עולם אופטימי. גם אם של מרטין קודר יותר. ועם זאת, הבדל חשוב שיש, הוא בדבר המעשה הנכון - אצל טולקין המעשה הנכון לבדו יושיע את כולנו. אצל מרטין, לפעמים, יש אולי הצדקה לעשות קצת רע בדרך. אולי. כי גם בשח מט מפסידים חיילים כדי להפיל את המלך של היריב. העולם לא פשוט, כאמור, ולפעמים המעשה הטוב יוביל אותך להפסיד את הראש ואת העולם למסע הרג בלתי פוסק. אולי כדאי לחשוב פעמיים לפני שמזהירים את סרסיי שתברח עם הילדים שלה.

 ---הערה לסיום: ---

קל לשייך את ההבדלים בין טולקין למרטין לתקופה בה חיו - טולקין המחפש אסקפיזם מכל המוות שראה למול מרטין שחי בתקופת שלום ושגשוג והיה לו פנאי רגשי להסתכל בלבן של העין של המציאות, טולקין שראה מלחמות ברורות בין טוב יחסי ורע מוחלט, לבין מרטין שהמלחמות שכן קיימות בתקופתו מורכבות לפיענוח. אבל זה לא משכנע אותי. מלחמת העולם הראשונה היתה בדיוק הפוכה במשמעותה המוסרית מהשנייה, ובה טולקין ממש לחם ואף נפצע. המלחמה הזו רק מחקה את תרבויות הפנטזיה שהיו, כמו במקרה של מלייה והסרטים שלו. מרטין נמצא בתקופה שאנשים דווקא נואשים למצוא גיבורים ברורים בעולם של חוסר ודאות. אני מציע להסתכל על שתי התפיסות כתפיסות שאפשר לראות את העולם דרכן גם היום. 

.