כל הזכויות שמורות לחגי נוימן

כל הזכויות שמורות

יום שישי, 27 בדצמבר 2019

"מי שמך?!" ביקורת הסרטים של הבלוג. והפעם - המכשף - Witcher

מכיל ספוילרים מועטים ושוליים וגם למשחקי הכס.
גילוי נאות: The witcher - wild hunt היה המשחק מחשב האחרון בו שיחקתי. אחריו לא יכולתי לשחק יותר. הרגשתי שאף משחק לא ישתווה לו. שלוש שנים ולא נגעתי יותר במשחקים, מה שהיה בימי התיכון וקצת אחריו משהו בסדר גודל של התמכרות לפרקים.
אז לסדרה באתי מאוד מאוד נלהב, וממש לא הופתעתי מהביקורות הצוננות.
כולם מדברים על כתיבה לא מהודקת, בימוי לא מספק, בחירות לא נכונות בעיבוד הדמויות וניצול זמן המסך.
אפשר לומר שהם צודקים. גם המרצה שלי לתסריט בבצלאל לא אהבה את הנטייה שלי לפנטזיה - היא טענה שכשבונים עולם, האנרגיה הולכת לבניית העולם במקום לעיקר - התהליך שעוברות הדמויות וההזדהות איתן. זה בדיוק מה שקורה בסדרה - תהליכי התלמיד מורה של טיסאה ויניפר, האהבה שנאה של גראלט ויניפר, היחסים של דנדיליאן וגראלט ועוד ועוד, מרגישים מאוד מואצים, לא מעובדים עד הסוף. מרגיש שהיה צריך עוד כמה וכמה פרקים כדי שהכל ירגיש אמין.
ועדיין, כל זה גישה של קולנוע ישן.
זאת אומרת, ברור שזו ביקורת נכונה, אבל היא לא פאטאלית: אם יש משהו שלימד אותנו "ספיידרמן - מימד העכביש", זה שסרט יכול להיות מאסטרפיס גם כשהקשת של הדמויות לא מושלמת. וזה בון טון בעולם הקולנוע של היום.
מארוול מצליחים יותר מכל מה שהיה לפניהם פשוט כי הם יודעים לתת שעות של פאן. זה לא עמוק במיוחד, הם לא נוגעים בנבכי הנפש, אבל העלילה מספקת בסיס מספיק טוב לפיצוצים חייזרים קסמים וכוחות על שגורמים לכל בר נש להרגיש לכמה שעות בחיים אחרים. אם העלילה היתה ממש גרועה, נניח, כמו ברוב סרטי DC, אז כל האפקטים היו נופלים על עיניים ערלות. הקהל לא מאמין לסרט. אבל משהו בקלילות העלילה של מארוול מספק את המינימום הנדרש, ולפעמים אפילו קצת יותר, כדי שלא נאבד את השהיית אי האמון, ונהנה מת'ור מתפרץ אל הקרב ומכה את כולם בברק. יחי ת'ור.
וזה בדיוק מה שעושים ב"המכשף" (לא יכלו לחשוב על מילה יותר מגניבה בתרגום?). העלילה לא נוראה, היא בסדר. הדמויות בסדר, המשחק ממש בסדר, הנרי קאוויל אפילו יותר מזה (כנראה זו כפרה על סופרמניותו בדי.סי, speaking of which), אין רגעי מבוכה עלילתיים או עריכתיים, ואף שחקן לא גורם לצופה להגיד "נו באמת".
ועל גבי זה יש שעות של פאן עם אקשן טוב, מוזיקה נהדרת, ארט וCGI ברמה הכי גבוהה שיש (גם אם מאוד לא אהבתי את עיצוב הדרקונים), ועבור קהל מעריצים שכמוני, זה ממש ממש מספיק.
זה השלב שהקורא הביקורתי ישאל בחרון אף: "כ"כ הרבה מליונים בשביל סדרה שהיא רק מספיק?!"
והתשובה היא חד משמעית: כן.

כי יש שני סוגים של סדרות וסרטי פנטזיה/גיבורי על/מד"ב: סוג אחד, התחלה מעולם רגיל והגעה לעולם שמעבר תוך כדי העלילה: העולם הופך למקום פנטסטי לנגד עינינו. בסוג השני זה מצב נתון, והכותבים והבמאי עושים עבודה קשה כדי להסביר לנו את הכללים של העולם.
משחקי הכס, למשל, מוקד ההשוואה של "המכשף" על ידי מבקרים רבים, באופן שאינו תואם לדעתי, היא סדרה מהסוג הראשון. אנו מתחילים מעולם ימי ביניימי רגיל: איש לא מאמין לאיש משמר הלילה שטוען שראה צועד לבן כי זהו מיתוס, הקהל כולו משתחווה בהשתאות כשרואה דרקונים על גופה של דאינריז, וג'ון יחד עם הקהל מעתיק את נשימתו כשרואה ענקים בשר ודם. אנחנו מגלים את נבכי הפנטזיה יחד עם הדמויות, יחד עם העלילה. העולם הופך לאט לאט לעולם מעט שונה.
זה תואם מאוד למשחקי הכס - הפנטזיה בסדרה רחוקה מאוד מלהיות העיקר. זה משהו צידי שנותן נפח מעניין לבית הקלפים נוסח ימי הביניים. זו אחת הסיבות שחלק גדול מתאוריות המעריצים לא התממשו (חתונת דיאנריז עם מלך הלילה, ההצעה לסוף האלטרנטיבי שבה דיאנריז למעשה הורגת את ג'ון בקסם, הליכת מלך הלילה לקראת הריסת העץ בו נולד) - הן הדגישו מדי את הפן הפנטסטי, ולא הריאל פוליטי, שהוא העיקר של הסדרה. דינריז מנצחת בעזרת דרקונים, סבבה. אבל העיקר הוא שהיא נצחה ואיך זה השפיעה לה על הנפש.
"המכשף" היא סדרת פנטזיה מהסוג השני. באופן קיצוני. זהו עולם מלא מלא בקסם, יצורים מוזרים, ואינספור תפקידים וגילדות שמעולם לא התקיימו במציאות הימי בינימית האמיתית ולכן היוצרים נזקקים לזמן רב מאוד כדי להסביר לנו מה הולך. והאמת, שהם עשו את זה טוב מאוד מאוד, ובאופן די יסודי. וזה מכפר על הטיפול המעט רשלני במערכות היחסים והתהליכים שהדמויות עוברות.
הצופה הפשוט, גם אם לא קרא את הספר או שיחק במשחק, מבין עכשיו את החוקיות של העולם. הוא יודע מהו המכשף, איך נהיים מכשפה, מהם האלפים, מהם גמדים, למה יש מפלצות... כמעט הכל. וזה נלמד בצורה כיפית.
העונה הראשונה היתה גם מבחינת הסיפור רק הקדמה לסיפור האמיתי. העיקרי. מבחינה תסריטאית, אנחנו לגמרי בהתחלה. עוד לא התחלנו את האמצע. רק עשו לנו אקספוזיציה מאוד מסועפת של הדמויות והעולם. העונות הקרובות, כך אני מאמין, כבר ייכנסו יותר לזוגיות המשונה של גראלט ויניפר, ליחסי אב-בת שלו עם סירי, למורכבות בכיבוש הנילפגרדי, ומי יודע מה עוד.
מעכשיו אפשר להתמקד שוב בדמויות, בעלילה. ואני מאמין שזה יעשה יותר טוב בלי קפיצות הזמן בעריכה והצורך להסביר כל הזמן.
ונראה לי שיהיה נהדר.

אין תגובות:

פרסום תגובה