היום תהיה הלוויה של אחד המורים הכי מדהימים שהיו לי בחיים, סשה אוקון.
מרגיש חובה לתת הספד קטן. חובה כלפי הבנאדם המדהים הזה.
אז קודם כל, שווה לגגל. הוא באמת דמות. איזה אמן. יוצא דופן מכל כך הרבה בחינות.
אבל כתלמיד אני חייב להוסיף, וואו, איזה מורה. משחק אותה קשוח בהתחלה, אבל איזה קשוח. כולו חוש הומור ורגישות. אמן בסדר גודל בין לאומי עם סבלנות של מורה לחינוך מיוחד. כמה ידע, כמה הבנה, איזה מנטש, בחיי. יותר מעשר שנים מאז שהוא לימד אותי ואני עדיין זוכר את השיעורים שלו כמעט אחד אחד.
כשהגעתי לבצלאל הרגשתי שאני קצת בנחיתות ביחס לשאר בכל הנוגע לרישום. אז כן, היו מורים אחרים לרישום, חלקם ממש סבבה. עזרו לי להשתפר. אבל סשה התחיל מהבסיס של הבסיס, ועלה לאט לאט למעלה. הגיע מאוד גבוה, שלא תטעו. בשנה של רישום בעפרונות ואז בהמון טכניקות אחרות הוא עזר לי להבין איך לגשת לנייר ולעפרון או המכחול, אבל יותר חשוב, בכלל איך לגשת ליצירה. איך לגשת לרגש, לצורה, לחומר. על הדרך גם מספר את סיפור חייו, מסביר על איך שהוא רואה את העולם, משלב בפתגמים ורעיונות פילוסופיים, שלשמחתי היו מאוד שונים מהמיינסטרים הבצלאלי שהיה זר לי מההתחלה ועד הסוף. בכל זאת, גדל כיהודי במדינה קומוניסטית. חלק מרעיונות והעקרונות שלו מבצבצים לי עד היום בראש כשאני חושב על נושאים שקשורים, וממש לא רק לאמנות.
אחר כך התברר לי שגם אחותי נירית למדה אצלו כשעוד היה לו שיער וזקן שחור. וגם היא עפה עליו. נו ברור, איך אפשר שלא. לא סתם עילי אמר שלבוא לבצאלאל בלי ללכת לסשה זה בזבוז זמן.
אני מצרף פה כמה תוצרים שאני אוהב מהשיעורים שלו, אבל זה לא העניין, החוויה היא העניין. וכל זה משיעור שנתי אחד.
אז לא יודע אם תשמע, תראה, אבל תודה סשה. נתת לי ולעוד המון כל כך הרבה.
