כל הזכויות שמורות לחגי נוימן

כל הזכויות שמורות

יום שישי, 7 בנובמבר 2025

סשה אוקון

 היום תהיה הלוויה של אחד המורים הכי מדהימים שהיו לי בחיים, סשה אוקון.

מרגיש חובה לתת הספד קטן. חובה כלפי הבנאדם המדהים הזה.
אז קודם כל, שווה לגגל. הוא באמת דמות. איזה אמן. יוצא דופן מכל כך הרבה בחינות.

אבל כתלמיד אני חייב להוסיף, וואו, איזה מורה. משחק אותה קשוח בהתחלה, אבל איזה קשוח. כולו חוש הומור ורגישות. אמן בסדר גודל בין לאומי עם סבלנות של מורה לחינוך מיוחד. כמה ידע, כמה הבנה, איזה מנטש, בחיי. יותר מעשר שנים מאז שהוא לימד אותי ואני עדיין זוכר את השיעורים שלו כמעט אחד אחד. 

כשהגעתי לבצלאל הרגשתי שאני קצת בנחיתות ביחס לשאר בכל הנוגע לרישום. אז כן, היו מורים אחרים לרישום, חלקם ממש סבבה. עזרו לי להשתפר. אבל סשה התחיל מהבסיס של הבסיס, ועלה לאט לאט למעלה. הגיע מאוד גבוה, שלא תטעו. בשנה של רישום בעפרונות ואז בהמון טכניקות אחרות הוא עזר לי להבין איך לגשת לנייר ולעפרון או המכחול, אבל יותר חשוב, בכלל איך לגשת ליצירה. איך לגשת לרגש, לצורה, לחומר. על הדרך גם מספר את סיפור חייו, מסביר על איך שהוא רואה את העולם, משלב בפתגמים ורעיונות פילוסופיים, שלשמחתי היו מאוד שונים מהמיינסטרים הבצלאלי שהיה זר לי מההתחלה ועד הסוף. בכל זאת, גדל כיהודי במדינה קומוניסטית. חלק מרעיונות והעקרונות שלו מבצבצים לי עד היום בראש כשאני חושב על נושאים שקשורים, וממש לא רק לאמנות.

אחר כך התברר לי שגם אחותי נירית למדה אצלו כשעוד היה לו שיער וזקן שחור. וגם היא עפה עליו. נו ברור, איך אפשר שלא. לא סתם עילי אמר שלבוא לבצאלאל בלי ללכת לסשה זה בזבוז זמן.

אני מצרף פה כמה תוצרים שאני אוהב מהשיעורים שלו, אבל זה לא העניין, החוויה היא העניין. וכל זה משיעור שנתי אחד.

אז לא יודע אם תשמע, תראה, אבל תודה סשה. נתת לי ולעוד המון כל כך הרבה. 

















יום שלישי, 24 ביוני 2025

דוקו וכאלה - כמו כיפות אחרי הגשם

במסגרת עבודת סיום בקורס "דת ותרבות" של ליאה טרגין זלר באוניברסיטה העברית, החלטתי ליצור וידאו אסיי על תופעה מעניינת שקורית אצלי בבית הספר בויאר. אקטואלי, נראה לי.

מוזמנים.



יום שישי, 21 בפברואר 2025

שוב חלום עם אבא


 אני מדמיין איזה שהיא סיטואציה, מפלצתית ונוראית או מילים אחרות שמתארות את התחתית הכי נמוכה של הקיום שאפשר - איזה נער חמאסניק שנמאס לו לשמוע את הבכי של כפיר או אריאל או שניהם, כי הם רעבים ואין אוכל ומפחיד ואין אור ואיפה אבא, והוא משכנע את האחראי שאם הם ימשיכו לעשות  רעש החיילים ימצאו אותם או שסתם זה לא נעים לו כי הוא רוצה שקט. והאחראי בקור רוח או אולי בהנאה, מה אני יודע, אומר לו לפתור את הבעיה. והוא ניגש וחונק וממשיך בעוד מעשים שהשפה העברית לא צריכה להתלכלך בהן אבל כולנו יודעים במה מדובר. ומודיעים למפקדים והם אולי מצטערים קצת כי היה להם נכס ביד ועכשיו אין, אבל בחישוב תועלתני הם אומרים שזה כנראה היה המעשה הנכון. אולי זה היה כך, אולי אחרת. וחושב על זה שהרבה פעמים בדיון מוסרי, נניח, עם תלמידים שאומרים "מוות לערבים" או משהו,  הטיעון המנצח הוא "מה, והיית עכשיו חונק תינוק? מרסס בתת מקלע גן ילדים?" ולפני השביעי באוקטובר התשובה בדרך כלל היתה הנמכת פנים ומלמול משהו בסגנון של "טוב זה לא" או "לא יודע" אבל אחרי השביעי באוקטובר זה פתאום נשמע הגיוני כי זה ממש מה שעשו לאנשים שלנו אז בעצם למה שלא נעשה כזה להם. והמשפט ההוא של גולדה על זה שמה שהיא הכי לא תסלח להם עליו זה על זה שהם הפכו את הילדים שלנו לרוצחים. ואיך יש מליארדי אנשים בעולם ששומעים את הדברים וממשיכים כאילו כלום ואולי עדיין משתמשים בטיעון "אבל גם אתם..." כי אי אפשר לקבל ביקורת או לשנות דעות בעולם שלנו עכשיו.
ואיך שפתאום קשה לי להיות עם אלון שלי. שהוא כזה קטן וחמוד ומצחיקול אבל אחת לכמה דקות אני חושב על איך הוא בערך בגיל שבו רצחו את אריאל וזה ייסורי מצפון ואשמת ניצולים לצד חוסר יכולת הכלה של כמה נורא יכול להיות וכמה נוראה תרבות יכולה להיות.
ולאן לעזאזל ממשיכים מכאן. לאן.