יום הקדיש הכללי

הוי, השילוב בין יום הקדיש הכללי לנספי השואה לחורבן הבית. 
מוקדש לוולאדק ספיגלמן, אבא של ארט (ספיגלמן, כן, הוא לא עיברת), שעליו נכתב ספר הקומיקס "מאוס, סיפורו של ניצול".
את הספר הזה קניתי בעיקר כי זה ספר הקומיקס היחיד כמעט שתורגם לעברית ומיועד למבוגרים. אני משער, בגלל שהוא עוסק בשואה והוא ספר שזכה לאינספור שבחים. זה די מתחבר לי לקומיקס שלי כאן: כשאני רוצה ספר קומיקס יש לי בעיקר ספר שואה. באופן כללי, השואה נמצאת כאן בכל פינה: שני ימים שבהם היא מוזכרת (לא רק ביום השואה, אלא גם היום, כן, היום, יום הקדיש הכללי. למי ששכח, אני מזדהה. נזכרתי שצום רק כשראיתי שלט על זה שהגן ליד הבית שלי יסתיים היום ב-12:00. זה היה אחרי קערת הצ'יריוס. ה' הרחום ימחל, אני מקווה), אינספור סרטים וספרים, טיול שעושים חלק גדול מבני הנוער בפולין, אתר גדול מאוד ומתוקצב מאוד ביער ירושלים, וכן הלאה. עד כאן, אני חושב שזה בצדק וזה ראוי.
הבעיה שלי היא עם השימוש שזה גורר מאוחר יותר, כמו שהגדירו אתמול בתכנית "מצב האומה" - הניצול הציני של השואה למטרות רווח פוליטי. מדהים לראות עד כמה כל פעולה שאני עושה עלולה להגדיר אותי כ"נאצי" בפי אי אלו אנשים: עמידה במחסום, או בכלל שירות בצבא הכיבוש או צבא הגירוש, רצון להפסיק תקציב לישיבות או למשפחות ברוכות ילדים, אפילו קריקטורה גרועה עלולה להפוך אותי ליוליוס שטרייכר מה"שטירמר" (ע"ע הראיון שנעשה עם ח"כ אייכלר בעקבות הקריקטורה הדי מזוויעה גם לטעמי של מתן ב"הו לא"), וחוק שלא נראה לי הוא בעצם חוק מחוקי נירנברג שזכה לתחייה מחודשת בארץ ישראל היא מדינת ישראל. זה פשוט אס: אמרתי שאתם כמו הנאצים וניצחתי את הדיון.
אם כבר "מאוס" של ספיגלמן, אז חשוב לציין שהספר מלא בארס-פואטיקה, או ארס-קומיקס אם תרצו. כחלק מזה הוא מצייר ראיון חטוף שלו לכתב ישראלי ששואל את ספיגלמן איך הוא יצייר את היהודים בישראל. הוא עונה "לא יודע, דורבנים אולי?", אך הכתב, הישראלי כאמור, בעצם מצויר כעכבר. אני לא יודע למה ארט ספיגלמן התכוון, אבל מה שעלה לי זה שבעצם גם אנחנו כאן, העם היהודי החופשי בארצו, נשארנו קצת העכברים, אי שם עמוק בפנים. אולי גם גידלנו קוצים, אבל בפנים... נשארנו עכברים שחוששים מהיום שילחץ אמדיניג'אד על הכפתור האדום, או שחוששים שהחילויינעס הכופרים יסגרו לנו את הישיבות או שהחרדים החשוכים יקחו לנו את חופש הבחירה או שהשמאלנים עוכרי ישראל יפנו אותי מהבית. ולא שזה לא קורה. אבל זו שאלה של ווליום. ונראה לעניות דעתי העכברית שהווליום של המילה שואה והפחד ממנה הוא כבר משהו ברמת החרדה, ולכן כל דבר מזכיר אותה.

אבל אל תאמרו נואש! יש פתרון משפטי! יאומץ חוק גודווין כחוק אוסר: מי שמשתמש בטיעון "זה כמו חוקי נירנברג" וכד', יעבור לבדיקה של צוות משותף מהרבנות הראשית ובג"ץ ואם יימצא שזה היה ניצול שאינו במקומו, הוא ייפסל לאלתר מהשיח הציבורי ויצטרך לתרגם לכולנו ספר קומיקס משובח בכדי שיוכל לשוב. אפשר להתחיל מ"סנדמן".

(ואיזה כיף זה שספיגלמן היה מינימליסט בציור של "מאוס"? חסך לי מלא עבודה בהומאז' הזה פה.)